פרק מספר: "כמה שווה יהודי מת"

בשנת 2016 הגישו עשר משפחות ישראליות עם אזרחות אמריקנית תביעה נגד הרשות הפלסטינית ואש"ף בבית המשפט הפדרלי בניו יורק. במשפט, שנמשך 13 שנה, האשימו המשפחות את הנהגת אש"ף ואת הרשות במימון, תמיכה, תכנון וביצוע פיגועי טרור וירי בשטח ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה. כל אחד מהפיגועים בוצע על ידי אנשי הרשות הפלסטינית – שוטרים פלסטינים, אנשי מנגנון הביטחון המסכל, אנשי מודיעין פלסטינים, ולכן היה קל להוכיח קשר ישיר בין הרשות למפגעים. חבר המושבעים פסק נגד הרשות הפלסטינית והיא נמצאה אחראית, בעיקר בגין התשלומים שהיא משלמת לאסירים ולמשפחות מחבלים. בית המשפט טען שאם הרשות הפלסטינית באמת מתנערת מהעובדים שביצעו פיגועים, ואם נכונה טענתה שהם ביצעו את הפיגועים מחוץ לשעות העבודה, היה עליה להפסיק לשלם להם משכורות בבתי הכלא. פסק הדין שניתן הגיע לסך 655 מיליון דולר.

הפעם הרשות החליטה לערער, ובית המשפט הוריד את הסכום ל־10 מיליון דולר. לאחר אותו משפט החליטה ארצות הברית שלא לאפשר עוד תביעות נגד הרשות הפלסטינית בבית המשפט האמריקני. בית המשפט קבע כי מכיוון שהרשות אינה פעילה בארצות הברית, ומכיוון שאין לה זיקה או קשר לארצות הברית ואף לא נציגים או עסקים בארצות הברית, אין לבית המשפט האמריקני סיבה לשפוט אותה.

ייתכן שהסיבה שהרשות הפלסטינית החלה פתאום לערער על פסקי דין תלויה בחילופי השלטון הפנימיים. כפי שמסבירה דרשן־לייטנר:

"התביעות הראשונות הוגשו בשנות האלפיים המוקדמות, בזמנו של יאסר ערפאת, ולערפאת לא היה אכפת מפסקי הדין. ואז ב־2004 ערפאת הלך לעולמו, וב־2007 בא סלאם פיאד [ראש הממשלה של הרשות הפלסטינית – ל"ש], יותר "מעונב", יוצא אוניברסיטה אמריקנית, שהבין שהוא לא יכול להתעלם מפסק דין אמריקני, וביקש לפתוח את התהליכים מחדש. בתקופה של פיאד הם כבר שינו את הקונספציה ואת ההתנהלות שלהם. הם כבר לא מימנו טרור או תמכו בו בפומבי. מאוד אכפת להם מהכסף, והם נלחמים בחירוף נפש בתביעות האלה."

מאז שנחסמה הדרך בפני התובעים בארצות הברית, חזרו בני המשפחות ועורכי הדין ולהפעיל לחץ על מערכת הצדק הישראלית.

חיסכון לרשות הפלסטינית

איזה נזק נגרם לילדי משפחת כהן, שאיבדו את רגליהם בפיגוע בכפר דרום? האם הנזק שנגרם להם הוא רפואי בלבד, או שנלווים לו נזקים כלכליים או נפשיים, ופגיעה ארוכת טווח בכושר ההשתכרות שלהם?

איזה נזק נגרם לילדי משפחת פוגל, שאיבדו את שני הוריהם ושלושה מאחיהם ברצח ברוטאלי בביתם באיתמר, ואיזה נזק נגרם להוריהם של כ־20 בני נוער שנרצחו בפיגוע בדולפינריום? האם אפשר להשוות בין סוג הנזק שנגרם לשני הצדדים, ובין סוג הפיצוי המגיע להם? האם בכלל צריכים קורבנות טרור שנפצעו בפיגוע או שאיבדו בני משפחה להוכיח את מה שברור לכל בר־דעת – שנגרם להם נזק שילווה אותם לשארית חייהם?

כדי להבין את הדיון החשוב ביותר בנושא פיצויים לנפגעי טרור, צריך לצאת לטיול קצר בחוק הישראלי. באופן מפתיע, במדינת ישראל אין חקיקה ייחודית שמטפלת בנפגעי טרור. אף שהטרור פוגע באזרחי ישראל מיום היווסדה של המדינה, הכנסת מעולם לא חוקקה חוקים ייעודיים שיסדירו את הפיצוי לנפגעים, וקורבנות טרור תובעים על פי דיני נזיקין רגילים.

