הסופר הסורי שהפך לתומך ישראל: "ישראל חייבת לנצח"

השבועות שחלפו מאז פוגרום ה-7 באוקטובר ותחילתה של מלחמת ההגנה "חרבות ברזל" הראו באופן ברור את חיוניותה של תופעה מרתקת ברשתות החברתיות: ערבים ומוסלמים – חלקם חיים בארצות הולדתם, חלקם היגרו למערב – מגנים על ישראל ועל זכותה להתקיים ולהגן על עצמה, מפנים ביקורת נוקבת כלפי החמאס והפלסטינים, מגנים את האסלאם הקיצוני הג'יהאדיסטי, חושפים את השנאה האנטישמית הנפוצה בחברותיהם ואת תעמולת השקרים האנטי-ישראלית.

רובם עושים זאת תחת זהותם האמיתית, תוך לקיחת סיכון לשלומם ולרווחתם. דווקא לנוכח טירוף השנאה האנטי-ישראלי, שמשתולל במערב, קולם הצלול וההגיוני של אותם ערבים ומוסלמים, הנשמע בשפות שונות, מהווה אור שיש לשאוב ממנו תקווה רבה. כמי שעוקב עשרות שנים אחרי העולם הערבי ומסתובב בו לעתים קרובות, לא האמנתי שתופעה כזו תהיה אפשרית, ועוד בעיצומה של מלחמה עקובה מדם שהפלסטינים כפו על ישראל ועל עצמם.

ביקשתי לשוחח עם אחד מהם ובחרתי באלכסנדר ריפאעי, מאחר שאנחנו בני אותו גיל. נולדנו באמצע שנות ה-60 משני צדדיו של גבול האיבה. הוא בסוריה, אני בישראל. עם זאת, מסלול חיינו המקביל די דומה. שנינו עזבנו בגיל 22 את המזה"ת ופנינו ללמוד בצרפת. שנינו חצינו מצרפת את גבול האיבה: אני ביקרתי בסוריה פעמיים, ב-1997 כחבר בפמלייה רשמית של נשיא צרפת דאז, ז'ק שיראק, וב-2000 עם מותו של הנשיא סוריה, חאפז אסד. בפעם השלישית, ב-2010, חודשים ספורים לפני תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, אסרו עלי הרשויות בסוריה לרדת לאדמת ארצם והשאירו אותי במעצר על האונייה עמה הגעתי. אלכסנדר הגיע בפעם הראשונה לישראל לפני שנה, בעיצומה של "מחאת קפלן", ושב ארצה לאחרונה, לביקור שני, אחרי ה-7 באוקטובר. הריאיון איתו נערך בעת שהותו בישראל."

 

"אל תקשיבו לו, הוא פנאטי"

אלכסנדר נולד בעיר חומס להורים קומוניסטים – האב סוני, האם עלאווית. הוא גדל בדמשק ומשם עזב לצרפת. בפריז למד בבית הספר הגבוה לעסקים, והוא כיום מתמחה בשיווק דיגיטלי במקביל להיותו סופר ותסריטאי. תסריט ראשון שכתב לסרט בהשראת אי-צדק שנעשה ליהודי שלמד איתו בבית הספר, שאמור היה להיות מצולם בסוריה, הפך בגלל פריצתה של מלחמת האזרחים לספר – "לגדול במקום אחר". כעת הוא שוקד על כתיבת ספרו השני, בהשראת המהפך המחשבתי שעבר עליו בנוגע לישראל וליהודים. זאת, נוסף לפעילותו הרבה ברשתות החברתיות.

"עד לאחרונה חשבתי, שלא ייתכן שיהיה ערבים שידברו בביקורתיות כזו כלפי הצד הערבי", מודה אלכסנדר, בהדגישו שהוא מייצג בדעותיו רק את עצמו, "ואז התחלתי לשמוע ולראות ערבים שמתבטאים אחרת, שמביעים רצון להפר את איסורי הדיבור והמחשבה, לומר שניתן לעשות שלום, שצריך לשלב את ישראל, שניתן לדבר עם ישראלים, לשאול האם למדנו לקח כלשהו ולו הקטן ביותר מההיסטוריה. מאוד רציתי לבקר בישראל, אבל לא העזתי. חשבתי שזה בלתי אפשרי. סורי בישראל. ובסופו של דבר הרשתות החברתיות הן שעודדו אותי לעשות כן. יחד עם זאת, היום – אחרי ה-7 באוקטובר, אני שומע באופן ברור פחות קולות כאלו".

