דיוויד קמרון אינו ידיד ישראל

בספרו על יחסי ארה"ב וישראל מתקופת ממשל טרומן ועד לימי ממשל אובמה, "נועדו להצליח", שיצא לאור ב-2015. מתאר דניס רוס – שהיה מבכירי מעצבי המדיניות האמריקנית כלפי המזה"ת, שיחת ועידה שהתקיימה במרץ 2011 בין הנשיא באראק אובמה לבין שלושה מנהיגים אירופאיים שמרנים – נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, ורמ"מ בריטניה, דיוויד קמרון. השיחה התקיימה בעיצומה של תבערת "האביב הערבי", שלהבותיה השתוללו ברחבי המזה"ת. בבירות המערב כבר התחילו לדעוך התקוות מהתרחשות של "אביב עמים", שיוליך לדמוקרטיזציה של המזה"ת.

שפיכות הדמים הסיטונאית כבר הסתמנה באופק. ועדיין, למרות שהייתה רשימה ארוכה של נושאים בוערים לדיון דחוף בין ארבעת המנהיגים, הופתע דניס רוס – שהאזין לשיחה – כששלושת המשתתפים האירופאיים החלו דווקא להשמיץ את רה"מ בנימין נתניהו. רוס כותב על "ארסיות, שנשמעת לעתים נדירות כשמנהיגים מדברים על מנהיגים אחרים". לדברי רוס, המנהיגים האירופאיים הציגו אחד אחרי השני את נתניהו כאדם לא אמין ושקרן, ההופך את תהליך השלום לבלתי אפשרי. השלושה טענו, שדווקא סירובו של נתניהו לנקוט צעדים לקידום תהליך השלום עם הפלשתינאים יגרום להקצנת "האביב הערבי" ויעמידו את האינטרסים של המערב בסכנה.

שלושה מנהיגים אירופאיים שמרנים, שנחשבו כ"ידידי ישראל", צמצמו את האירוע הענק, שעמד להטביע את המזרח התיכון במרחץ דמים המוני, לסירובו של נתניהו לקדם את תהליך השלום עם הפלשתינאים. בעוד עמי המזה"ת משחררים את עצמם אט אט מהתפיסה השקרית המסורתית, לפיה הסכסוך הפלשתינאי-ישראלי הוא זה שעומד מאחורי כל בעיותיהם היומיומיות, מנהיגי אירופה "ידידי ישראל" התמסרו מרצונם לרעיון העוועים הזה בשל חוסר יכולתם להבין את המתרחש במזה"ת. רוס תוהה בספרו אם ההתקפה הזו הייתה אכן הייתה מכוונת אישית נגד נתניהו, או שמא היא שיקפה שינוי עמוק יותר בעמדתם של האירופאים כלפי ישראל.

13 שנים חלפו מקיומה של אותה שיחת ועידה. מאז, סרקוזי לא נבחר לכהונה שנייה ועתידו הפוליטי ככל הנראה מאחוריו, עסוק בענייניו המשפטיים הלא נגמרים ובמאמץ להבטיח שלא יוטל עליו עונש מאסר כלשהו, גם בצורת מעצר בית עם אזיק חשמלי. מרקל החליטה לפרוש אחרי 16 שנים רצופות שהוליכו את ארצה למשברים עמוקים ביותר. מקורביה טוענים, שהיא ממשיכה למשוך בחוטי הממשל מאחורי הקלעים, אך היא שומרת על פרופיל ציבורי נמוך.

רק דיוויד קמרון חזר לפתע לאחרונה לקדמת הבמה המדינית הבינלאומית לאחר שמונה בנובמבר האחרון ע"י רה"מ רישי סונאק כשר חוץ. קמרון עצמו סיים את כהונתו כרה"מ בכישלון קולוסאלי, כשהוליך את בריטניה למשבר פוליטי מהגדולים שידעה בעשורים האחרונים עם משאל העם שיזם, ה"ברקזיט", בו הפסיד למתנגדי האיחוד האירופי. קמרון לא צפה את ההתנגדות העממית הרחבה לחברות באיחוד האירופי, והכניס את ארצו למערבולת פוליטית, כלכלית וחברתית שנמשכת כשמונה שנים.

צירופו של קמרון לשורות הממשלה הבריטית פורש כמהלך נואש של רה"מ סונאק להחזיר למפלגה השמרנית את מצביעי המרכז לקראת הבחירות הכלליות הבאות. זאת, לנוכח הסקרים הצופים לשמרנים תבוסה קשה ביותר. אך, האם ראש ממשלה, שנכשל באופן כה מוחלט לצפות את העתיד בארצו וגם במזה"ת הוא המינוי הראוי לתפקיד שר החוץ של בריטניה?

מאז מינויו ביקר קמרון כבר פעמיים בישראל, בנובמבר לביקור הזדהות שכלל גם סיור בעוטף עזה ההרוס, ובינואר לביקור נזיפה על אובדן חיי אזרחים ברצועת עזה. ה"טיימס" הבריטי דיווח לאחר הביקור השני ופגישתו של קמרון עם רה"מ נתניהו, שהוא "מצא מנהיג ישראלי מתריס". מנהגים ישנים אינם מתים.