המשפט הישראלי מבחין בין סוגים שונים של נזק: הוצאות שנגרמו לניזוק, פגיעה ביכולת ההשתכרות, כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים. בית המשפט ינסה, לאחר שהוכח שאכן נגרם נזק, לגזור פיצוי כספי שיאפשר עד כמה שניתן להשיב את המצב לקדמותו.

אך דיני הנזיקין הקלאסיים לרוב עוסקים ברשלנות, לא בזדון. רוב תביעות הנזיקין מוגשות נגד יחידים או גופים שהיו צריכים להיות זהירים יותר, לא נגד אלו שגרמו לנזק בכוונה. במקרה של זדון, קיים מנגנון שאיננו מסתכם ב"פיצויי נזיקין" – כלומר, פיצוי כלכלי שמטרתו לחפות על הנזק שנגרם – אלא ב"פיצויים עונשיים", שמטרתם לא רק לסייע לניזוק אלא גם להעניש את המזיק. סוג זה של פיצוי מקובל מאוד בארצות הברית למשל, אך כמעט ולא נעשה בו שימוש בישראל.

עבור נפגעי טרור, ההבדל בין שני סוגי הפיצויים הוא דרמטי, משום שלפיצויי נזיקין יש חיסרון בולט: על פי החוק, אדם יכול לקבל כספי נזיקין מגורם אחד בלבד. פירוש הדבר הוא שמי שמקבל פיצוי מביטוח לאומי ובמקביל תובע ומקבל פיצוי מהרשות הפלסטינית, יצטרך להתקזז עם הביטוח הלאומי. נוסף לזה, הסכומים שנפסקו על ידי בית המשפט הישראלי נמוכים ביחס למדינות אחרות, בגלל שעבירות הטרור הועמדו בשורה אחת עם עבירות נזיקין אחרות. למשל, לגבר שנפצע בפיגוע דקירה בסופרמרקט בשנת 2016 נקבעו 21% נכות בביטוח הלאומי בגין אובדן יכולת השתכרות, הוצאות רפואיות, צלקות וטראומה. בית המשפט פסק לו בסך הכול 4,000,000 שקלים. בתביעה שהוזכרה קודם, בה תבעו נפגעי טרור את הרשות הפלסטינית ואש"ף בבית המשפט הפדרלי בניו יורק, נפסקו לטובת עשרת התובעים יותר מ־21,000,000 דולר כל אחד.

הפער ממחיש את התמריץ השלילי המשמעותי המונע מנפגעי טרור לתבוע פיצויים נזיקיים – הרי נוסף על כוחות הנפש וההוצאות הנדרשות לתביעה, לא מובטח להם שבסוף הדרך הם יקבלו פיצוי שיהיה שווה לוותר עבורו על כספי הביטוח הלאומי. כל אלו יצרו מצב אבסורדי שבו עלות הפיצויים לנפגעי הטרור מושתת על מדינת ישראל במקום על מממני הטרור, ומותירה בידי הרשות הפלסטינית כסף פנוי להמשך מימון הטרור.

לדוגמה, צעירה כבת 30 שנפצעה קשה בפיגוע באינתיפאדה השנייה נותרה עם נכות לכל חייה, ומדי כמה שנים נזקקת לניתוחים קשים בגב ובראש. הביטוח הלאומי קבע לה 100% נכות, והיא זכאית לקצבה בגובה 17,000 שקלים בחודש ולמענק דיור. "זה אולי נשמע כמו סכום גבוה, אבל אני לא מאחל לאף אחד בעולם להיות זכאי לסכום כזה", מבהיר עו"ד מאיר סחיווסחורדר, שמייצג אותה בתביעה נגד הרשות הפלסטינית. "היא לא יכולה לעבוד, ובסכום הזה צריכה לטפל בעצמה ולפרנס את הילדים שהיא הצליחה בגבורה רבה להביא לעולם".

