המימד האסלאמי במלחמות בין ישראל והערבים

ב-1983 לחם צה"ל בלבנון, עד שגרש משם את ערפאת וכל חבורתו לתוניס ולמדינות ערביות אחרות. האיש הזה, ששנאתו למדינת ישראל וליהודים יקדה בקרבו, גם בשל הביזיונות שספג, לא חלם שדווקא מדינת ישראל, שגירשה אותו מלבנון, תחזיר אותו אל מקום משאת נפשו, ממש אל לבה של "פלסטין הכבושה", לתחומי יהודה ושומרון וחבל עזה. בשיא גוזמת חזיונותיו לא עלה בדעתו שמדינה זו, שכל חייו הוקדשו לחיסולה, תזמין אותו להביא לתוכה גם את צבאו; תוסיף ותיתן לו נשק, תאפשר לו להבריח נשק, ואף תספק לו את הכלים להקים באין מפקח ובאין מפריע מערכות חינוך, הסברה ותקשורת המונים הנותנות לגיטימציה לשנאת ישראל וממסדות אותה. שהרי, בעצם קיומה, הרשות הפלסטינית היא הביטוי למיסוד הטענה הערבית לאי-חוקיותה של מדינת ישראל. ברשות הפלסטינית, מעצם מהותה, נמצאים כל המרכיבים של מיסוד זה.

ערפאת הלך, אך אלה שבאו אחריו הם תלמידיו וחבריו לרעיון ולנשק. מחמוד עבאס, ראש הרשות שבא אחריו, שמשום מה הכריזו בישראל על "צדיקותו", היה שותף בכל מעשי התועבה של אש"ף. הוא מקורבו ואיש חסותו של ערפאת, ובמידה גדולה האידיאולוג של שנאת ישראל בארגון. הוא נתן ביטוי ליחסו אל העם היהודי בעבודת הדוקטורט שלו שכתב ל"אוניברסיטת לומומבה" במוסקבה בימי האימפריה הסובייטית המנוחה, שבה הוא מאשים את היהודים בשואה של עצמם. העבודה, המסתמכת על המתועבים שבמכחישי השואה, לא רק שהיא מכוונת להכחיש את השואה ולהקטין את מימדיה, אלא אף לספר שהמנהיגות הציונית עשתה יד אחת עם הנאצים.

על כן, קשה למצוא את הביטוי הנכון לתאר את האיוולת המדינית אשר הביאה את האויב המר ביותר של מדינת ישראל אל תוכה, ואפשרה לו להימצא במצב הנוח ביותר כדי לפגוע בה. לעתיד לבוא, ייזכר "הסכם אוסלו" לדראון עולם בתולדות ישראל.

 

תמונה דמיונית

שני דברים בולטים מציינים את מדיניותה של ישראל ביחס לעולם הערבי בכלל ולפלסטינים בפרט, זו המדיניות אשר הובילה, בין השאר, לאסון אוסלו ואחריו לאסונות נוספים כמו הגירוש של יהודי גוש קטיף ללא סיבה וללא תמורה, והבריחה המבוהלת מלבנון חמש שנים קודם תוך הכנסת הארץ לטווח נשק תלול מסלול מצפונה ועד דרומה, שלא לדבר על הסכנה התמידית של טרור.

1. התדיינות היהודים עם עצמם: על פי רוב אנו, היהודים, מדברים עם עצמנו. יצרנו תמונה דימיונית של המזרח התיכון, המרוחקת מרחק מזרח ממערב מהממשות האמיתית של האזור הזה. "המזרח התיכון החדש" – המונח והספר – הם הביטוי המובהק ביותר להזיה וחזיון תעתועים, שקם והפך בסיס להחלטות הרות גורל. חוץ מכותב הספר וחבר חסידיו, איש בעולם הערבי לא התרשם מן הסיפור הבדיוני הזה. לכל היותר ראו בו כוונה רעה של היהודים, המבקשים להשתלט בנוכלותם על העולם הערבי. מובארכ בשעתו היה קצת יותר "נדיב". מסופר עליו שתהה, לאחר פרסום הספר של שמעון פרס: "מה קרה למזרח התיכון הישן, מה לא טוב בו?" והשאלה הזאת אינה שאלה קנטרנית, אלא שאלה אמיתית מאד, של מנהיג ערבי החי עם המציאות ולא ממציא תמונה דמיונית שלה.
2. בורות: עד היום הפגנו בורות באשר לתמונת עולמם של אויבינו, ובמיוחד הפלסטינים; ועל בורות זו, שמנהיגינו לא היו מודעים לה או התעלמו ממנה, ניסינו לבסס את מדיניותנו כלפי הרשות הפלסטינית. הסתכלנו על הישות הפלסטינית כעל גוף שאפשר "לעשות אתו עסקים", ללא התייחסות לעולם התרבותי-דתי אליו הוא שייך. כאן הבורות היא הרת אסון. בורות זו איננה נובעת מכך שאין לנו מומחים; זוהי בורות הנובעת מכך שרוב הפוליטיקאים במדינת ישראל מעדיפים לשמוע את עצמם, ואין הם רוצים לשמוע מומחים. ומה שיותר גרוע הוא שה"מומחים", היודעים את האמת ומצויים היטב במקורות, מוכנים לעקם את המציאות כשהם מערבים את השקפת עולמם והעדפותיהם הפוליטיות עם מומחיותם, ומשמיעים לפוליטיקאים את מה שאלה חפצים לשמוע, ולא את מה שמתחייב מן הניתוח הקר של העובדות בכלי מחקר של מלומדים. הוסיפו לבורות גם את הקלות בה מוכנים פוליטיקאים ישראלים לוותר על עקרונות שעניינם זכויות היסטוריות, כבוד לאומי, הקבלה בתביעות וניסוח מסמכים. בעוד הצד שכנגד עומד על תביעותיו לניסוחים שמרוקנים את תביעות ישראל מתוכנן, הפוליטיקאים מן הצד הישראלי מחליטים שאפשר להתחכם במיני לוליינות לשונית ולוותר על דברים של ממש, ובלבד להגיע לנייר חתום כלשהו עם הערבים, אשר לרוב ערכו פחוּת יותר מערך הנייר שעליו הוא נכתב.

