ח"כ משה סעדה: כך נגיע למתווה גיוס צודק לכולם

מתקפת החמאס ב-7/10, יום שמחת תורה במדינת ישראל, שינתה באבחה אחת את המציאות שהורגלנו אליה עד אותו יום מר ונמהר. התפישות הביטחוניות, השיח הציבורי, סדר העדיפויות הלאומי – כולם מחייבים שינוי בעקבות המלחמה.

הנושאים שהתווכחנו עליהם לפני המלחמה, הסגנון ועוצמת הוויכוח, נדחקו כולם מייד הצידה לטובת הלחימה המשותפת, כתף אל כתף, נגד אויב אכזר שרצח, אנס וחטף. החמאס לא הבחין בין שמאל לימין, בין דתי לחילוני. העם היהודי כולו היה תחת מתקפה קשה, והתאחד להשיב מלחמה שערה.

בעקבות המלחמה ברור לכול, ובכלל זה למערכת הביטחון, כי התפישה הישנה, של צבא מתוחכם טכנולוגית ורזה בכוח אדם – התרסקה. כמו קווי הגנה אחרים בהיסטוריה, גם קו זה של גדר ומצלמות לא עמד בפני שטף המחבלים שפרץ ליישובי הדרום ב-7/10. שמירה על קיומם של העם היהודי ומדינת ישראל מחייבת שמירה הדוקה על גבולות המדינה, וכן עמידה במשימות הביטחוניות החדשות בגבול הדרום והצפון ובמרכז הארץ. כל אלה דורשים בהכרח התעצמות משמעותית של צה"ל, בדגש על הכוחות הלוחמים והמגינים.

כחלק מהצורך הביטחוני הדחוף, דרשה מערכת הביטחון להאריך מיידית את השירות הסדיר של החיילים, וכן להכפיל – ובמקרים מסוימים אף לשלש – את מספר ימי המילואים שניתן לדרוש מהאזרחים המשרתים.

בעקבות כך פניתי, יחד עם חבריי השר שיקלי וחברי הכנסת בועז ביסמוט ודן אילוז, אל ראש הממשלה בדרישה לתקן את ההצעה. הבנו את הצורך המיידי של מערכת הביטחון, אך סירבנו לקבל את העובדה שכל נטל הביטחון ייפול שוב על אותם אנשים. אותם אנשים שנמצאים תחת האלונקה, ייאלצו מעתה לסחוב משקל כבד יותר. סירבנו לתמוך בהצעה שהוגשה, ודרשנו שהתיקון המוצע יהיה בהוראת שעה לשנה אחת. זאת כדי לתת מענה מיידי לצורך הדחוף, מחד, ומאידך לנצל את השנה הזו כדי לגבש סדר חברתי חדש בהסכמה רחבה, בכל הנוגע לנשיאה בנטל המשימות הלאומיות.

לצד זה, בג"ץ נדרש כיום להכריע בנושא גיוס החרדים, ושוב הפך הנושא לסוגיה פוליטית וחברתית נפיצה, המאיימת לערער על יציבות הקואליציה.

שילוב האירועים האמורים, על רקע המלחמה בצפון ובדרום, הביא לגל מחודש של התבטאויות פוליטיות וקמפיינים תקשורתיים סביב גיוס חרדים לצה"ל. באופן לא מפתיע, אין חדש תחת השמש: האמירות הן אותן אמירות, המתקפות זהות, כמו גם הדרישות וההצעות לפתרון. כולן נוסו בדרכים כאלה ואחרות במשך עשורים, חלקן מדורגות ומתונות, אחרות אגרסיביות יותר – וכולן כשלו.

גם השיח וההצעות העולות כיום הם, לדעתי, פופוליסטיים, לא מעמיקים ולא ענייניים. את החרדים ניתן לתקוף בנקל ובצדק, אבל האמת צריכה להיאמר: אי השוויון ואי הצדק משתרעים הרבה מעבר לגבולות הציבור החרדי. אם מגמתנו האמיתית היא ליצור סדר חברתי חדש וצודק יותר, צריך להכיר בעובדות, ללמוד את הנתונים, לנתח אותם ולראות את התמונה באופן רחב, במבט המשקיף על כל חלקי החברה הישראלית.

כמה באמת לא משרתים?

ממעוף הציפור ניתן לחלק את אזרחי ישראל בחתך גס לשתי קבוצות: בקבוצה אחת האזרחים המשרתים את המדינה, נותנים שנים מחייהם לטובת החברה, לעיתים אף מסכנים את חייהם, ולשם כך הם גם דוחים בשלוש שנים את התפתחותם האישית, את הלימודים ואת הפרנסה. מעבר לכך, חלקם אף נדרש לשאת בנטל המילואים והגיוס כשגרה מדי שנה בשנה, במצבי לחימה וחירום. על הקבוצה השנייה נמנים האזרחים שאינם משרתים את המדינה ואינם מקדישים לה שנים מחייהם, ולא זו אף זו – בשעה שאחרים משרתים, הם נתמכים על ידי המדינה ומקבלים הטבות כלכליות מפליגות. שתי קבוצות: אלו שנותנים, ואלו שרק מקבלים.

