ביקורת ספר: "לא סופרים את היהודים"

"על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את המילה 'יהודי'?", שאל הקומיקאי והסופר הבריטי-יהודי דיוויד באדיל את חבריו היהודים בסרט הדוקו ששודר בערוץ 4 הבריטי וגם אצלנו ב-HOT. בין אותם חברים נכללו מפורסמים יהודים כמו ג'ונתן ספרן פויר, דיוויד שווימר, שרה סילברמן ואחרים, וכל אחד ואחת ממרואייניו תיאר בפניו חוויות אנטישמיות אותם חווה במהלך הקריירה. יהודים, הם מספרים, הם "כל דבר ששונאים". הם שולטים בבנקים, מנהלים את הוליווד, טפילים, מלוכלכים, יהירים ועצלנים. באדיל, יהודי גאה, שחווה בעצמו חוויות דומות, סיכם ותמה בתסכול: "בתקופה של רגישות יתר כלפי מיעוטים ועלבונות, כיצד הסטריאוטיפים השליליים האלה ממשיכים להתקיים?"

בסרט, כמו גם בספר הנושא את אותו השם, "לא סופרים את היהודים" (Jews Don’t Count) יוצא באדיל במתקפה חריפה נגד מה שהוא מכנה "האנטישמיות הפרוגרסיבית" – זו של השמאל הליברלי, הרגיש כביכול לזכויות המיעוטים. הספר, או יותר נכון – הספרון, יצא לאור באנגלית כבר לפני כשלוש שנים והפך עד מהרה לרב-מכר בבריטניה ובארה"ב.  רק עכשיו, בעקבות אירועי שבעה באוקטובר, תורגם לעברית. הספר מנתח לעומק את הסיבות להתעלמות מן האנטישמיות או להמעטה בחשיבותה בקרב הפרוגרסיבים ומכוון דווקא לאנשים שרואים את עצמם כ"ניעורים" ((woke. באדיל מבסס את טענותיו על דוגמאות מזירות תרבותיות ופוליטיות שונות, ובהן הספורט, התיאטרון, הקולנוע, הרשתות החברתיות, פוליטיקה מפלגתית ועוד, ומראה כיצד יהודים נתקלים בהתעלמות, הכחשה או הצדקה של האנטישמיות.

לטענתו של באדיל, בעוד האנטישמיות מצד הימין גלויה ואלימותה ידועה לכל, האנטישמיות מצד שמאל סבילה, אולי לא מודעת, אך לא פחות מטרידה. יהודים אינם עוברים את "מבחן המדוכאים" זאת בהתעלם מהשנאה ההיסטורית כלפיהם, וגרוע מכך – מהאיום הממשי בו הם נתונים כיום.

באדיל מצביע על כך שהיהודים זוכים ליחס משפיל שבימים של תקינות פוליטית, לא יכול להיות מופנה כלפי אף מיעוט אחר. המילים 'Jew' באנגלית (בניגוד ל-Jewish)  ו'ייד' נושאות זרם של אנרגיה אלימה והן מקפלות בתוכן אימה ושנאה היסטוריות. למרות זאת, בניגוד לכינויים היסטוריים למיעוטים אחרים, הן אינן נחשבות כפוגעניות. יהודים רבים עדיין מחביאים "בארון" את יהדותם בכדי לא להיתפס שונים, משנים את שמם בכדי לקבל משרות, וזאת בניגוד למיעוטים אחרים שבאקלים הנוכחי מנופנפים במוצאם בכדי לזכות ליחס מועדף.

הלבן של שרדינגר

כיצד ייתכן, שארגונים ופעילים הנלחמים בלהט נגד גזענות ואפליה כלפי מיעוטים, מתייחסים באדישות כשההסתה מופנית כלפי יהודים? שואל באדיל ומשיב: על אף התהדרותו בערכים של סובלנות ומאבק בגזענות, השמאל הפרוגרסיבי עושה הבחנה ברורה ביחסו לשנאה כלפי מיעוטים שונים. השמאל במערב פיתח "היררכיה של עלבון", שבראשה עומדים מיעוטים "ראויים" ו"מדוכאים באמת", כמו השחורים והמוסלמים, בעוד שהיהודים לא נתפסים כמיעוט "אמיתי" הראוי להגנה מפני גזענות או אפליה. הם נתפסים כבעלי כוח, כסף ופריבילגיות. כגורם שליט, הרי שהיהודים חזקים מכדי להיות מדוכאים, ולכן שנאה כלפיהם אינה באמת בעיה ראויה לטיפול .אדרבא, כגורם המרכז בידיו כוח, הרי שהיהודים מהווים מטרה לגיטימית לביקורת ולבעיטה מלמטה (punch up) מצד המדוכאים.

לדברי באדיל, עבור השמאל הפרוגרסיבי, יהודי הוא "הלבן של שרדינגר" – הוא יכול להיות גם לבן וגם לא-לבן, בהתאם לנסיבות. היהודים לרוב נתפסים כחלק מהרוב הלבן והממסדי על ידי תומכי זכויות המיעוטים, בעוד גזענים ואנטישמים רבים עדיין רואים בהם קבוצת מיעוט נבדלת ו"זרה".