חישוב מהיר מראה שבלי לחשב את מענק הדיור, הקצבה שלה מגיעה למעל 200,000 שקלים בשנה, ועד גיל 75 תעמוד על כ־9,180,000 שקלים. היא הייתה שמחה, כמובן, לראות את הכסף הזה מגיע ממי שמעודד ומתמרץ את המחבל שהרס את חייה, אך יודעת שבפועל, גם אם בית המשפט הישראלי יקבע לה פיצויי נזיקין, יש סיכוי נמוך שהם יעלו על תשעה מיליון שקלים. כדי להגיש את התביעה היא תצטרך לחשוף את גופה ואת תיקיה הרפואיים כדי להוכיח נזק בפני מומחים מטעם התביעה, הרשות הפלסטינית ובית המשפט, ולכן לא בהכרח משתלם לה להיכנס לתהליך הארוך, המורכב, המייסר והלא מובטח של תביעת הרשות. זוהי דוגמה אחת בלבד של פצועה אחת בלבד, כאשר בישראל ישנם אלפי פצועי טרור.

אישה אחרת שנפצעה קשה בפיגוע איבדה בו את אחד מילדיה, וילד אחר נפצע קשה. הכאב והאובדן הביאו לטלטלה במשפחה שהובילה לגירושיה, והפצעים הפיזיים והנפשיים גרמו לה לאבד את כושר העבודה. היא זכאית לקצבה בגובה 6,400 בחודש, שמגיעה לכ־76,000 בשנה וכמעט 4,000,000 שקלים שיוענקו לה עד הזקנה. אף שזהו סכום גבוה, הוא בשום אופן אינו מספיק לקיים חיים שיש בהם יותר מהמינימום ההכרחי. בגלל נסיבות חייה המחרידות היא לא תוכל לחסוך, לקנות דירה או נכס אחר, או להשאיר לילדיה – קורבנות הפיגוע גם הם – סכום כלשהו שאיתו יוכלו להתקיים בכבוד. הסיכוי שבית המשפט יחייב את הרשות הפלסטינית בפיצויי נזיקין בסכום הגבוה מארבעה מיליון שקלים – נמוך ביותר. הקושי הנפשי אינו מאפשר לה לצאת למסע המפוקפק של תביעת הרשות הפלסטינית, כשהגמול הפוטנציאלי נמוך מזה שהיא מקבלת ממילא.

בשורה התחתונה, נפגעי הטרור בישראל עומדים מול רשימת מגבלות מכבידה: מערכת המשפט מסתכלת עליהם כנפגעי נזיקין "רגילים" ומגבילה את גובה התשלומים האפשריים, ומדינת ישראל מגבילה את יכולתם לקבל את כספם בפועל. ישראל מוותרת על אמצעי זמין וזול לפיצוי נפגעי הטרור, בעוד העלות לקופת המדינה בלתי נתפסת, והחיסכון לקופת הרשות הפלסטינית משמעותו עוד טרור ועוד קורבנות.

פיצויים עונשיים

המצב הבעייתי הזה מוביל נפגעי טרור לנסות לתבוע את סוג הפיצוי השני. לעומת פיצויי נזיקין, פיצויים עונשיים אינם דורשים קיזוז, משום שאינם נחשבים פיצוי לקורבן אלא עונש לתוקף, ואם בית המשפט פוסק פיצויים עונשיים לנפגע טרור, הוא יוכל לקבל את כספי הפיצוי בלי לפגוע בסכום הקצבה מהביטוח הלאומי. בגלל שגובה הפיצוי העונשי אינו נגזר משאלת הנזק, מטבע הדברים הוא מגיע לסכום גבוה יותר, ולכן לא מן הנמנע שמשפחות שיקבלו פיצויים עונשיים יעדיפו לחסוך את העלות לקופת המדינה, לוותר על דמי הביטוח הלאומי ולדרוש את הכספים רק מהרשות הפלסטינית. אך גם בסוגיה זו, המצב בארץ רחוק מלהיות אידיאלי.

עד לשנות האלפיים התייחסו פסקי דין רבים בתיקים של נפגעי טרור לאפשרות העקרונית של פיצויים עונשיים. אך נוסף על העובדה שפיצויים עונשיים אינם מקובלים בארץ באופן כללי, קבעו בתי המשפט שפיצויים מסוג זה אינם מתאימים למקרה של פיגוע, משום שקשה יותר לגזור אותם על גוף שלא ביצע בפועל את הפיגוע אלא "רק" מממן את המחבל לאחר מעשה. לאורך השנים, מספר פסקי דין הצליחו בכל זאת ליצור תקדימים חשובים ולחולל שינוי.