הנה דוגמה אחת:

בהסכם קמפ-דיוויד, בו נחתם הסכם העקרונות שעליו מבוסס הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים (זה היה, לדעתי, שורש כל רע, אבל זה כבר עניין אחר), יש כמה וכמה פעמים התייחסות ל"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", ואין אפילו פעם אחת התייחסות לזכויות הלגיטימיות של העם היהודי. המומחים התריעו, אולם מי שם אליהם לב כאשר הריעו חצוצרות "השלום". ההתרעות, שנפלו על אוזניים ערלות, היו על כך שהמצרים תובעים דברים שלא נוגעים להם כלל, שהנושא הפלסטיני אינו מעניינם, ושהדיון חייב להיות דו-צדדי ולעסוק רק באינטרסים הדו-צדדיים הישראליים-מצריים. סאדאת, שהיה איש חכם מאד, חש בענני האופוריה ה"שלום עכשווית" בישראל, ועמד על כך שבהסכם שנחתם יופיע הביטוי "הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני". ושום יד יהודית לא רעדה לחתום ולאשר את הזכויות הפלסטיניות חמש פעמים. ואיש לא שם לב לכך, שעל-ידי אישור ה"זכויות" הללו, אמרה מדינת ישראל שהיא קיימת לא בזכות; מה גם שעל-ידי השמטת "הזכויות הלגיטימיות של העם היהודי", לא נשמר אפילו "איזון". אך מי רצה אז לקלקל את השמחה? העיקר שראש ממשלת ישראל כתב מכתב, שבו הוא מציין שבכל מקום בהסכם שבו כתוב "הגדה המערבית" – מצדו הכוונה היא ליהודה ושומרון! אכן, הישג ענק – מכתב של ראש ממשלת ישראל לעצמו. אבל מצרים קיבלה את כל שדרשה בנכסים של ממש, כשהיא מעורבת בעניין לא לה, ובדלת פתוחה אל משרדי האוצר וההגנה האמריקניים.

האם איש אינו שואל את עצמו לא רק מה למצרים ול"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני" אלא בעצם מה לנו ולהם? מאימתי מדינת ישראל עוסקת בזכויות לגיטימיות של אחרים? אנו עוסקים, עסקנו וצריכים לעסוק אך ורק בזכויות הלגיטימיות של העם היהודי. הוא האמור ביחס לעיסוק האובססיבי ב"מדינה הפלסטינית". מדוע הקמתה של מדינה פלסטינית, אירידנטית, אויבת ישראל מעצם מהותה, צריכה להיות עניין שאנו עוסקים בו לבד מהמאמץ למנוע הקמת מדינה כזו? מעבר לכך, בוודאי שאין אנו צריכים לעסוק בנושא, ולתכנן, כפי שעושים רבים בתוכנו מבלי שנתבקשו לכך, את פניה של "מדינה" כזו.

המדינה הפלסטינית היא עניין שלהם. העניין שלנו זה המדינה היהודית, מדינת ישראל. זה, ורק זה, הוא העניין שלנו. כל הדיון על מדינה פלסטינית בתוך מדינת ישראל איננו רק טעות, אלא הוא סכלות. צריך להפסיק לדבר בכלל על הנושא הזה. אני חוזר ואומר: זה לא נושא שנוגע לנו, זה לא עסק שלנו. מדינה יהודית, קיומה, שגשוגה, יהודיותה, ביטחונה – אלו צריכות להיות הבעיות המרכזיות שבהן עלינו לעסוק, מתוך התייחסות לזכותנו הלגיטימית, ההיסטורית המעוגנת במורשתנו, והסתמכות רק עליה. אך דווקא על זכות זו אין אנו דנים ואותה אין אנו מדגישים כערך מדיני ומוסרי עליון. מתי לאחרונה, לפני לידתו של ערוץ 14, שמעתם ברדיו או חזיתם בטלוויזיה בהתייחסות חיובית רצינית לזכותו הלגיטימית של העם היהודי על ארץ ישראל? התייחסות לזכויותיו הלגיטימיות של העם היהודי בכלל? ובאותה שעה גלי האתר מתפקעים מרוב זכויות העם הפלסטיני. הרי זכותו הלגיטימית של העם היהודי, אליבא דכולי עלמא, צריכה להיות לכל הפחות מקבילה לזכותו הלגיטימית של העם הפלסטיני, ובאמת היא עולה עליה אלף מונים. אבל כולם, בתוכנו ובעולם הסובב אותנו, "מומחים" לזכות הלגיטימית (דווקא) של העם הפלסטיני. במו ידינו השכחנו שיש משהו עמוק ושורשי ומוטבע בלבה של תרבות העולם: הזכות ההיסטורית האותנטית של העם היהודי. אני אינני מדבר כבר על המאמץ הערבי והפלסטיני השיטתי, המרוכז, למחוק כל זכר לקשר היהודי לארץ ישראל ולהשמיד עתיקות יהודיות בהר הבית ומחוצה לו, כחלק אינטגרלי של המאמץ הזה. אולם מה נלין על האויבים, שעה שאי אלו ארכיאולוגים והיסטוריונים חדשים ישראליים, נוטלים חלק בהילולה שמטרתה לבטל את חשיבות המימד ההיסטורי של הקשר יהודי לארצו, ולהקטין את ערכו.

 

מדיניותה הגלויה של הרשות הפלסטינית

לאחר חתימת הסכם אוסלו (ספטמבר 1993), קבע יאסר ערפאת את קווי המדיניות שלו בגלוי. אני הייתי בין הראשונים לחשוף את הדברים בפומבי, מיד כשקיבלתי את הקלטת של נאומו ביוהנסבורג, שנשא מיד לאחר החתימה על ההסכם ההוא. ביונהסבורג הסביר יאסר ערפאת שני דברים חשובים שכדאי לדעת: מהי משמעות השלום בשבילו, וּלמה הוא מתכוון בהסכם אוסלו. להלן אעסוק בשני עניינים אלה, שלובים זה בזה.

משמעות השלום ליאסר ערפאת היא משמעות השלום האסלאמית, והוא אמר זאת בגלוי, כשהוא חוזר ונשען על פרקים בהיסטוריה האסלאמית, שהם בעלי חשיבות מכרעת בעיני המוסלמים. צריך להבין את מה שעומד מאחורי ההתייחסות של מנהיג ערבי לפרקים בתולדות האסלאם, דווקא בהשוואה למקובל במקומותינו. כשדיפלומטים ישראלים דנים בענייני מדיניות עכשווית, רק לעתים רחוקות אם בכלל הם טורחים להזכיר במוקד טיעוניהם המדיניים פרקים מן ההיסטוריה היהודית, כמו למשל זו של הבית הראשון או השני שהערבים מכחישים את קיומו אבל, כשיאסר ערפאת או יורשיו בין בעזה ובין ברמאללה עוסקים בענייני מדיניות, הם מזכירים פרקים מתולדות האסלאם. האסלאם עבורם, כמו עבור כל אחד בעולם הערבי-אסלאמי, הוא דבר חי, פעיל, עכשווי, ותמיד רלבנטי. התרבות האסלאמית היא מקור חיים. זוהי איננה "תרבות עתיקה," לא "ימי-הביניים," אלא שייכת לכאן ועכשיו. היא העבר המועתק אל ההווה ומאיר את העתיד.

אני אומר את הדברים משום שבכל פעם שאני וחברי מזכירים את האלמנט האסלאמי, כגורם פעיל בחיים החברתיים והמדיניים במזרח התיכון, מיד ישנו מי שאומר בביטחון שזה "היה בימי הביניים" ו"שהיום זה לא כך." אך האמת היא שגם אם המקורות נכתבו בחלקם בימי-הביניים, התרבות העתיקה (יחסית) הזאת איננה שייכת לימי-הביניים, מפני שהערבים גאים בתרבותם וחיים אותה; הם רואים בה את הזרקור, את קרן האור המנחה אותם אל הניצחון הסופי. והניצחון הסופי הוא שלטון האסלאם בעולם.

