קאמלה האריס בצד הלא נכון של ההיסטוריה

לאחר שהוסרו הספקות לגבי בחירתו של דונלד טראמפ כמועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב, מתחדדת בימים האחרונים ביתר שאת חלוקת התפקידים בין הנשיא המכהן, ג'ו ביידן, לבין סגנית הנשיא קמלה האריס, בכל הקשור לסוגיה הישראלית-פלסטינית לקראת קמפיין הבחירות לנשיאות: ביידן נוזף בישראל, אך נזהר שלא לשבור לחלוטין את הכלים, גם אם נתפס באומרו שהוא מתכנן שיחה חמורה עם רה"מ נתניהו. האריס תוקפת חזיתית את ישראל, ובעיקר את ממשלתה – ליתר דיוק את הרכב ממשלת הימין לפני שהממשלה הורחבה עם פרוץ המלחמה.

המתקפה של האריס התחילה עוד לפני "יום שלישי הגדול", שהסתיים בהכתרתו של טראמפ כמועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. ההחלטה לפתוח את המתקפה על ישראל בטקס הזיכרון השנתי לאירועי "צעדת סלמה" הינה שערורייתית ובעלת השלכות קשות ביותר על מעמדה של ישראל בקרב הציבור האפרו-אמריקני וכלל הציבור בארה"ב.

בנאומה יצרה האריס למעשה קישור בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני למאבק לשוויון זכויות ונגד הגזענות בארה"ב. היא עשתה זאת בכך שפתחה את נאומה לציון 59 שנה לתוקפנות האלימה של כוחות משטרה לבנים במדינת אלבמה, נגד מפגינים שלווים, ברובם אפרו-אמריקנים, שביקשו לממש את זכותם לבחור כשווים בין שווים, בהטחת האשמות שווא בישראל על רקע המצב ההומניטרי ברצועת עזה.

הבחירה באירוע הסמלי הזה, שהוא אחד החשובים בתולדות המאבק לשוויון אזרחי בארה"ב, לצורך הבעת ביקורת חסרת שחר ופרופורציות על ישראל יצרה באופן ברור חיבור בין מצב האפליה כלפי האפרו-אמריקנים שהיה קיים בארה"ב (ובמידה מסוימת קיים עוד היום) לבין מצבם לכאורה של הפלסטינים במלחמת הטרור ההשמדתית שלהם נגד ישראל.

החיבור הזה מבוסס, כמובן, על היפוך היוצרות, שהופך לנראטיב נפוץ בקרב הציבור האמריקני ובמערב ולפיו ישראל היא הגורם התוקפן והפלסטינים הם הקורבן. החיבור הזה גם מעניק גושפנקא לתפיסה שמקדמים תומכי הפלסטינים בארה"ב ובמערב, לפיה ישראל היא מדינת אפרטהייד גזענית, שאין מקומה בחבר העמים. האריס אמנם לא אמרה את הדברים מפורשות, אך המסר היה מובן מאליו, וראיה לכך היו מחיאות הכפיים הסוערות שקדמו את דבריה מצד הקהל במקום.

האריס בחרה לדבר בלשון ציורית ביותר על "המשבר ההומניטרי בעזה" מבלי להתייחס למשבר ההומניטרי שנוצר במקביל בישראל. העובדה שמאות אלפי ישראלים עזבו את בתיהם בדרום ובצפון וחיים כפליטים בארצם אינה נתפסת, כנראה, בעיני הממשל הדמוקרטי האמריקני כבעיה. בכל מקרה, לנוכח ההסתה האנטי-ישראלית הנמשכת בתקשורת האמריקנית, אין למשבר ההומניטרי בישראל סקס אפיל אלקטורלי כזה שנוצר ברצועת עזה.

מיותר לציין, שהאריס לא השמיעה מילה אחת על חלקה של האוכלוסייה ברצועה בפוגרום ה-7 באוקטובר ובהסתרת חטופים ישראלים מאז ועד היום. "יותר מדי פלסטינים חפים מפשע נהרגו", הדגישה האריס, "לבנו נשבר לנוכח הקורבנות של הטרגדיה המזוויעה הזו וכל האנשים החפים מפשע בעזה שסובלים ממה שהוא באופן ברור קטסטרופה הומניטרית. אנשים בעזה גוועים ברעב. התנאים הם בלתי אנושיים וההומניות המשותפת שלנו מחייבת אותנו לפעול".

במקום להטיל את האחריות המלאה ל"קטסטרופה ההומניטרית" ברצועת עזה על ארגון החמאס שפתח במלחמה, ממאן לשחרר את בני הערובה ולהיכנע ולהשתלט על סיוע שנועד לאוכלוסיית הרצועה, שיגרה האריס חצים לכיוון ממשלת ישראל, ש"חייבת לעשות יותר כדי להגביר באופן משמעותי (הענקת) סיוע". "יש לפתוח מעברים חדשים", היא פרטה, "אסור לישראל להטיל מגבלות לא הכרחיות על אספקת סיוע, עליה להבטיח שצוותים ושיירות הומניטריות לא יותקפו, והיא חייבת לפעול להקים מחדש שירותים בסיסיים ולקדם סדר בעזה כך שיותר מזון, מים ודלק יוכלו להגיע לנזקקים".