בשנת 2003 הגיע עמוס מנטין, עובד חברת "בזק" בן 31, לתקן תקלה בבאקה אל־גרבייה, ושם נורה למוות בידי נער פלסטיני. אימו של מנטין תבעה את הרשות הפלסטינית ודרשה פיצויים נזיקיים ופיצויים עונשיים, ובשנת 2013 פסק בית המשפט המחוזי פיצויים נזיקיים בלבד על סך 1.4 מיליון שקלים. האם ערערה לבית המשפט העליון, והשופט נעם סולברג פתח את פסק הדין בשאלות הבאות:

בפיגוע חבלני בבאקה אל־גרבייה, במהלך אינתיפאדת אל־אקצא, רצח מחבל את עמית עמוס מנטין ז"ל. המחבל – קטין כבן 15 וחצי – עשה את אשר עשה 10 ימים לאחר שובו ממחנה "אימוני גוף ונשק" מטעם הרשות הפלסטינית ביריחו.

האם אחראית הרש"פ לרצח הנתעב?

מהו שיעור הנזק, והאם יש להשית על הרש"פ פיצויים עונשיים?

בהמשך פסק הדין, ציטט מפסק הדין המקורי של בית המשפט המחוזי לגבי אחריותה של הרשות הפלסטינית:

משהביעה הרש"פ את נכונותה לאמן נער בן 15.5 בשימוש בנשק במשך 50 ימים… הרי שברור שעודדה אותו ליישם את המידע שצבר במשך לימודיו, ונוכח האווירה ששררה באותם ימים… אך טבעי היה בעיני המחבל כי עליו לממש את הידיעות שצבר במחנה האימונים של הרש"פ בהפעלת נשק ברוח התקופה, קרי: בדרך של רצח יהודי… אין ספק באשר לעיסוקה המתמיד של הרש"פ בהטמעת האידאולוגיה שעמדה מאחורי התפיסה האסטרטגית שלה, כי הטרור הוא לגיטימי להשגת היעד הלאומי הפלסטיני, ואין ספק כי אידאולוגיה זו חלחלה והוטמעה בקרב הצעירים, אשר ראו במימוש האידאולוגיה משום מעשה נאצל ורצוי, מה עוד שהרשות טרחה להקנות להם את הידע המעשי בשימוש בנשק, כצעד ישיר כתוצאה מאותה אידאולוגיה.

בהינתן מעורבותה הישירה של הרשות הפלסטינית ברצח, העליון פסק ב־2017 כי זהו "אחד מאותם מקרים חריגים" המצדיקים פיצויים עונשיים, וקבע פיצוי בגובה 3 מיליון שקלים, נוסף על הפיצוי שנקבע במחוזי.

במרץ 2021 התקדמו הפיצויים העונשיים צעד נוסף. אפרת ושחר בן שלום היו בנות פחות משנתיים כשמחבלים ירו על הרכב שבו נסעו עם משפחתן בכביש 443 בין ירושלים למודיעין. ההורים, יניב ושרון בן שלום, נרצחו, וכך גם אחיה של שרון, דורון סוורי. בתביעה נגד הרשות הפלסטינית בבית המשפט המחוזי בירושלים נפסקו ב־2017 לטובת בני המשפחה התובעים 62 מיליון שקלים. ברגותי והרשות הפלסטינית ערערו לבית המשפט העליון, ובפסק הדין שניתן ב־2021 כתבה השופטת יעל וילנר:

כשלעצמי, אני סבורה כי על סכום זה שנקבע בעניין מנטין [3 מיליון שקלים – ל"ש] לשמש קנה מידה לפסיקת פיצויים עונשיים בתביעות נזיקין של נפגעי טרור. החלת קנה המידה האמור על ענייננו, מוליכה למסקנה כי יש להעמיד את סכום הפיצויים העונשיים אשר יחויבו הנתבעים לשלם על סך של 3 מיליון ש"ח לכל אחד מעיזבונות המנוחים (תחת 10 מיליון ש"ח שקבע בית המשפט המחוזי). כן ישלמו הנתבעים לאפרת ולשחר, אשר נפצעו בפיגוע, פיצויים עונשיים בסך של מיליון ש"ח לכל אחת (תחת 6 מיליון ש"ח שקבע בית המשפט המחוזי).