הוא מוסיף ומספר:

"חונכתי על תמיכה מוחלטת, ללא הבעת ספק כלשהו, במטרה הפלסטינית, בחיק המשפחה, בבית הספר, ברחוב. אחייני הוא פלסטיני למחצה. הוא התנגד למשטר אסד ומת בבית הכלא של המשטר כסורי. אבל הרשויות מעולם לא הכירו בו ככזה. אני מכיר את הסבל של הפלסטינים. אך, היום אני מבין שמה שעומד מאחורי הטרגדיה הפלסטינית זה החינוך לשנאה, ששורשיה באלימות הקיימת מזה עשרות שנים. מי שעומד מאחוריה כיום זה החמאס. במקום לפתח את רצועת עזה, הם השקיעו בשנאה. בעיניי צריך לחזור לשורשים הללו."

"צריך לגלות אומץ ולומר זאת, שכן אם לא עושים כך מסייעים למאבק של האסלאמיסטים. שתיקה על כך היא סוג של הכרה בטענה של האסלאמיסטים, שישראל והכיבוש הישראלי הם הסיבה לסבל. אבל, הרי מ-2005 אין כיבוש ישראל ברצועת עזה. אם כן, על מה מדברים?".

העיר חומס, בה נולד אלכסנדר, ממוקמת צפונית לדמשק והיא אינה רחוקה מהעיר חמה, בה ביצעו הכוחות הנאמנים למשטר משפחת אסד טבח המוני בתושבי העיר כחלק מדיכויה של מרידת "האחים המוסלמים". זה היה קדימון לאירועים הזוועתיים של מלחמת האזרחים, שהחלה שלושים שנה לאחר מכן ועדיין משתוללת בסוריה. בין 25,000 ל-40,000 נרצחו. העיר ההיסטורית כמעט נמחקה מעל האדמה.  "יש הרבה קשרים משפחתיים בין תושבי חומס וחמה", אומר אלכסנדר

"יש בין שתי הערים מרקם דמוגרפי ואידיאולוגי מאוד קרוב, ונוכחות מאוד חזקה של הדתיים, בעיקר בחמה שהיא עיר מאוד מסורתית. אבי בא מחומס, ואמי מלטקיה. שני הוריי היו קומוניסטים ובאו מרקעים חברתיים מאוד שונים. החתונה ביניהם הייתה די נדירה בתקופה בה נישאו. קרוב לוודאי, שבגלל היותם קומוניסטים הצלחתי להציל את עצמי מהתרבות הסובבת".

 

מה למדת על ישראל ועל היהודים בסוריה?

חייתי בסביבה מאוד פוליטית. לפני מלחמת יום כיפור דיברו הרבה על ישראל, על האומה הערבית, על עבד א-נאצר, על הקומוניסטים, הבעת'יסטים, והאחים המוסלמים. מאז שהייתי קטן השקפתי על המתרחש סביבי. זה הטבע שלי. הקשבתי למה שנאמר. לא דיברו על דת. דיברו על ההשפעה הגוברת של האחים המוסלמים, אבל לא על האסלאם. אני די משוכנע שעד מלחמת יום כיפור לא שמעתי את המילה "יהודי" במשפחה."

לדבריו את המושג "יהודי" הוא שמע לראשונה אחרי מלחמת יום כיפור. "הייתי אז בן שמונה. חוויתי את המלחמה ההיא כאירוע מפואר. סופסוף סוריה תקפה את ישראל. זו הייתה מלחמת כבוד לשחרור האדמות הסוריות, להשבת הגאווה הערבית. ספגתי את השיח הזה בבית הספר, מהטלוויזיה, ברחוב. אני זוכר שידורי טלוויזיה, שבהם הראו חיילים ישראלים שבויים. אני זוכר את השמחה של האנשים בכל פעם שחייל ישראלי נשבה. נשים השמיעו קריאות שמחה מסורתיות. גם אני הייתי מאושר. הייתי אז נער מאוד לאומני.