הבה ניקח לדוגמה את הקוראן והמסורת הפרשנית המוסלמית. מיד אפשר להבחין שיש הבדל גדול בין יחס המוסלם לקוראן, לבין יחסו של היהודי הממוצע לתנ"ך. בשביל המוסלם, הקוראן איננו רק ספר קודש, העתק מדויק של דבר האל למוחמד, אלא הוא תוכנית. הוא תוכנית פוליטית, הוא תוכנית תרבותית, הוא דרך חיים. על כן יש לקרוא את הקוראן מנקודת המבט הזאת, לאמור, שהוא והמסורת שצמחה סביבו מייצגים מוקדי זהות, אורח חיים ומערכת התנהגות כוללת המקיפה את חיי הפרט, החברה והמדינה. מעל לכל הקוראן והתרבות שהוא יצר, הם תוכנית לעתיד האנושות. תכנית חיה וקיימת. הנה לדוגמה, הפסוק המציין יותר מכל את התוכנית הקוראנית לעתיד העולם: "הוא [אללה] אשר שלח את שליחו [מחמד] עם אורח מישרים ודת אמת, כדי שישלוט על הדתות כולן…" (סורה 9 פסוק 33).

 

"הוּדנה" איננה "שלום"

אמרתי שיאסר ערפאת, המנהיג הנערץ של הפלסטינים, ניזון מן התרבות האסלאמית. וכשהוא נשא את דבריו במסגד ביוהנסבורג, הוא דיבר על מה שאנו והעולם קוראים "שלום," ואמר שהוא מתכוון ל"הודנה." חבריי ואנוכי הרמנו קולנו ואמרנו לכל מי שרצה לשמוע, שערפאת מדבר בצופן המוכר לשומעיו, ושיש להבין את הצופן הזה, הרומז אל עולמו התרבותי של הדובר. אך איש לא רצה לשמוע. הדמיון הישראלי ראה שלום של הנביא ישעיהו, ואילו ערפאת המוסלם ראה "הודנה" של הנביא מוחמד.

זו משמעות הדברים. באסלאם לא קיים מושג של שלום עם לא-מוסלמים. השלום יכול וצריך להתקיים רק בקרב העדה המוסלמית, בקרב האומה, בתוככי האסלאם. שלום כמציאות קבע עם לא-מוסלמים, כאשר אלה חיים כשווים לצד המוסלמים ואינם מהווים אובייקט להכנעה בעתיד קרוב או רחוק, פשוט בלתי אפשרי. כי שלום קבע הוא שבירה של עקרון הג'יהאד והפסקת מלחמת המצווה, גם אם מלחמה כזאת איננה מתקיימת בפועל בזמן כלשהו ובוודאי בשעה שהוא מנהל את מלחמת המצווה הלכה למעשה. כשהנשיא סאדאת אמר, אפילו מן הפה ולחוץ: "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים", הרגו אותו. משום שאפילו ברטוריקה הבלתי-מחייבת הזאת הייתה שבירה של עקרון הג'יהאד.

אפולוגטים מוסלמים, המנסים לטשטש את המשמעות האמיתית של  מלחמת המצווה באסלאם לאנשי המערב, מסבירים שצריך להבין את המונח ג'יהאד רק כמונח מושאל. לא בדיוק מלחמה, אלא כמות שאנו אומרים, למשל, מלחמה בעוני. נכון, אתה יכול להשתמש במושג "מלחמה" נגד עוני ובערות. אבל כאן לא תעזורנה שום התחכמויות: ג'יהאד באסלאם פירושו לחימה של ממש, הקזת דמו של האויב עד הכרעתו (ראו סורה 9 בקוראן). לא מוכרחים להשמיד, אבל צריך להכריע. ההכרעה פירושה לגרום לכך שאויבם של המוסלמים יוכרח לקבל עליו את השלטון האסלאמי כשלטון העליון, או להסתכן בהכחדה. אין דרך ביניים, אלא אם כן פגש האסלאם באויב עז מדי, אשר לא יוכל לו; ועל כך נדון תיכף.

על-כן, תפישת השלום של האסלאם שונה היא מתפישת השלום ביהדות ובנצרות. תפישת השלום ביהדות ובנצרות נובעת מן התנ"ך ומחזון הנביאים, והתנ"ך מדבר על שלום במושגים מוחלטים, במושגים של קץ לשפיכות דמים מכל סוג. הוא מדבר על שלום בטבע ובין בני-אדם. בקוראן אין מציאות כזאת כלל. לשווא תחפשו בקוראן את חזון השלום של הנביאים.

כאשר נחתם הסכם השלום עם מצרים, ביקש הנשיא קרטר לרומם את הרגע, ולצטט פסוקים מתאימים למעמד מכתבי הקודש של שלוש הדתות המונותאיסטיות. כנוצרי, שמכיר את התנ"ך, מובן שלא הייתה לו בעיה. מיכה וישעיהו סיפקו מיד את הפסוקים המתאימים: "וכתתו חרבותם לאיתים, וחניתותיהם למזמרות. לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אך כאשר ביקש הנשיא האמריקני מן המומחים שלו למצוא לו פסוק מן הקוראן שיוכל לצטט אותו, בשם האיזון הקדוש, לא מצאו פסוק דומה במסר האוניברסלי המוחלט שלו ובעוצמה מוסרית דומה. הפסוק היחיד שנמצא הוא: "אם הם [האויבים] מבקשים שלום, [כבר הם נכנעים], אז נְטה לכך גם אתה" (סורה 8 פסוק 61. ראוי לציין, שסורה 8 פותחת בדיני מלחמה ושלל). זה ההבדל. האסלאם הוא דת לוחמת, וככזה הוא יודע רק דבר אחד – ניצחון ורק ניצחון שלמענו מותר לעשות כמעט הכל. המוסלם הוא בראש וראשונה חייל בצבאו של אללה. הוא צריך להעמיד נגד עיניו מטרה אחת עד עולם – להרחיב את שלטונו של האסלאם, דתו האחת והיחידה של אללה על העולם כולו.

 

מהו איפוא מושג השלום באסלאם?

אם לא המושג התנ"כי, מהי איפוא משמעות מושג השלום עם לא מוסלמים באסלאם? האסלאם מכיר רק חלופה אחת למלחמה: "הפסקת אש," "שביתת נשק," הפסקה זמנית של הלוחמה; בערבית נקרא מצב זה בשם "הודנה".