וילנר הפחיתה משמעותית את גובה הפיצויים העונשיים, וקבעה שהסכום שקיבלה משפחתו של עמוס מנטין ישמש קנה מידה לפיצויים עונשיים. מעתה והלאה, סכום הפיצויים העונשיים אכן נע סביב 3 מיליון שקלים, למעט מקרים מיוחדים. בפסקי הדין של הלינץ' ברמאללה (נורז'יץ), או רצח אדוארד ברדיצ'אנסקי בפיגוע ירי כשנסע סמוך לשכם, הוכח שהרוצחים היו שוטרים של הרשות הפלסטינית, ולכן נפסקו 5 מיליון שקלים.

הפיצויים שקבע העליון מתחלקים לכמה רמות: ראשית, הפיצוי שישולם לעיזבונם של הנרצחים על עצם הרצח. שנית, פיצוי שנקבע לשתי הבנות לא משום שהוריהן נרצחו, אלא משום שהן ניזוקות ישירות של הפיגוע, שנכחו בו. בהמשך ייפסקו גם פיצויים מסוג שלישי, של מי שנקרא ניזוק משני – בני משפחה מדרגה ראשונה של הנרצחים, שלא היו במקום הפיגוע (ולכן לא היו ניזוקים ישירים), אך בעקבות הפיגוע נגרם להם נזק נפשי או אחר. באופן תאורטי, הבנות יכלו לתבוע פיצוי משני סוגים: פיצוי כניזוקות ישירות, כיוון שהן היו במקום הפיגוע, ופיצוי כניזוקות משניות, כיוון שהן איבדו אב וגם אם.

אך בהקשר הזה, השופטת וילנר קבעה דבר חשוב נוסף: מי שלא נפגע בזירת הפיגוע עצמה יצטרך להוכיח שנגרמו לו לפחות 15% נכות נפשית כתוצאה מהפיגוע כדי להיות זכאי לפיצויים. הלכה משפטית זו תקפה לכל בני המשפחה מדרגה ראשונה שלא נכחו בפיגוע, כולל ילדים. במקרה של משפחת בן שלום, שתי הבנות של הנרצחים היו עימם באוטו, ולכן "ניצלו" מהצורך להוכיח שהן ניזוקות; אך אם במקרה הפיגוע היה מתרחש בזמן שהילדים בבית – כפי שקרה בפיגועים רבים אחרים – הילדים שלא היו נוכחים היו נאלצים להביא חוות דעת פסיכיאטרית ולהוכיח לבית המשפט שרצח הוריהם גרם להם נזק.

פסק הדין למשפחת בן שלום ניתן ב־2021 – 20 שנה בדיוק לאחר הפיגוע. כך קרה גם במקרה של משפחת מנטין, שבנה נרצח ב־2003 ופיצוייה נפסקו רק ב־2017. ארבעה בני משפחת גביש נרצחו ב־2002, ופסק הדין בעניינם ניתן רק ב־2022, בעוד חלק מתביעותיהם עדיין תלויות ועומדות. בשורה התחתונה, אף שבסוף נגזרים פיצויים עונשיים, ממד ה"עונש" שבהם נחלש בעקבות הזמן הרב שחלף. לאורך העשורים הללו יושבים המחבלים בכלא הישראלי ורואים את משכורותיהם נערמות. אם, על פי טבלת השכר של הרשות הפלסטינית, מי שרצח יהודי מקבל 12,000 שקלים בחודש – מדובר ב־144,000 שקלים בשנה, שהופכים במשך עשרים שנה לכמעט 3 מיליון שקלים (לא כולל ההטבות הנוספות שהמחבל יזכה להן בימי חייו) – פי שלושה מהפיצויים העונשיים שנפסקו לכל אחת מבנותיהם של הזוג בן שלום.

העובדה שכל הדיונים הללו מתקיימים בזמן שהמחבלים נמצאים במאסר דורשת להסתכל על המאסר ועל הפיצויים העונשיים כמשלימים זה את זה – שני הליכים שנועדו לגדוע את המוטיבציה של המחבלים לעסוק בטרור, ושל הרשות הפלסטינית לתמרץ אותו. במקרה של מחבלים שרצחו יהודים ומרצים מאסרים ארוכים, השאלה מתחדדת פי כמה, מאחר שהם זוכים להטבות מפליגות מהרשות הפלסטינית. נותר רק להציץ אל מעבר לחומת הכלא ולבחון אם אכן כך הם פני הדברים.

את הספר "כמה שווה יהודי מת" מאת ליטל שמש ובהוצאת סלע מאיר ניתן לרכוש בכל חנויות הספרים