"יום אחד, לאחר שהתברר שהניצחון לא היה כזה מפואר, הגיע לביקור קרוב משפחה ואמר לאמי: "חבל שהיטלר לא סיים את המלאכה. אז לא היינו מגיעים למצב הזה". אמא שלי מיד הגיבה: "אם היטלר היה משלים את מלאכתו, אתה היית הבא בתור ברשימה". היא הייתה פמיניסטית וקומוניסטית והוא היה די אדוק. הם התווכחו כל הזמן. העימות הזה ביניהם היה מאוד ברור. אני לא שוכח את המשפט הזה של אמי. היא הפסיקה לדבר איתו אחר כך. הוא עזב את הבית, והיא אמרה לנו בתקיפות: "אל תקשיבו לו, הוא פנאטי".

"היו עוד אירועים שדרכם ראיתי את האלימות והשנאה. יחד עם אמי ראינו מטוס ישראלי מופל בשמי דמשק ואת הטייס צונח. היינו במונית. אנשים רצו לעבר הטייס, כדי לבצע בו לינץ'. נהג המונית הצטרף אל ההמון, חזר אחרי זמן מה, ואמר: "חבל שלא הצלחתי להרביץ לו, היו כל כך הרבה אנשים שהיכו אותו. לו הייתי יכול, הייתי חותך אותו לאלף חתיכות ונותן את בשרו לכלבים". הוא אמר זאת בהתלהבות. אמי אמרה לו: "זה שבוי מלחמה, אסור לך לגעת בו. צריך להעביר אותו למשטרה או לצבא". אמי לא הייתה פרו ישראלית, אך הדברים שהיא אמרה והניגוד ביניהם התחילו להשפיע עליי".

 

מה אתה זוכר מביקור סאדאת בירושלים?

"אני זוכר את היום הזה היטב. בית הספר שלי היה ממוקם במרכז העיר. אנחנו גרנו די רחוק משם. נסעתי כל יום באוטובוס. בזמנו השמיעו באוטובוסים מוזיקה, בעיקר אהבו להשמיע את פיירוז. מדי פעם היו חדשות. באותו יום השמיעו פסוקי קוראן וזה היה מוזר. לפתע, הפסיקו את קריאת הפסוקים וקול הצהיר בחומרה: "אסון לעולם הערבי! קללה על סאדאת! הוא בוגד, הלך לישראל". זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הביקור הזה. בבית הספר ביטלו את הלימודים וארגנו אותנו להשתתף בהפגנה בכיכר אומיה, שבמרכז דמשק, ליד משרדי הטלוויזיה הסורית. היום הכיכר הזו מוקפת בבניינים חשובים נוספים: הספרייה הלאומית הגדולה, האופרה, התיאטרון הלאומי. בשעתו הייתה רק כיכר גדולה."

"מכל עבר הגיעו תלמידים, מורים, פועלים, עובדי מדינה, להפגין נגד הבגידה של סאדאת. שרפו דגלים אמריקאיים וישראליים. בערב, בחדשות הראו בקצרה סצנות בהן סאדאת לוחץ ידיים של מנהיגים ישראליים ואחר כך צילומים ארוכים של נשים מצריות, שבכו, תלשו את שערותיהן וסטרו לעצמן, כדי להראות לנו שהמצרים עצמם רואים בביקור הזה אסון עבור האומה הערבית ואת הבגידה הגדולה ביותר במאה ה-20.

 

עלה על דעתך אז שיום אחד תעשה גם אתה את הדרך לישראל ולירושלים?

"לחלוטין לא. לא הבנתי את ההתנגדות. אם הוא עשה שלום כדי להחזיר את סיני, איפה הבעיה? למרות שאני חייב להודות, שהמחשבה הזו עוררה בי מאבק פנימי. המשפחה שלי הייתה מאוד פוליטית. בצעירותי, בדמשק, הייתי פעיל במסגרת של הצעירים הקומוניסטים. הייתי מאוד לאומני. היום אני לא שייך למסגרת פוליטית כלשהי."