מתי מותר להסכים להפסקת אש, שפירושה הפסקה זמנית בלבד של הג'יהאד? רק כאשר האויב חזק מידי ואי אפשר להכריעו מותר לנקוט בטקטיקה הזאת. מטרתה העיקרית של הפסקת האש היא להחליש את האויב. הפסקת האש היא איפוא מהלך טקטי וחלק אינטגרלי של המלחמה, או כדברי המלומדים המוסלמים – ההודנה היא צד אחר של הג'יהאד. כיוון שמלכתחילה הפסקת האש היא מהלך בעל אופי זמני, עם מטרה ברורה בתוכנית המלחמה, הרי עושים אותה על-מנת לחדש את המלחמה הפעילה בזמן נוח יותר לאסלאם. אלה הם דברי המשפטנים המוסלמים, אבל הדברים לא נשארים אצל המשפטנים. כי הרי זה בדיוק דברו של ערפאת ביוהנסבורג, שהשתמש במונח הודנה. כדי שלא יהיה ספק בכוונותיו, הוא גם התייחס באותו מעמד לאב-טיפוס של כל ההודנות באסלאם, ההסכם שעשה מוחמד עם שבטו שלו שבט קורייש. צריך שוב להדגיש שערפאת לא הזכיר הסכם זה כקוריוז היסטורי אלא כתוכנית פעולה.

מה היה ההסכם הזה ומה היו נסיבותיו? ההסכם הזה נחתם בשנת 628, כאשר מוחמד נמצא במצב נחות ביחס לאויביו. לא היה לו עדיין צבא מאורגן. הוא ישב בעיר מדינה וסיכויו להכריע את העיר מכה, בה ישב שבט קורייש, היו ב- 628 אפסיים. על כן נקט בטקטיקת ההודנה. הקוריישים השבעים, שרצו מנוחה וחופש לנהל בשקט את מסחרם, חתמו על ההסכם הזה ברצון. מוחמד, שתכנן היטב את צעדיו, ביקש להשיג בהסכם ההודנה את הרדמת אויבו והחלשתו מצד אחד, ומצד שני פסק זמן להכין צבא חזק, וחתם גם הוא על ההסכם אף על פי שכלפי חוץ היו בו הרבה ויתורים לאויביו. בלי משים, ואולי מתוך יהירות, ערפאת משווה עצמו למוחמד, והוא חוזר ומדגיש את התקדים הזה של הסכם מוחמד-קורייש כהסכם היסטורי שנותן צידוק לחתימתו שלו על הסכם אוסלו.

זהו מין הסכם עם קריצה בצדו: בין כה וכה היהודים אינם מבינים על מה מדובר. כמו מחמד, חשב ערפאת, לקחת את המקסימום שההסכם נותן, מבלי לוותר על חזון המלחמה. ההודנה מאפשרת לבנות בשקט צבא ולסיים את ההסכם בכל רגע, כשהאויב ייחלש וימצא פגיע. הרי זוהי רק הודנה. על כן ברור שכאשר אהוד ברק בא עם הצעה נדיבה שמחירה היה "סיום הסכסוך," כלומר שלום "על אמת", ערפאת סרב. לא לזה הוא התכוון באוסלו.

היה לי תלמיד פלסטיני בשם עזמי אבו סעוד. לפני זמן מה פגשתי אותו והשיחה נתגלגלה לענייני דיומא. כיוון שאני יודע שערפאת הוא קרוב משפחתו מצד אמו, שאלתי אותו: "איזה שלום אתם רוצים?" הוא ענה: "האם אנחנו מדברים על שלום? אנחנו מדברים על הודנה. ואני ואתה יודעים מה זה הודנה. האם יש בכלל מושג השווה בתוכנו ומהותו ל"שלום" אמת? בספרות הערבית, אם קלאסית אם מודרנית, לא תמצאו את המונח "שלום" במובן שאתם מדברים עליו או חולמים עליו. אין דבר כזה. לצד ההודנה ישנו המונח "צולְח". "צולח" הוא למעשה הסכם כניעה. כאשר האויב נכנע, אזי נערך הסכם המסדיר את החוקים והכללים בהם יחיה תחת שלטון מוסלמי." ערפאת אוהב להדגיש שירושלים נכבשה ב"צולח" (בשנת 638), ואז העניק האסלאם מעמד של "בני חסות" למוסדות הנוצריים בה. על בסיס זה תובעים הערבים גם היום את האפוטרופסות על כל המקומות הקדושים בירושלים, כשליטים בלעדיים.

כאמור, ערפאת חזר והדגיש את הסכם ההודנה בין הנביא לשבט קורייש, הידוע בשם "הסכם חודייביה" (מקום לא רחוק ממכה, שם נערך ההסכם). ההסכם הזה יצר את התקדים שעליו מבוססת כל תורת שביתת הנשק של האסלאם עם אויביו¹. בהסכם הזה בשנת 628 התחייב מוחמד לשביתת נשק. יש אומרים לשש שנים, יש אומרים לעשר. שנתיים לאחר חתימת ההסכם, בשנת 630, כשהיה לו כבר צבא בן 10,000 איש, הוא עלה על מכה וכבשה. שכן ברגע שהוא היה מוכן, הוא מצא את האמתלה להכריז על ההסכם כבטל. גם האדוקים שבקרב ההיסטוריונים המוסלמים מבהירים שהכל ידעו שזו הייתה עילה לחדש את המלחמה בזמן נוח למוחמד. אנשי מכה באו אל מחמד ועל ברכיהם ממש, התחננו בפניו לפתור את הבעיה שהוא ראה בה עילה למלחמה, בדרכי שלום. הוא ציווה את חבריו שאפילו לא ירשו לחברי המשלחת, מחשובי המנהיגים של מכה, לגשת אליו. הוא אסר גם על חבריו הקרובים לדבר עם המשלחת המכאית המכובדת שבאה לבקש את נפש העיר. שנתיים הספיקו לו להכין את המתקפה הסופית, שאותה תכנן כבר בעת חתימת ההסכם. ההודנה נסתיימה בזמן שהוא רצה שתסתיים.

 

כך נוצר מושג יסוד בתורת המלחמה של האסלאם: הודנה, לא שלום. מכאן שיש שני סוגי הסכמים המפסיקים את המלחמה: או הודנה או צולח. הודנה היא שביתת נשק זמנית ומוגבלת בזמן בין שני האויבים, וצולח הוא מצב קבוע, תעודה שבה מפורטים התנאים שהאסלאם מעניק בחסד ולא בזכות, לאויב שנכנע לאפשר לו לחיות תחת שלטונו.

על כן ה"שלום" של ערפאת הוא הודנה. הודנה כבר נחתמה בינו לבין ישראל כמה וכמה פעמים: באוסלו, בוואי, בטאבה, בשרם אש-שיח', ובעוד אי אילו הזדמנויות, באמצעות שליח זה ושליח אחר, והוא הפר את ההודנה בכל רגע שהדבר נראה לו, ובעיתוי שהוא וחבריו בחרו.