האריס הייתה יכולה לציין את הפעילות הרבה והחריגה של ישראל להעברת סיוע לאויביה ולהדגיש שדווקא החמאס הוא זה שמונע הגעת סיוע לתושבי הרצועה הנזקקים. זה הרי מידע חשוף לכל. אך, היא בחרה שלא לעשות כן. יתרה מזאת, בתיאוריה על "האסון ההומניטרי" ברצועת עזה לא התבססה האריס על נתונים עובדתיים, אלא על תיאורים סיפוריים לא בהכרח מאומתים.

סגנית הנשיא אמנם הדגישה ש"לישראל יש זכות להגן על עצמה" שביידן והיא "לא מתפשרים במחויבותנו לביטחון ישראל", והיא גם תקפה את החמאס: "חמאס לא יכול לשלוט בעזה, ויש להשמיד את האיום מצד חמאס על האוכלוסיה בישראל. חמאס הוא ארגון טרור ברוטלי, שהתחייב לבצע עוד 7 באוקטובר שוב ושוב עד שישראל תושמד. חמאס אינו מתחשב בחיי אנשים חפים מפשע, בכלל זה האנשים בעזה, שסובלים תחת שלטונו מזה כשני עשורים. חמאס עדיין מחזיקה תריסרי בני ערובה. בהתחשב בהיקף העצום של הסבל בעזה חייבת להיות הפסקת אש מיידית. זה יוציא את בני הערובה החוצה ויכניס סיוע משמעותי פנימה. זה יאפשר לבנות משהו יותר ארוך טווח, שיבטיח את ביטחונה של ישראל ויכבד את זכות הפלסטינים לכבוד, לחופש ולהגדרה עצמית".

אלא שהאריס לא יישבה את הסתירה בין הצורך להשמיד את האיום החמאסי על ישראל וליטול ממנו את השלטון בעזה ובין פעולות הממשל האמריקני, שמכוונות לייצור מצב הפוך: דרישה להפסקת אש שתאפשר לחמאס להתאושש ולהיערך לבאות, ואי-כניסה לרפיח שימנע מיטוט מוחלט של כוחו הצבאי והשלטוני של הארגון.

דווקא באירוע שנערך בסלמה, על הסמליות הרבה הגלומה בה, הייתה האריס יכולה להשמיע דברים תקיפים וחריפים נגד גל האנטישמיות הנורא ששוטף את ארה"ב. ככלות הכל, יהודים נטלו חלק פעיל ביותר במאבק לשוויון הזכויות בארה"ב והיו גם שהשתתפו ב"מצעד סלמה". אך בנאום שהוקדש לשמירת החופש, החירויות והשוויון בארה"ב, האריס לא מצאה לנכון להשמיע ולו מילה אחת על התופעה הזו. גם ביידן, בנאומו על מצב האומה, מספר ימים לאחר מכן, התעלם לחלוטין מסוגיית האנטישמיות. כבודם וזכויותיהם של היהודים לא מעניינים כיום את הדמוקרטים, וזהו מסר מדאיג ביותר ליהדות ארה"ב.

האריס המשיכה את מתקפתה על ישראל לאחר נאומו של ביידן, בראיון שהעניקה בסוף השבוע לרשת CBS, האריס דיברה על הצורך לסיים את העימות הצבאי ברצועה בהקדם האפשרי, כלומר – שכל הפסקת אש, של לפחות ששה שבועות כדבריה, תהיה שלב הכנה לסיום המלחמה ולא להשלמתה עד למימוש יעדי ישראל בה. חמור מכך, בעוד שממשלת ישראל והעומד בראשה מבהירים שסוגיית "היום שלאחרי" תעלה לדיון רק לכשתושלם המלחמה ויושגו יעדיה, הצהירה האריס שהממשל האמריקני פועל למעשה מה-7 באוקטובר ליישומו של פתרון שתי המדינות, כלומר מנצל את המשבר כדי לקדם את הקמתה של מדינה פלסטינית כפרס על מתקפת החמאס.

האריס יצרה בדבריה משוואה בין הברבריות של מעשי הפלסטינים ב-7 באוקטובר לבין הפעילות הצבאית של צה"ל בעזה. היא הוסיפה, ש"העם בישראל זכאי לביטחון  כמו הפלסטינים, באופן שווה" – מבלי להבדיל בין תוקף למותקף, בין זה שמעוניין להשמיד את האחר לבין זה שלא. מנגד, היא הדגישה שיש לעשות אבחנה בין ממשלת ישראל לעם ישראל, ובכך אימצה את טענותיה של האופוזיציה בישראל, שממשלת הימין אינה משקפת את רצונו של העם, למרות שנבחרה בדרך דמוקרטית.

האבחנה החצופה בין ממשלת ישראל לעם בישראל, אבחנה שנוהגים לעשות בהתייחסות למדינות בהן שולטת דיקטטורה, היא למעשה הכרזת מלחמה על ממשלת ישראל ועל הימין הישראלי בכללותו וסלילת דרך להגברת הפעילות החתרנית להפלת הממשלה בישראל.