כפי שהזכרתי לעיל, הציבור החרדי אינו חזות הכול. הוא רק חלק מהתמונה. כאשר צוללים לנתונים מתברר, כי בפועל מתגייסים רק כמחצית מקרב כלל בני הגיוס. 20% מהאזרחים הם בני הציבור הערבי, שרובו המוחלט אינו מתגייס ואינו משרת בשום מסגרת. מקרב שאר האוכלוסייה, כ-17% מקבלים פטור מגיוס בשל 'תורתו אומנותו', וכ-10% אינם מתגייסים בשל סעיף בריאות, כשאצל רובם המוחלט מדובר בסעיף נפשי. עוד 5% פטורים מסיבות נוספות, וכ-10% מתגייסים אך נושרים במהלך שירותם הצבאי ואינם משלימים את חובת השירות.

נראה שכולם מתמקדים בפטורים של 'תורתו אומנותו' – אך כמה עוסקים בפטור של החברה הערבית, שרובה המוחלט אינה משרתת את המדינה בכל מסלול שהוא? כמה עוסקים בפטור על סעיף נפשי? ברור לכל בר דעת ש-10% מהאוכלוסייה אינה סובלת מהפרעה נפשית ברמה כזו שאינה מאפשרת שירות כלשהו. תמורת תשלום אפשר לקבל חוות דעת פסיכיאטרית שתשחרר מלש"ב (מועמד לשירות בטחוני) משירות. גם 5% הנוספים, שאינם מגויסים מסיבות כלליות לא ידועות, אמורים להטריד אותנו לא פחות.

עד כאן עסקתי באי הגיוס. כעת אדבר על ההטבות שזוכים להם אלו שאינם משרתים.

הכול מדברים על הקצבאות לאברכים: תלמיד ישיבה רווק בן 18 מקבל קצבה חודשית בגובה חמש מאות שקלים; אברך (נשוי) מקבל קצבה של כאלף שקלים; כמה אלפי משפחות אברכים מקבלות סיוע נוסף של כאלף שקלים נוספים.

לעומת 17% אלה, המקבלים קצבה של בין כמה מאות לכאלפיים שקלים בחודש, כאמור, ישנם 20% אזרחים ערבים שאינם משרתים, 15% פטורים על סעיף נפשי או כללי (לא בריאותי) שרובם אינם לגיטימיים, ועוד 10% הנושרים במהלך שירותם, אינם משלימים את חובתם ומן הסתם גם אינם משרתים במילואים. רבים מהם סטודנטים באוניברסיטאות שהמדינה מסבסדת. למעשה, המדינה נושאת ברוב עלות הלימודים של כל סטודנט בסכומים של עשרות אלפי שקלים בשנה (הסכום עשוי להגיע ליותר מ-70,000 שקלים בשנה, תלוי במקצוע).

העובדה שבחור אחד מתגייס ולוחם בצה"ל במשך 3 שנים, ובחור אחר הולך ללמוד בישיבה ומקבל קצבה של מאות או אלפי שקלים, היא מקוממת ולא צודקת. אבל גם הבחור ששילם לפסיכיאטר כדי לקבל פטור נפשי ועכשיו לומד אומנות באוניברסיטה ומקבל מהמדינה סבסוד של כ-36 אלף ש"ח בשנה עבור התואר שלו, או הצעיר הערבי שלא שירת את המדינה אפילו דקה ולימודי הרפואה שלו מסובסדים ב-55 אלף ש"ח בשנה – הם מקוממים לא פחות, אם לא יותר. יובהר, כי מרבית אלו שאינם מתגייסים אינם מהמגזר החרדי, וסכומי הכסף שהמדינה מעניקה להם גבוהים עשרות מונים מהסכום שמקבלים החרדים.

לכן, כדי לנהל דיון ענייני, יש לנטרל כעסים ודעות קדומות שנוצרו על ידי בעלי עניין אינטרסנטי ופוליטי, ולהסתכל על התמונה המלאה ביושר ובכנות.

הציפייה שלי היא לשותפות מלאה של כולם, ולשם כך אנו נדרשים להציע מתווה שיכלול את כולם.

שירות לכולם

הצדק הטבעי מחייב שאף צעיר במדינת ישראל לא ייהנה מהטבות של המדינה מבלי להעניק לה. בהתאם, הסדר החברתי החדש שאנו רוצים לעצב מחייב שירות של כולם.

לאור זאת, המתווה שאני מציע מחיל חובת שירות על כל צעיר וצעירה – שירות צבאי, לאומי או אזרחי.