פה נכנס גם כן אלמנט הבורות הישראלי והמערבי בכלל. בכל הסכם הודנה צריך לציין בפרוש את משך הזמן שלה, אחרת גם ללא אמתלה יכול הצד השני, המוסלמי, לסיים אותה בכל עת שירצה. לא שיש לדבר חשיבות גדולה, אך אם הצד הלא-מוסלמי מודע לעובדה שמדובר על הודנה הוא נשאר ער, או לפחות, הוא צריך להיות ער לאפשרות הפרתה או לתכונה המתבצעת בצד המוסלמי לקראת הפרתה. העובדה שמדובר בהודנה ולא שלום נוסח הנביאים מתבטאת בהגבלת הזמן שלה כפי שחוקיה מחייבים.

כיוון שהצד הישראלי לא רצה לוותר על החלום המתוק של השלום שמנהיגיו ותקשורתו טמטמו בו את מוחו ובלבלו עליו את דעתו, הוא לא הבין ולא רצה להבין, לא ידע ולא רצה לדעת, שלא על הסכם שלום הוא חותם אלא על הודנה, שמעולם לא נקבע זמן מחייב, אפילו תיאורטי, למשך קיומה. כי בהודנה כאמור, צריך לציין את משך הזמן שלה עד עשר שנים לכל היותר. מבחינה תיאורטית יכולים היה ערפאת ויורשיו לסיים כל הסכם עם ישראל חמש דקות לאחר חתימתו , ובעצם חתימתו לא חייבה כלל, שכן הסכם הודנה שאין לו ציון של זמן הוא לא חוקי.

כמובן שפלפולי חוק אלה אינם מעלים ואינם מורידים ולא הייתי עומד עליהם אלמלא יש בדבר כדי ללמד על הקלות הבלתי נסבלת שבה חותמים על הסכמים גורליים לקיום המדינה והעם. גרועה יותר היא הלהיטות לקיים אותם מיד, מבלי לבדוק האם הצד הערבי רואה את ההסכמים הללו כמחייבים אותו, ומבלי לדאוג שסנקציות ברורות יעגנו את ההסכמים לא בפרשנות המוסלמית שלהם אלא בתורת החוזים במסורת היחסים הבינלאומיים של המציאות המערבית במאה העשרים ואחת.

ערפאת וחבורתו מעולם לא התכוונו לקיים את "הסכם אוסלו" . ההודנה של אוסלו נעשתה על-מנת להתחזק, לבסס את מעמדו של המנהיג, להתעשר, וליצור בסיסים נוחים לחדש את המלחמה בתנאיו הוא, וזאת בדיוק מה שהחל לעשות מיום שהוקמה הרשות הפלסטינית. הכל נחזה מראש, ולא צריך להיות לא נביא ולא חכם. צריך להכיר את ההיסטוריה המוסלמית ותרבות האסלאם. ערפאת וחבריו, כמו שאר העולם המוסלמי, מונחים על-ידי תרבותם. התרבות בסופו של דבר היא, במושגים מודרניים, הבסיס של הגאווה הלאומית (מה שנשתכח כעיקרון של הכרעות פוליטיות במדינת ישראל).

מובילי הרעיון הלאומי הנוקשה, הבלתי-מתפשר, הם האינטלקטואלים בעולם הערבי. יש הבדל עצום בין האינטלקטואל המערבי לאינטלקטואל הערבי, מוסלמי כנוצרי; שכן הלאומיות הערבית היא בעצם לאומיות אסלאמית. מי לנו מנחה טוב יותר בנושא זה מקונסטנטין זוריק, מלומד ערבי-נוצרי מחשובי האידיאולוגים של הלאומיות הערבית שכתב:

(הדת האסלאמית) השפיעה על כל הבט של תרבותנו הערבית, שכן אין אנו יכולים להבין את מורשתנו הערבית העתיקה … אלא לאחר לימוד מעמיק של החוקים והעקרונות של הדת המוסלמית ולאחר השגת ההבנה הנכונה של רוחה ומבנה … זוהי הסיבה לכך שכל ערבי, ללא הבדל עדה או דת, אשר יש לו עניין בתרבות עברו ובתחייתה … צריך לעשות מאמץ כדי ללמוד את האסלאם ולהבין את הריאליות שלו; הוא צריך לקדש את זכרו של הנביא הגדול שהאסלאם נתגלה לו. … היום אנו זקוקים יותר מתמיד, במאבקנו הלאומי, למנהיגים אשר ישאבו מן האישיות של הנביא הערבי כוח של שכנוע פנימי ונחישות של אמונה. …על אף נטיותיהם השונות והבדלי הכתות הדתיות שלהם צריכים הלאומנים הערבים לכבד את זכרו של מחמד בן עבדאללה, נביא האסלאם, מאחד הערבים."²

 

תפקיד הערבים-הנוצרים ביצירת הרעיון הלאומי הערבי

אגב ערבים נוצרים, להם יש שתי סיבות טובות לשנוא את היהודים: סיבה אחת היא נצרותם, עם כל המשתמע מכך באשר ליחס אל "רוצחי האל." על כך אין מה להרבות דברים. הסיבה השנייה היא שהם באמת לאומנים ערביים. נוצרים היו בין היוצרים החשובים של  רעיון הלאומיות הערבית, מתוך תקווה שבכך הם יעקפו את האסלאם וייפתח להם הפתח להיכנס לחברה המזרח-תיכונית כשווים למוסלמים. בדרך כלל המוסלמי לא יזהה את עצמו כ"ערבי." הוא יגדיר את עצמו כמוסלמי ואת האחרים כלא-מוסלמים, כדימים (אנשי חסות), כיהודים, כנוצרים וכן הלאה. בעבר, עד לעת החדשה, לא הייתה קיימת הגדרת הערבי במובן של בן לאום, כמו צרפתי או גרמני למשל. הנוצרים חשבו שאם הם ייָצרו את המושג של לאומיות ערבית, בדומה ללאומיות גרמנית, צרפתית או איטלקית, אזי ייעלמו ההבדלים התרבותיים עמוקי השורשים בינם לבין המוסלמים, והם יהיו עימם לאחדים. ולא מקרה הוא שהמושג הזה "מדינת כל אזרחיה" בא מן הפה הנוצרי, ולא מן הפה המוסלמי. בשביל המוסלמי קיימת רק מדינה אסלאמית שבה יכולים לחיות האחרים על-פי חוקים שהאסלאם קובע. את זה ידע גם עזמי בשארה (חבר הכנסת הערבי-נוצרי שברח מן הארץ), אך הוא העדיף בינתיים להתעלם מכך, שקיימת שאיפה אפילו לא מוסתרת בקרב הרוב המוסלמים לאחד את השורות של הלאומיות הערבית המודרנית על ידי איסלום כל הנוצרים.