אלכסנדר מספר שבתקופה הסמוכה לביקור סאדאת, הוא נהג להקשיב בחדר שלו לרדיו. "עברתי בין תחנות הרדיו ונפלתי על תחנה שלא הבנתי את השפה בה דיברו. תיארתי לעצמי שזו עברית, כי היו מלים שדמו לערבית או שהיו בערבית, והם דיברו על ירושלים, המשכתי להקשיב מבלי להבין דבר. הורדתי את הווליום כי לא רציתי שבני משפחתי יבינו שאני מקשיב לרדיו הישראלי. נרדמתי בהאזנה. היום אני מאוד נמשך לישראל, המדינה שהייתה אסורה עליי, לישראלים, לעברית. אני שואל את עצמי אם המשיכה הזו לא החלה אז. עד היום כשאני מסתובב ברחובות תל אביב אני אוהב להקשיב לאנשים שמדברים בעברית. לפעמים אני אומר לעצמי שזה חלום ומתקשה להאמין שזה קורה. אני בביקור השני שלי בישראל, ואני חש את אותה ההתרגשות."

 

"הזדעזעתי לשמוע, שהיה איתי יהודי בכיתה"

איך עברה עליך מלחמת לבנון ב-1982?

"זו הייתה תקופה מאוד סוערת עבור סוריה. פחות או יותר סמוך למלחמה בוצע הטבח הגדול בחמה. ידענו שהייתה מלחמה בלבנון, אבל קיבלנו מעט מאוד ידיעות עליה. היה שיח הרואי על ההתנגדות הלבנונית, ודיברו גם על האחים ג'ומאייל שביקשו לעשות שלום עם ישראל. הייתה תחושה דומה לזו שליוותה את ביקור סאדאת בישראל. אין לי הרבה זיכרונות מאז, מעבר לסיפורים על פעולות של לבנונים שעצרו את ההתקדמות של הישראלים, על כך שלבנון הייתה אז בתקופה קשה, על רצח באשיר ג'ומאייל. זו הייתה עבורי תקופת בחינות הבגרות, כך שלא הייתי מאוד קשוב לדברים אחרים. אני זוכר הכל באופן מעורפל ומבולבל."

"בסוריה היו אז הרבה רציחות של אינטלקטואלים, פיגועים של האחים המוסלמים. היה למשל, פיגוע גדול נגד הצרפתים בביירות (פיגועי ההתאבדות נגד החיילים האמריקאים והצרפתים מהכוח הרב-לאומי, שהוצב בביירות לאחר טבח סברה ושתילה, באוקטובר 1983, 241 אמריקאים ו-58 צרפתים נרצחו, א.ב.). בסוריה לא דיברו על זה. שמעתי לראשונה על האירוע כשהגעתי לצרפת. בתיכון החלטתי ללמוד צרפתית. לאחר שסיימתי את הבגרות, הגשתי מועמדות לקבלת מלגה שאפשרה לי בגיל 22 לנסוע לצרפת כדי ללמוד במוסד ללימודים גבוהים בתחום הסחר בפריז. מאז נשארתי בצרפת. סיימתי את לימודיי והתחלתי לעבוד, כשאני מחלק את זמני בין עיסוקיי המקצועיים לעיסוקיי כיוצר – סופר ותסריטאי."

לדבריו "המעבר לצרפת לא היה פשוט, אבל זה היה עבורי שחרור. תמיד חשתי זר בארצי. ביום בו הגעתי לצרפת, התחילו עבורי חיים חדשים, כל יום חדש היה מתנה. זכיתי בחופש להיות עצמי, להשתחרר מהסביבה המשפחתית שלי, שהייתה קומוניסטית-לאומנית. לא הייתי שותף לאותו שכנוע רעיוני. ההגעה לצרפת הייתה עבורי לידה מחדש. תמיד הייתי עצמאי וזקוק לחופש."