טענתו המרכזית של באדיל היא כי האנטישמיות היא גזענות והוא מבקש להכליל את היהודים ב"מעגל הקדוש" של מיעוטים שפרוגרסיביים נאבקים על זכויותיהם. דחייתם של יהודים ממעגל זה, טוען באדיל, מבוססת על מיתוסים וסטריאוטיפים מוטעים. ראשית, בניגוד לתפיסה הרווחת יהודים אינם בהכרח עשירים יותר מאשר קבוצות אתניות אחרות. וגם אם כן – עושר אינו מהווה כמובן חסינות מפני שנאה ורדיפות גזעניות, כפי שהוכיח למשל גורלם של היהודים בגרמניה הנאצית. שנית, מוצא יהודי אינו עניין של בחירה אלא מקריות הלידה, ולכן שנאה על רקע זה היא גזענות לכל דבר.

בהמשך מפריך באדיל את הטענה הנפוצה לפיה יחס פוגעני כלפי יהודים נובע מ"אי סובלנות דתית".  בבסיס טענה זו עומד הרעיון שיהדות היא אך עניין של בחירה דתית-תרבותית ולא שייכות לאומית-אתנית מולדת. אז איך נסביר את ההתקפות האנטישמיות נגד יהודים אתאיסטיים לגמרי? שואל באדיל.

באדיל מצביע על כך שכל ניסיון להעלות את נושא האנטישמיות בחוגים מסוימים, נתקל בטענת נגד לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מבחינתו, עצם הדרישה מיהודים בחו"ל לתת דין וחשבון על מה שעושה ישראל היא עצמה גזענית. לטענתו, עמדות של השמאל הרדיקלי השוללות את זכות קיומה של מדינת ישראל ותומכות למעשה בחיסולה, אינן אלא גלגול מודרני של האנטישמיות הקלאסית. הוא מזכיר שגילויי גזענות כלפי יהודים התקיימו מאות שנים לפני הקמתה של מדינת ישראל.

הבעיות

ספרו החשוב של באדיל מעלה את המודעות לצורך במאבק באנטישמיות וקורא תיגר על עיוורון זה של השמאל הטוען לצדק חברתי. עם זאת, שלושה עניינים הפריעו לי בספר:

הראשון, הוא העדר עומק היסטורי. המצב אותו מתאר באדיל לא חדש. האנטישמיות המודרנית, אותה תיארו בהרחבה הרצל, פינסקר ואחרים, הייתה בעיקרה חברתית והיא התפתחה במאה ה-19 דווקא בחוגים ליברליים בארצות שבהן התפתחה דמוקרטיה. כבר אז התגלה שגדולי ההומניסטים יכולים להיות גדולי האנטישמיים. היהודים הואשמו בתכונות "שרדינגריות" למיניהם והוצגו כדבר והיפוכו, לפי החוגים החברתיים והכלכליים שתקפו אותם. ירידה לשורשיה ההיסטוריים של האנטישמיות המודרנית הייתה מציירת, אם כן, תמונה מלאה ומעמיקה יותר.

העניין השני שמפריע לי בספר הוא אימוץ מסוים של מה שנקרא "אנטישמיות חדשה". בגלגולה החדש מופנים חיצי השנאה מהיהודים אל מדינתם. הן בספר והן בסרט מקפיד באדיל להרחיק עצמו ממדינת היהודים ומדגיש כי "ישראל שמישראל" וה"סכסוכים שלה" לא מעניינים אותו. בה בעת, הוא מקפיד להדגיש ש"ישראל עושה הרבה דברים רעים". באדיל משחיר את פניה של ישראל ומתנער ממנה, כדי להתקבל לחוגים אינטלקטואליים המקיימים שיח אנטי-ציוני בעל סנטימנט אנטישמי.

העניין השלישי שהפריע לי הוא ניתוקו של באדיל מהפתרון שהציע הרצל לאנטישמיות – הקמת מדינת היהודים. כך היה לפחות עד שבעה באוקטובר. בהקדמה המיוחדת למהדורה העברית שזה עתה התפרסמה, חושף באדיל כי יום נורא זה היה עבורו "התגלות". "בשבילי, היום ההוא הביא לתפנית עמוקה – ולצורך להפגין סולידריות עם ישראל שאותה לא הרגשתי קודם לכן. מפני מה שקרה באותו יום גרם לכל מיני פעמונים נוראיים ורבי-דורות לצלצל בתיבת התהודה הארוכה והאפלה של הזיכרון היהודי… באותו יום היהודים התגלו – ליהודים כמוני, אבל אולי גם לעצמם – כיהודים". ישראלים, לפני השבעה באוקטובר, היו בעיניו מוטציה בלתי ניתנת להבנה, ובלשונו: "יהודים ללא חרדה, ללא רגשי אשמה. הם לא באמת יהודים." ההגדרה של יהודים בעיניו הם קורבנות פגיעים. הכמיהה הפולנית הזו להיחשב מסכן, העולה מכל דפי הספר, לא מרשימה אותי, נעבעך.

"לא סופרים את היהודים" מאת דיוויד באדיל. מאנגלית: אילן פן. הוצאת פן וידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2024, 152 עמ'