רעיון זה אגב, כבר הועלה בשנת 1931 על ידי סופר ערבי נוצרי אורתודוכסי בשם ח'ליל איסכנדר קוברוסי בספרון שפרסם בקהיר שם: קריאה לערבים הנוצרים לקבל עליהם את דת האסלאם. בספר זה הוא טוען שהנצרות היא מנוונת והאסלאם הוא טהור, ושעל ידי קבלת האסלאם יקבלו הנוצרים את הנצרות בטהרתה מצד אחד ויהיו חלק בלתי נפרד מן האומה הערבית מצד שני.³

כשאנחנו מדברים אפוא על לאומיות ערבית, אנחנו מדברים על מושג שנוצר במאה ה- 19, על-ידי נוצרים (לא פחות מאשר על ידי מוסלמים), כדי לאפשר להם להיכנס אל תוך המערכת התרבותית, חברתית, פוליטית שנמצאת סביבם, הנשלטת על-ידי הרוב האסלאמי. אך אם תשאלו נוצרים אלה, שוויתרו מזמן על שפתם ועל עצמאותם, מיהם הגיבורים הלאומיים של הלאומיות הערבית הזאת שעליה הם מדברים בתוקף רב כל כך, האם אלה הם: פטרוס, פאולוס, או ישו הנוצרי (ששופרות התעמולה הפלסטינים מכנים אותו "לוחם חירות פלסטיני"), תשובתם חייבת להיות שכל הגיבורים הלאומיים של ה"לאומיות הערבית", באים מלבה של ההיסטוריה המוסלמית: עומר אבן אלח'טאב (הח'ליף השני), ח'אלד אבן אלוליד (גיבור מלחמות הכיבושים), והנביא מוחמד בכבודו ובעצמו. אלה הם הגיבורים הלאומיים של הלאומיות הערבית.

ההבחנה שעושים בין ערבים למוסלמים, תוך הדגשה שהמונח "ערבי" הוא מונח המייצג לאומיות חילונית וכולל בתוכו הן מוסלמים והן נוצרים – אף על פי שטכנית לאומיות כזו קיימת, במציאות, ובמיוחד ביחס לישראל, אין להבדל הזה כל חשיבות, ואי אפשר לבנות עליה מאומה. אפילו בלבנון, שם ההבדלים בין נוצרים למוסלמים בולטים ויש להם משמעות פוליטית – גם שם הניסיון של ישראל לנצל את האלמנט הנוצרי נגד המוסלמים, נכשל כישלון חרוץ. לא כל שכן במציאות בה הנוצרים חייבים להזדהות הזדהוּת מוחלטת עם הרוב המוסלמי שבתוכו הם חיים.

לאורך הדורות, מאז הכיבוש המוסלמי ועד היום, המוסלמים הם הגורם הקובע, המחליט, השליט במזרח התיכון. התרבות המנחה את הלאומיות הערבית והתרבות המנחה את הפוליטיקה הערבית היום היא התרבות המוסלמית. האסלאם הוא הגורם החשוב ביותר במזרח התיכון, והוא שואף לתפוס מקומו כגורם בעל חשיבות עליונה בעולם כולו (ראו תמונה משמאל. שאם לא כן, לא היה לנו עסק עם חיזבאללה, ולא היה לנו עסק עם פָּרס השיעית ולא עם "המדינה האסלאמית" (קרי: דאע"ש) ועם עוד כל מיני גורמי טרור מוסלמים ובראשם עתה החמאס. אוסאמה בן-לאדן, איסמעיל הנייה או סינוואר, לא הונחו על-ידי איזושהי לאומיות ערבית, הם הונחו על-ידי הלאומיות האסלאמית. מדינת ישראל ויהודייה צריכים להיות מודעים לעובדה שהם מטרה אסלאמית; עובדה זו צריכה להנחות אותנו בכל המדיניות שלנו. היהודים בישראל עומדים היום לא רק כחומה בצורה נגד הערבים במזרח התיכון, היהודים עומדים היום כחומה בצורה בפני המגמות של ההתפשטות האסלאמית, גם מחוץ לעולם הערבי אסלאמי; על כן השאיפה היוקדת לחסל אותנו. אין היום בכלל סימן שאלה מהן כוונות המוסלמים. הדברים ידועים, מוכרים, ויש להם ביטוי ספרותי שהוא בחינת משאלת לב כמו גם תוכנית פעולה לעתיד.

 

העולם האוטופי והתרבותי של ערבים ושל יהודים

כדי לעמוד על טיבה של תרבות, צריך אדם לשאול כיצד היא מדמה לעצמה את אחרית הימים. אם נדע מהו העולם האוטופי של התרבות, מהו חזון העולם האידיאלי שלה, נדע מהו טיבה של אותה תרבות. היהדות אמרה את דברה אינספור פעמים: היא חזתה עולם של שלום וצדק שבו "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים…" (ישעיהו ב' ב'). האם זאת היא גם תמונת אחרית הימים באסלאם? המסורת האסלאמית דנה הרבה באחרית הימים, כאשר סוף סוף תשלוט הדת המוסלמית, דתו של אללה, על כל העולם. בספרות המסורת המוסלמית נמצאים תיאורים מפורטים, בצבעים עזים של המאורעות אשר יוליכו אל "השעה" ההיא של קץ הקצים. בתיאור מאורעות אלה מובלט במיוחד יחסו של האסלאם ליהודים.

– וכך אנו קוראים בשני הצַחיחים, ספרי המסורת המהימנים ביותר של האסלאם: מפי הנביא מחמד: "לא תגיע השעה עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם. היהודים יתחבאו מאחורי כל עץ וכל סלע. ואללה ייתן באותו יום פה לעצים ולסלעים, והם יקראו בקול גדול ויאמרו: "הוי מוסלמי, הנה יהודי מאחורי, בוא והרוג אותו." חוץ מעץ אחד, אל-עַוְסַג', "שהוא העץ של היהודים. על כן מזכירה זאת המסורת, שלא ישכחו המוסלמים חלילה לחפש גם מאחורי העוְסג', שמא יש יהודי שם, ויינצל. בלי זה, בלי השמדת היהודים עד האחרון שבהם, לא תגיע שעת אחרית הימים. מסורות אלו ניתן לקרוא בספרי הלימוד של בתי-הספר, ומצטטים אותן הדרשנים בדרשותיהם במסגדים, וסופרים אנטישמים "מלומדים" משלבים אותן בספריהם על היהודים, שאותם הם מתארים כסרטן בגופה של האנושות.⁴

רוב האינטלקטואלים הערבים, בניגוד לאינטלקטואלים האירופאים, אינם נושאי דגל  של הליברליות וההומניזם. להיפך, בכל העולם הערבים הם נושאי דגל הלאומיות הקיצונית ביותר בשנאת ישראל. בארצות המערב הממסד האינטלקטואלי הוא הומניסטי, ליברלי, אנטי-לאומי, או שווה-נפש באשר ללאומיות. אולם בעולם הערבי-אסלאמי, הסופרים, האמנים, העיתונאים, המורים באוניברסיטאות -הם נושאי הדגל הלאומי, העכור, הראשונים להשתמש בתאריהם ובמעמדם הציבורי כדי ללבות אנטישמיות מן הגוון הגרוע ביותר. עלילת הדם הנוראה הפכה לממוסדת בספרות ובעיתונות הערבית. מצרים היא המובילה את סוגת הפרסומים הנוראים הללו, וסוריה אינה מפגרת בהרבה אחריה. בסוריה ניתן הטון בספר "מצות ציון" של מוצטפא טלאס, שהיה שר המלחמה הסורי, שבו הוא מספר על שימוש בדם למצות, כשהוא מציג את עלילת הדם של דמשק משנת 1840 כהוכחה ניצחת לכך. נציגת סוריה באחת הוועדות של האו"ם לא היססה לנפנף בספר הזה באחת הישיבות, כשהיא קוראת לכל הנאספים לקרוא אותו כדי להכיר ולדעת מהו טיבם של היהודים.