הוא מספר בחיוך ש"מעולם לא חשתי בצרפת בגזענות. לא הייתה לי בעיה למצוא עבודה, מעולם לא חשתי אפליה בגלל הלאום, המוצא או השם שלי. אני מאוד קשור לצרפת, שאימצה אותי. זה גם הודות לצרפת שאני היום מי שאני. אני מרגיש יותר צרפתי מסורי, למרות שאני קשור לשורשיי הסוריים. בצרפת קיבלתי מודעות לזרעים החינוכיים שאמי זרעה לאורך הדרך עבורי הודות לגישה למידע, למפגשים, לתרבות שאפשרה לי לראות דברים אחרים ולהבין דברים אחרת, דברים שלא הייתי מודע להם בסוריה."

 

הגעת לצרפת סמוך לתחילת האינתיפאדה הראשונה. שש שנים לאחר מכן נחתמו הסכמי אוסלו. המשכת לעקוב בצרפת אחרי המתרחש במזה"ת?

כן. הסכמי אוסלו נתנו לי תקווה גדולה. נפגשתי לראשונה עם ישראלים. בהתחלה סירבתי ללחוץ את ידם. אני זוכר מפגש, שאורגן בתקופת הלימודים שלי כל הסטודנטים הסורים החליטו לא ללחוץ יד לישראלים ולא לדבר איתם. בתקופת אוסלו הייתי אחראי על פרסום בעיתון מסוים. יום אחד הציגו בפניי עיתונאי ישראלי, שעסק רבות בענייני המזה"ת והיה בקשר תמידי עם המשלחת הפלסטינית בפריז. הוא היה מאוד אופטימי, למרות הבעיות הרבות במו"מ. הייתי שותף לאופטימיות הזו. באותה תקופה, כשחזרתי לסוריה לחופשות, לראות את הוריי, נתקלתי בהתנגדות רבה לתהליך אוסלו. אמרו לי: "זו בגידה כמו של סאדאת, אסור לקבל את השלום הנפרד, הישראלים הרעים יבלעו את הערבים, יעשו הכל כדי להפריד ביניהם ואז ירמו אותם". אני מנגד התחלתי לדבר בעד השלום.

 

זה היה הרגע שבו התחלת לשנות את יחסך לישראל?

"צריך לחזור אחורה. כשעוד הייתי בסוריה אירע משהו שהשפיע עליי מאוד. ביום שבו קיבלנו את תעודות הבגרות, גיליתי שאחד מהתלמידים שהיו איתי בכיתה לא יוכל לבקש מלגה צרפתית כמוני מאחר שהיה יהודי. לא ידעתי שהוא היה יהודי. הזדעזעתי לשמוע, שהיה איתי יהודי בכיתה. חשבתי שאין אצלנו יהודים, וזה היה עבורי סוף העולם. הרגשתי שהיה לידי פושע שהסתיר את זהותו. היו לנו בבית הספר שיעורי דת. מי שלא היה מוסלמי, יצא מהכיתה וחזר הביתה. היו שלושה ארבעה שיצאו, וחשבתי שהם כולם נוצרים. הוא היה אחד מהם. נבהלתי מהמחשבה, שכמעט הייתי חבר שלו."

"רק כשהגעתי לצרפת התחלתי לכעוס על עצמי שפחדתי יותר עליי מאשר עליו. הוא היה תלמיד מצטיין, יותר טוב ממני. היו לו את הציונים הטובים ביותר וזה עורר קנאה. אין ספק שהוא רצה לנסוע לצרפת, אך לא יכול היה. אני זוכר את פניו, אך לא מסוגל לזכור את שמו. אני יודע שהוא גר ברובע היהודי, בעיר העתיקה של דמשק. הוא היה מאוד בודד. לא הבנתי אז מדוע. נולדתי עם פגמים גופניים מסוימים. לא היה לי חבר של ממש אחד בכיתה. בדיעבד היינו יכולים להיות חברים טובים. סיפורו של אותו יהודי היה יותר מאוחר ההשראה לספרי הראשון."