לצבא תהיה קדימות לקבוע את מי מבין כלל מחזור הגיוס הוא רוצה אליו, לשירות בתפקידים קרביים או עורפיים. מי שלא יידרש על ידי הצבא, יחויב לשרת בשירות לאומי או בשירות אזרחי. כל זה נכון גם לגבי אזרחי ישראל שאינם יהודים. מי שאינו מתאים לגיוס לצבא, יכול לשרת בשירות אזרחי. הוא יכול להיות כוח עזר רפואי, להתנדב בזק"א, במערכות החינוך ביישובו או בגופי רווחה הפועלים במגזר שלו וכדומה, תוך שמירה על אורחות חייו.

כך גם לגבי אחרים שאינם מתגייסים: חלקם יתגייסו לצבא, ואילו אחרים שבאמת אינם מתאימים לשירות צבאי, יחויבו בשירות לאומי או אזרחי. רבים מהם יכולים להשתלב בסיוע לקהילותיהם ולשמור באופן זה על אורחות חייהם הייחודיים.

בתוך הצבא, הצבא יקבע אילו תפקידים מחייבים שירות מלא של 3 שנים, ואילו תפקידים הם בעלי פוטנציאל גיוס רחב מספיק ואשר אינו דורש הכשרה ממושכת, כך שיוכלו להסתפק בשירות מקוצר של שנתיים. משך השירות יהיה נגזרת של התפקיד, ולא של שיוך מגדרי או מגזרי. המשרתים בתפקידים אשר נדרשים לשלוש שנות שירות, יקבלו בשנה השלישית תגמול גבוה באופן משמעותי.

כך גם יותאמו התנאים של בני ישיבות ההסדר: שירותם הצבאי הפעיל יוארך בכמה חודשים, כך שיהיה זהה למשך השירות הבסיסי שאליו מתחייבים כולם. אלה שימשיכו בשירות פעיל מעבר לשנה השנייה, יזכו בהתאם לתגמול מוגדל. באופן זה ישרתו תלמידי ישיבות ההסדר שירות שוויוני, ועדיין יישמר אופי המסלול הייחודי המאפשר שילוב של לימוד בישיבה עם שירות צבאי משמעותי.

במסגרת המתווה החדש, כלל המשרתים בשירות צבאי, לאומי או אזרחי, שהשלימו את חוק גיוסם, יזכו לתיעדוף ולהטבות: קדימות למכרזים בשירות המדינה, קדימות לזכייה בהטבות כגון מחיר למשתכן, הטבות מס וסבסוד לימודים אקדמיים. כיום, כל לוחם משוחרר זכאי לסבסוד מלא ללימודי התואר הראשון. אולם כל סטודנט במוסד אקדמי מוכר מקבל סבסוד חלקי. את המצב הזה יש להפסיק מייד. רק מי ששירת את המדינה, יהיה זכאי לסבסוד לימודים אקדמיים. מי שלא שירת, יאלץ לשלם את מלוא העלות של לימודיו (שהיא בממוצע פי 4 מגובה שכר הלימוד שמשלם סטודנט כיום).

מובן שגם בני ישיבות יזכו לסבסוד לימודיהם רק בתנאי שישרתו את המדינה. מי שלא ישרת – לא יקבל תגמול.

שינוי זה ידרוש מהמדינה לדאוג למסלולי שירות אזרחיים אפקטיביים, שבמסגרתם אנשים ישרתו ויתרמו תרומה משמעותית לחברה הישראלית: סיוע לאוכלוסיות חלשות ושירות בתחומים כגון שירות ציבורי, חינוך ורווחה.

שותפות

חשוב להשתחרר מסיסמאות נבובות ופופוליסטיות. אם נסתכל נכוחה על המצב כיום, ניווכח כי שוויון אינו קיים וגם לא יכול להיות קיים. הרי אינו דומה מה שנדרש מלוחם חוד למה שנדרש מתומך לחימה, ולא מה שנדרש מתומך לחימה לדרישות מחייל עורפי. אין שוויון בין מי שמשרת ביחידת מודיעין למי שמשרת בחיל החינוך או בתפקיד מפקדה. שוויון מלא אינו דרישה רלוונטית; הציפייה הנכונה היא לשותפות מלאה. יש כאלו שנותנים יותר ויש כאלו שנותנים פחות, אבל כולם חייבים לשרת ולתרום תרומה משמעותית למדינה. מאידך, ברור כי יש שיקבלו יותר מהמדינה ויש שיקבלו פחות, וגם בזה יישאר חוסר שוויון, אולם יהיה ברור כי מי שאינו נותן כלום – לא יקבל כלום.

המלחמה שפרצה בשמחת תורה ניערה את המודעות של החברה הישראלית לצורך ההכרחי בשותפות גורל. סדרי העדיפויות התחדדו. הכול מבינים כי מה שהיה לא יהיה עוד, והחברה הישראלית כולה נדרשת לכיול מחדש. ההצעה שלי לשותפות רחבה של כלל אזרחי המדינה היא מצע לדיון בשנה הקרובה. אני מקווה שכל חלקי החברה יתכנסו סביב השולחן לדיון עומק, מתוך רצון אמיתי ליצירת שותפות של אמת.