מצרים כאמור, היא המובילה בפרסומים האנטישמיים, וכל כמה שנים היינו עדים לסדרת טלוויזיה מצרית שעושה שימוש בפרוטוקולים של זקני ציון. בכווית מתפרסמים ספרים וספרונים במהדורות עממיות, הזוכים לפופולריות גדולה בקרב ציבור הקוראים הערבים. בספרים אלה דנים בפרטות על שיטות הפקת דמם של ילדים פלסטינים, ועל שימוש שיהודים עושים בדם הזה למצות של פסח ולעוגות של פורים. מה שמפתיע הוא שמדינת ישראל שותקת לנוכח פרסומים אלה, והעולם היהודי אינו מוקיע אותם מספיק. כאשר ספרות אנטישמית מתפרסמת במערב, ישנם גורמים יהודים ולא-יהודים המרימים קולות מחאה, ואפילו תובעים לדין את הסופרים והמוציאים לאור. ספרים, מאמרים וקריקטורות המתפרסמים בעולם הערבי, חריפים הרבה יותר מן הדברים המתפרסמים בעולם המערבי (אלה האחרונים, לעתים קרובות במסווה של עידון ספרותי). אין צורך להדגיש את העובדה הברורה מאליה שפרסומים אנטישמיים אלה ואחרים המתפרסמים גם בכלי התקשורת הפלסטינאים ובספרי הלימוד הם מצע השנאה שעליו בונים הערבים את השמדת ישראל. הערבים, מוסלמים כנוצרים, נותנים בידי העם היהודי בארץ ובעולם את כל הכלים לניהול מסע בינלאומי בלתי-פוסק של הסברה והתרעה, בשם כבוד האדם וכנגד הגל העכור הזה של גזענות אנטישמית, מן הגרועות שידע העם היהודי. אך מה לעשות שממשלת ישראל מוכנה להמשיך ושוחח עם השואפים להיות תלייניה, עם אלה שעושים הכל כדי להסיר ממנה צלם אנוש, מבלי להבין כי הפצת השנאה הנוראה הזאת היא מלחמה לכל דבר. היא כלי בידי השליטים המוסלמים לגייס את ההמונים למחוץ את מה שהוא בעיניהם לא יותר משרץ נתעב.

יש לזכור שעבור הקורא הערבי, כמו עבור הקורא הממוצע בכל מקום, מה שמודפס מתקבל כאמת. "כתוב בעיתון." זה לא חשוב מי הקורא, גם לא מי הכותב, העיקר שזה "כתוב בעיתון." מובן שיש משקל גדול עוד יותר ל"כתוב בספר" שמחברו מתהדר בתואר אקדמי גבוה. על כן מסוכנים במיוחד הם הספרים המתפרסמים במצרים, סוריה, עיראק, כווית ומקומות אחרים, שמחבריהם הם "דוקטורים" ו"פרופסורים," שהקוראים מניחים שחזקה עליהם שהם בוודאי יודעים את הדברים שעליהם הם כותבים. אין לך שנה שבה לא מתפרסמים ספרים ומאמרים מלומדים על שימוש בדם בתלמוד. החומר נלקח ישירות או בעקיפין מן המאגר של הספרות האנטישמית האירופית. הכותבים לא ראו את התלמוד מימיהם, וכמו רוב עמיתיהם ומוריהם האירופים, אין להם מושג מהו התלמוד. אין אפילו חוקר מוסלמי אחד המסוגל לקרוא טקסט מקראי כראוי, לא כל שכן ללמוד תלמוד. אין שום מוסד אקדמי, בכל עולם האסלאם, היכול או רוצה להתקרב להתמודדות עם דף גמרא; אך כולם יודעים שבתלמוד יש הוראות לשימוש בדם למצות. כל הסופרים הללו מצטטים זה מזה, ובסופו של דבר מגיעים לספר אנטישמי כלשהו מגרמניה, מאנגליה או מצרפת.

אבל מי שם לב לקטנות כאלו, הרי הכל כתוב בפרוטוקולים של זקני ציון. אנשים רציניים בעולם, שלמדו את דרך יצירתו של קונטרס התועבה הזה, יודעים שזהו זיוף אנטישמי. אך נסו לשכנע בכך מוסלמי אחד. מרגלית טובה נפלה בידיהם של שונאי ישראל המוסלמים, ושום עובדה שבעולם לא תשכנע אותם לוותר עליה. כל חלומותיהם הרעים על היהודים, הריהם כתובים שחור על גבי לבן בפרוטוקולים, ומעבר לכך אין צורך בהוכחה נוספת שהמפלצת הדמונית היהודית מאיימת על העולם כולו, והאסלאם, ברצותו לחסלה, צריך איפוא לזכות בקריאות הידד של העולם על השירות הטוב הזה שהוא מגיש לו.

בספרות היסטורית ערבית המופיעה בלבוש רציני וכבד ראש, הפרוטוקולים של זקני ציון מצוטטים כמקור ראשי לתולדות העם היהודי. ברור שאנו עומדים בפני מגמה רצופה ונמרצת של דה-לגיטימציה של היהודים, הבאה מכיוונים שונים. דה-לגיטימציה זו נעשית על-מנת לשכנע את העולם, לא רק את הערבים (שאינם זקוקים לשכנוע), שמותר לדרוס את היהודים, למעוך אותם, משל היו חרק נושא מגיפה.

 

והפתרון?

תשאלו, אם כן, "מה עושים?" התשובה היא פשוטה. הבה נצא מנקודת ראותו של האסלאם: הוא רוצה להשמיד אותנו, ואנו נמנע זאת ממנו ואפילו נכריח אותו להגיע עימנו לשביתת נשק ארוכת טווח. אבל איך מגיעים לשביתת נשק ארוכת טווח כזאת (מעבר לעשר השנים שחוק ההודנה האסלאמי מרשה, עם אפשרות של הארכה? ונניח לרגע שאנו מצמצמים את הדיון רק לחמאס בעזה) זאת אפשר לעשות אם ניתן לאסלאם אליבי לא לתקוף אותנו ולא לחדש את המלחמה. האסלאם זקוק לאליבי להפסיק את המלחמה, או בלשונו: לדחות את הג'יהאד. את הג'יהאד אפשר לדחות גם כן על פי התקדים של הנביא מוחמד: כאשר האויב חזק מידי ואין סיכוי לנצחו מותר להפסיק את המלחמה לזמן נתון עד להתחזקות הכוח הלוחם המוסלמי, שאז חובה לחדש את הג'יהאד.