"הגעתי לצרפת עם תחושת לאומנות ערבית, עם הידיעה שהיהודים נמצאים בצרפת בכל מקום והלובי הפרו-ישראלי פועל לרמות את כולם. בלימודים בפריז היה לי חבר טוב, גרמני. הוא מאוד הגן על ישראל. יום אחד הוא נתן לי במתנה את הספר "אקסודוס" של הסופר האמריקני לאון יוריס, שמספר על הקמת מדינת ישראל. יש לי אותו עד היום בספריה שלי. קראתי אותו והוא עורר בי הרבה שאלות. הפעם הראשונה שראיתי סרט תעודה על השואה בטלוויזיה הצרפתית גרמה לי לאי נחת רב. לא ישנתי בלילה. לא יכולתי להאמין לתמונות שראיתי. הן נראו כלקוחות מהגיהינום. היום, כשאני שומע ורואה את העדויות על ה-7 באוקטובר, זה מזכיר לי את המראות ההם, שהדירו שינה מעיניי."

"ועדיין לא הפכתי אז לפרו-ישראלי. הייתה בי התנגדות. עדיין חשבתי, שישראל היא האויב, הכוח הכובש. עברתי תהליך ארוך, שהיה כואב. עד שלפני 20 שנה כתבתי את התסריט הראשון שלי ורציתי לקדם את העניין. נפגשתי עם במאית קולנוע, שקראה אותו. כשנכנסתי למשרד שלה, היא אמרה לי: "הכרתי סורים, הסורים הם מאוד אנטישמים". באותו רגע זה מאוד הפריע לי ופגע בגאווה העצמית שלי. אבל אז התחלתי לשאול את עצמי שאלות ולנסות להבין."

 

איך התנהל תהליך החשיבה הזה?

ת: התחלתי לעבוד על הדעות הקדומות שלי. בצרפת אתה לא צריך להיות ערבי כדי להיות אנטישמי. צרפתים שידעו שאני סורי אמרו לי דברים הזויים. שמעתי בעבודה ובמפגשים חברתיים תגובות והערות אנטישמיות. התחלתי להגיב. קראתי ספרים, ראיתי סרטים, פגשתי יהודים וישראלים, שהפכו לחברים. חיפשתי את המפגשים הללו. היה לי רעיון לכתוב רומן על סיפור אהבה בין יהודייה וערבי. נפגשתי במסגרת מקצועית-ספרותית עם סופר יהודי. הוא הפך לחבר הטוב ביותר לי מאז. אין יום שאנחנו לא מתקשרים. אחר כך פגשתי במאית ישראלית. בפעם הראשונה שדיברנו, חששנו אחד מהשני. החלטנו לעשות משהו משותף על הפחד. התראינו, וסיפרנו אחד לשני על תחושותינו. זו הייתה ההכנה לספר שאני כותב עכשיו."

הסרט הישראלי הראשון שראיתי היה של עמוס גיתאי. זה היה סרט על ישראל כפי שהיא היום. ראיתי שהישראלים חיים כמונו. יש להם אותן בעיות כמו לנו. יש שם גם ערבים. זה גרם לי לרצות להתקרב לישראלים. הייתה בי סקרנות רבה. ובמפגשים עם ישראלים הופתעתי באופן חיובי."

 

מאוכזב מהאביב הערבי

כשפרץ "האביב הערבי" רבים במזה"ת הבינו שהסכסוך הערבי-ישראלי אינו מרכז הבעיות שלהם, אלא שיש להם בעיות רבות אחרות שכלל לא קשורות לישראל. מה קרה לך אז?

הבנתי עוד לפני האביב הערבי, שישראל היא לא הבעיה של העולם הערבי, וחשבתי שלו כולם באזור היו כמו ישראל היינו מתפתחים יותר והיה שורר שלום. אבל אצלנו היו דיקטטורות. הבנתי שאסד והמשטרים האחרים דיכאו את העמים שלהם בשם העניין הפלסטיני והמאבק נגד ישראל. הבנתי שישראל לא הרגה כל כך הרבה אנשים כמו המשטרים הערבים. נכון – הייתה מלחמת לבנון השנייה. אבל האיום על לבנון היה ונותר החיזבאללה. כשנסראללה דיבר על ניצחון, אחרי שהתחיל במלחמה וישראל הרסה את כל התשתיות בלבנון, על איזה ניצחון הוא דיבר? כך, שהבנתי את הדברים לפני האביב הערבי."