חודשיים הספיקו לקמרון כדי שישנה אזימוט ויחזור לקדם את המדיניות הפרו-פלשתינאית המסורתית של משרד החוץ הבריטי, התואמת להפליא את מדיניותו של הממשל האמריקאי הנוכחי: קמרון דחה בסוף השבוע בניו יורק את תוכניתו המפורטת של רה"מ נתניהו ל"יום שאחרי" ברצועת עזה, ובלונדון ישנם דיבורים על הכרה במדינה פלשתינאית כחלק מתהליך מדיני חלופי לזה שמציע נתניהו שיוליך לפתרון שתי המדינות.

קמרון מודאג מאוד מאפשרות של כניסה צבאית ישראלית לרפיח, ובתקשורת הבריטית נכתב על אפשרות של עצירת אספקת נשק בריטי לישראל במקרה כזה, ובל נשכח את החלטת בריטניה להטיל עיצומים על "מתנחלים אלימים" ביו"ש. לזכותו של קמרון ייאמר, שהוא דחה באופן פומבי את ההאשמות האבסורדיות שהועלו ע"י דרום אפריקה בבית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג, לפיהן ישראל יש כוונה לבצע בפלשתינאים "רצח עם". בריטניה גם האיצה בימים האחרונים בבית המשפט הבינלאומי לצדק לדחות את דרישת הרשות הפלסטינית לפרסם חוות דעת בעניין "חוקיות הכיבוש הישראלי", למרות שדובריה הבהירו שלארצם עמדה ברורה בעניין אי חוקיותו של הכיבוש.                       

בדיון שנערך בפרלמנט הבריטי לפני כשבועיים הבהיר קמרון, שבריטניה מעוניינת לקדם הסכם להפוגה הומניטרית של חודש עד שישה שבועות, שתהפוך להפסקת אש קבועה – כלומר להפסקת הפעילות הצבאית של צה"ל ברצועה. התנאים לכך, הוא הבהיר, הם הוצאת מנהיגי החמאס מעזה, נטרול היכולות המבצעיות של הטרור ברצועה, הקמת ממשלת רשות פלשתינאית חדשה והענקת אופק עתידי לפלשתינאים להקמת מדינה משלהם.

לסיום, ציין קמרון שחרור מהיר של כל החטופים הישראלים בנשימה אחת עם הבהרה שבריטניה מבצעת בחינה קפדנית של פעולות ישראל, כדי לראות אם יש בהן הפרה של החוק ההומניטרי הבינלאומי. "נכון להעלות בבית הזה שאלות מה על ישראל לעשות", הצהיר קמרון רק לאחר שציר ממפלגתו נחלץ להגן עליו מפני התקפות האופוזיציה, "אבל בה בעת צריך גם לומר מה על החמאס לעשות, וזה – להניח את נשקם ולהפסיק להילחם מיד. הם יכולים להביא להפסקת הלחימה באופן מיידי".

עם זאת, קמרון לא התייחס לצורך לבצע דה-נאציפיקציה של החברה הפלשתינאית, להכרח לסגור את אונר"א לאור ההוכחות על מעורבות אנשיה בפעילות טרור וחינוך אנטישמי ולחינוך לשלום ולדו-קיום של הפלשתינאים – דרישות הנשמעות בישראל כתנאים מוקדמים לכל הליך מדיני בעתיד הרחוק.

דבריו על הרחקת החמאס מרצועת עזה רק מראים שאין לבריטניה הבנה כלשהי לצורך לחסל את ההנהגה הזו, כדי למנוע ממנה להמשיך בפעילותה להחרבת ישראל. קמרון גם אינו קושר הסדר עתידי לרצועת עזה בהרס תשתיות הטרור ביו"ש, בלבנון ובחיסול האיום האיראני. לסיכומו של דבר: קמרון שוב נכשל בהבנת המצב ובמקום לפתח חשיבה חדשה, מחוץ לקופסה, הוא חוזר על נוסחאות שנוסו בעבר ונכשלו.

המסרים של קמרון נועדו, ככל הנראה, לפייס את המגזרים הפרו-פלשתינאים בחברה הבריטית, שכבשו את הזירה הציבורית מאז ה-7 באוקטובר. אלו מסרים של כניעה לדעת קהל, שמעוצבת בידי תעמולת ארס והרס של כוחות פוליטיים, שפועלים להפיכתה של הממלכה המאוחדת למעוז קדמי של התפשטות האסלאם הקיצוני במערב, כפי שמצהירה סואלה בראוורמן שכיהנה כשרת פנים והורחקה בנובמבר האחרון משורות ממשלת בריטניה, במקביל לחזרתו של קמרון.

במאמר שפרסמה ב"דיילי טלגרף" השמרני ביום ששי האחרון, הבהירה בראוורמן שהיא פוטרה מאחר שהתבטאה נגד מדיניות הפיוס של הממשלה הבריטית כלפי האסלאמיסטים, אך הדגישה כי היא תמשיך לעשות זאת מאחר שהיא חוששת שבריטניה "צועדת תוך שינה" למצב של חברה המורכבת מגטאות, שבה חופש הביטוי והערכים הבריטיים הולכים ומצטמצמים. "האמת היא, שהאסלאמיסטים, הקיצונים והאנטישמים הם השולטים כעת", סיכמה בראוורמן את תיאור מצבה של בריטניה, שנראית זקוקה יותר לראייתה המפוכחת מאשר לחוסר ראייתו של קמרון.