הנה איפוא, הפתרון: צריך ליצור מצב שבו תמיד נהיה חזקים ונוכיח שלא כדאי להילחם בנו. המוסלמים צריכים לדעת שאם הם לוחמים בנו, הפסדם יהיה עצום וניצחוננו יהיה מוחץ ואינו מוטל בצל של ספק. הם צריכים לאבד את התקווה שהם יוכלו לנו אי פעם. ברגע שהם מפנימים את העובדה הזאת, הם מוכנים להיכנס למצב של שביתת נשק, אפילו בתנאים גרועים. זה הקו המדיני שנקט האסלאם בעבר יותר מפעם.

אתן דוגמה אחת:

ב- 1229 ויתר הסולטן אל-מלכ אל-כאמל שליט מצרים על ירושלים, שהייתה בידי המוסלמים מאז כבושה על ידי צלאח א-דין (1187), ומסרה לפרידריך השני קיסר הקיסרות הרומית הקדושה. לא מאהבה נעשה הדבר, אלא מחשש מפני כוחו של הקיסר. די היה בשמו של הקיסר כדי להביא את גדול הסולטאנים האיוביים (יורשי צלאח א-דין) באותו זמן, לא רק לחתום על ההסכם שהעביר את ירושלים עם חלקים נרחבים בארץ ישראל לידי הנוצרים, אלא לגלות, לא פעם בפומבי, את יראת הכבוד שהייתה לו לקיסר.⁵

אם ישאל השואל, מה צריכה להיות המדיניות של ישראל? התשובה היא פשוטה ביותר: להיות מדינה חזקה כל כך, שהערבים יאבדו תקווה לחסל אותה. העוצמה המפחידה של ישראל היא האליבי בשביל האסלאם לעשות עמה שביתת נשק. על יותר מזה אין בינתיים מה לדבר. מבחינתה של ישראל חזקה, איתנה ואפילו מפחידה, שביתת נשק כזאת צריכה להיות – דחיית המלחמה המכרעת עד לאחרית הימים. עם זה יכולה מדינת ישראל להסתדר.

בינתיים אנו עושים בדיוק ההיפך. המדיניות הישראלית משדרת חולשה, ומחייבת את המוסלמים להסלים את הג'יהאד. אין להם אליבי, כי אין להם ביטחון בעוצמת אויבם. המטרה העומדת בפניהם היום היא להחליש את ישראל עד כמה שניתן, ובכל זירה אפשרית, ובו בזמן לבנות את עוצמתם הצבאית. אין ספק שזו היא מדיניותה של מצרים מאז נחתם חוזה השלום (ללא הצלחה), וכך נוהגים במסגרת קטנה יותר גם הפלסטינים. בינתיים הם מפתחים גם את החלום שיום אחד מישהו יפרוק אותנו מנשקנו, או שיהיה להם נשק כזה שלוחצים בו על כפתור, ואז משהו עף ומשמיד את כל היהודים בבת אחת. כל זמן שהם יחיו עם התקווה הזאת, אין שום סיכוי שישראל תגיע אפילו ליום אחד של מנוחה. אנו פה כבר למעלה ממאה שנה, ולא היו לנו הרבה ימי  מנוחה. מדוע? מפני שלא השכלנו להבין שכאשר אנו מתרפסים אנו משדרים חולשה, והנה בפרשת הביזיון הלבנוני בשנת 2000, הודענו לכל העולם הערבי-מוסלמי שלמדנו אפילו לברוח. הצד השני מבין את הדברים בדיוק כפי שהם נראים. כשצה"ל יצא מלבנון בדרך שבה יצא  הוא אמר לערבים – יש  לכם אויב חלש. המשיכו ללחוץ. אין אליבי להפסקת הלוחמה.

 

אין אני אומר שלא צריך היה לצאת מלבנון, אבל מלבנון צריך היה לצאת עם תזמורת צה"ל. כך יוצא צבא מנצח, בזמן הנראה לו ובתנאים שהוא קובע. לא צבא מנצח אלא צבא מובס, בורח בלילה אחד ומשאיר אחריו טנקים ותותחים ואפסניה ומשרדים מלאי מסמכים. זהו מרשם לאסון. הוא האמור במדיניות ההבלגה וחוסר ההכרעה שממשלה זו נוהגת בה גם לאחר שהטובים שבפרחי ילדינו נקטפים. האויב הבין שאנו מפחדים, שמותר להרוג יהודים ושהיהודים חלשים, ואולי הם חוזרים למעמד של "אוְלָאד אלְ מִיתֶה", הבנים של האישה המתה. כך הם קראו לנו מפני שהיינו חלשים, ולא יכולנו להשיב חורפינו דבר, וכך הם גם יקראו לנו היום, אם נמשיך ונגלה חולשה.

מלחמת חרבות ברזל שינתה את פני הדברים עד היסוד בעקבות האסון של ה-7 באוקטובר. ישראל התעשתה במהירות והיא, בשעת כתיבת שורות אלה, מכה את אויביה המוסלמים שוק על ירך בלי הודנה בטווח הנראה לעין.

לסיכום, רק דבר אחד יקבע את גורל קיומנו במזרח התיכון: אם ניתן לאסלאם את האליבי הדרוש לו כדי לעשות אתנו הסכם לפי תנאינו, אשר אנו נראה אותו כמופר ברגע שהצד השני יעשה אפילו את הדבר הפעוט ביותר בניגוד לו. תמיד יש לזכור שהסכם הודנה, הוא מונח ערבי לערבים. אנו לעולם לא נשתמש בו אך נזכור שכל הסכם עם האסלאם הוא מצב זמני, שכן אין אפשרות להגיע למצב של שביתת נשק ללא הגבלת זמן, ובוודאי שלא יהיה קיים מצב של שלום, לפחות כל זמן שהאסלאם הוא זה השולט בחיי הרוח, במדיניות ובחיי החברה של מדינות ערב. אולם בכל מצבי שביתת נשק שיהיו, אין להיחלש אפילו לרגע, אין להיכנס לשאננות או לפתח לעצמנו עולם דמיוני דגם אוסלו. צריך תמיד לזכור שעבור האויב שביתת נשק היא רק מהלך טקטי, שמטרתו להתחזק על-מנת לחדש את המלחמה בתנאים טובים יותר, בדיוק כמו שעשה מוחמד אחרי הסכם חודייביה.

ביבליוגרפיה

1. Majid Khadduri, War and Peace in the Law of Islam, The John Hopkins Press, Baltimore. 3d printing, 1962, p.235
2. Sylvia G. Haim, Arab Nationalism, An Anthology,University of Caliphornia Press, Berkeley, Los Angeles, paperback edition, 1976 pp. 170-171
3. שם, עמ' 59-60
4. M. Sharon, Judausm in the Context of Diverse Civilizations, Johannesburg, 1993 pp. 122ff)
5. ראה, יהושע פראוור , תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, הדפסה חמישית,  1984, כרך ב' עמ' 186 ואילך