"מנגד, כשהחל האביב הערבי הייתי בימים הראשונים מאוד אופטימי. אך, אחרי שהאופוריה חלפה, היה לי ברור שלא יהיה ניתן להפיל את המשטר של אסד. ידעתי שיהיו מאות אלפי מתים, ושאסד יישאר בשלטון. מאשימים אותי שאני לא מדבר על סוריה. בשנתיים הראשונות של האביב הערבי הייתי מאוד פעיל ברשתות החברתיות באופן אנונימי, כי חששתי לעשות זאת בשמי. הפצתי מידע על הדברים המזוויעים שקרו בסוריה. אחרי שנתיים איבדתי כל תקווה. התייאשתי גם מהאופוזיציה הסורית, שבה כל אחד משרת אינטרסים של משטר ערבי אחר או את איראן ופוטין."

לדבריו "אנשי האופוזיציה שכחו את העניין הסורי למען האינטרסים הפיננסיים האישיים שלהם. לכן הם לא הגיעו להסכמות. אני מתנגד מוחלט של אסד, אבל אני גם לא רוצה ח'ליפות אסלאמית בסוריה. אסד הרג חילונים, כמו את בן דודי שמת בבית הסוהר, ושחרר מבתי הסוהר אסלאמיסטים. נגעלתי מהמצב בסוריה. לא רציתי יותר לשמוע על מה שקורה שם. זה כואב לי. מה שקרה שם מזכיר לי את השבעה באוקטובר. עמדנו המומים מול האלימות של משטר אסד, אחר כך מול האלימות ומעשי הטבח של דאע"ש. מכאן גם ההשוואה הנכונה בין חמאס ודאע"ש."

 

עדיין אופטימי

מה היו הרשמים שלך מהביקור הראשון בישראל אשתקד בחורף?

היה לי כבר בראש רעיון מה זו ישראל. אבל חשבתי שאראה ברחובות טנקים וחיילים בכל מקום. חשבתי שיהיה לי בעיות ביטחוניות רבות בכניסה. הייתי בטוח שלא יתנו לי להיכנס, כי אני ממוצא סורי. אבל, לא היו לי דעות מוקדמות רבות. רציתי ללכת לקראת הישראלים. פגשתי רבים מהם – רבנים, מפגינים נגד נתניהו, אנשי שמאל רבים. התווכחנו, לא הסכמנו בינינו, כינו אותי ציוני כי הייתי יותר מדי פרו-ישראלי. לא חדלתי להגיד להם: "אל תהיו נאיבים, הפלסטינים רוצים להרוג אתכם".

"ראיתי את שמחת החיים של האנשים, את קצב החיים האינטנסיבי, אנשים שיורדים לרחובות בשלוש לפנות בוקר, גם בשבת. זה מאוד מרשים. הביקור בכותל המערבי היה רגע מאוד מרגש עבורי. אנשים לא האמינו שהם פוגשים סורי, למרות שאני היום צרפתי ממוצא סורי. כל ידידיי בישראל קוראים לי "הסורי". רציתי לספוג את החיים בישראל. באתי לבד. לא במסגרת סיור מאורגן. פגשתי הרבה ישראלים שנראו לי יותר מדי פרו-פלסטינים. ואז אירע השבעה באוקטובר."

 

ועכשיו אתה מרגיש שישראל השתנתה?

"כן. רואים פחות שמחה. אנשים ממשיכים בחייהם היומיומיים, יש אנשים במסעדות, יש מסיבות. אבל הרבה פחות מלפני שנה. הרחובות ריקים בהשוואה לשנה שעברה. נפגשתי עם אותם אנשים, שהיו מאוד נגד נתניהו ופרו-פלסטיניים. אני רואה שינוי. אנשים עוד לא מבינים מה שקרה. פגשתי שחקן ידוע, שהיה מאוד פעיל בהפגנות נגד נתניהו. היה לו צורך לספר סיפורים ממה שאירע ב-7 באוקטובר, על נשים שנאנסו, ילדים שנרצחו. הרגשתי את הסבל שלו. הוא אמר לי: "אנחנו לא יודעים מה לעשות". העברתי ערב עם משפחה של סופר, שהוא ידיד, וראיתי שם את החברה הישראלית המפולגת. הם שותפים לסבל, מספרים כולם את הזוועה, לא מבינים איך היא אירעה."

"ועדיין יש כאלה, שיאמרו שזו אשמתם של הישראלים, ואחרים שיאמרו שישראל הייתה יכולה לעשות משהו למנוע זאת, ולעתים נדירות יש את אלה שאומרים שזה כלל לא אחריותה של ישראל. האנשים שם היו מאוד חלוקים בדעותיהם, אבל למרות זאת הייתה אחדות בסבל. הייתי אצל משפחה של ערבי ישראלי, שהכרתי בצרפת. היו שתי תגובות שמאוד הרשימו אותי. שאלתי את הבן של המארח, נער בן 14, אם הוא מרגיש פלסטיני, ערבי-ישראלי או ישראלי. הוא אמר לי, ישראלי ורק ישראלי. הוא מדבר עם הוריו עברית. איתי הוא דיבר אנגלית, למרות שיכולנו לדבר בערבית. ובאותו ערב, שמעתי מישהו מהמשפחה משתמש במונחים מאוד אנטישמיים נגד יהודים. הניגוד הזה הדהים אותי."

 

לנוכח המצב שנוצר אחרי ה-7 באוקטובר אתה פסימי או יש בך מידה של אופטימיות?

באופן מצער אני פסימי. אני מאוד מקווה שאני טועה. השנאה קיימת מזה עשרות שנים. היא לא מהיום. את המשפט שאמר בדמשק קרוב המשפחה שלי, "חבל שהיטלר לא סיים את המלאכה", מוצאים היום ברשתות החברתיות נכתב ע"י צעירים. הרשתות הללו אמנם לא מבטאות את כל המתרחש. אבל אני רואה אנטישמיות של צעירים סורים, ירדנים, הרבה אלג'יראים, ערבים שחיים באירופה – שהם האנטישמים הגדולים ביותר, הרבה יותר אנטישמיים ממה שחוויתי בסוריה. כל זה גורם לי לפסימיות. יש התלהבות, אופוריה שנוצרה אחרי ה-7 באוקטובר אצל אנשים, שבטוחים שעכשיו הערבים והמוסלמים עומדים לנצח סופית את היהודים, שהיהודים עוד מעט ייעלמו. יש הרבה אנשים, שמשוכנעים בזה. ברור שזה לא יקרה. אני שואל אותם על איזה כוכב הם חיים."

"אבל הם באופוריה, כאילו זה ה-7 באוקטובר היה אירוע, שהם חיכו לו מזמן רב, אבל לא האמינו שהוא יקרה. ועכשיו, אחרי שהוא קרה, הכל אפשרי. הם חלמו שחיזבאללה תצטרף, שירדן ומצרים יפרו את הסכם השלום ויתקפו, שמכל הגבולות יפלשו לישראל כדי להרוג את היהודים, לגרש אותם ולשחרר את פלסטין. אני רואה שאין קבלה של ישראל כי היא מדינה יהודית, כי עברנו חינוך נגד יהודים, כי אנשים לא יקבלו את הלגיטימיות של ישראל, את האמת ההיסטורית, את העובדה שיש יהודים שזכותם ההיסטורית על הארץ הזו. יש צורך בעבודה של שני דורות לפחות, כדי שהמנטליות תשתנה. זו עבודת חינוך שעוד לא התחילו בה. ישראל חייבת להגן על עצמה."

למרות זאת, אלכסנדר רואה סיבה לאופטימיות: "הסכמי אברהם נתנו לי תקווה גדולה. מדינות המפרץ הבינו שהאינטרס שלהן הוא עם ישראל ולא עם איראן, שהן ירוויחו מהטכנולוגיה הישראלית בכל התחומים. אשתקד חשבתי שהמזרח התיכון החדש אפשרי, עם ישראל בלב האזור עם כל היכולות שלה. עכשיו אני רואה את מחנה השלום ואת מחנה הרוב בעולם הערבי, חדור השנאה, הבורות והעוני, שתמיד יהיה נגד שלום עם ישראל. אם מחר אסד יחליט לעשות שלום עם ישראל, 80% מהסורים יהיו נגדו. מה זה השלום עם מצרים? הוא לא שינה דבר. המוני המצרים שונאים גם היום את ישראל ואת היהודים. זו האמת העצובה."