סדר עדיפויות לאומי-צבאי

את הניתוח של מצבנו הבטחוני יש לפתוח בנקודה עקרונית וחשובה, גם אם היא לא מקובלת או נוחה: בניגוד למחשבת רבים, השאלה החשובה ביותר כיום איננה איך תסתיים המערכה בעזה. באופן ריאליסטי, המצב הוא שלאיש בקרב אויבינו, כולל בעזה, אין ספק שצה"ל חזק הרבה יותר מחמאס, ובהינתן די זמן ומשאבים, ינצח אותו – גם אם לא ברור כיצד יראה אותו ניצחון.

הגדרת המבצע בעזה היא "השמדת היכולות הצבאיות והשלטונית של חמאס". בינתיים היעד לא קרוב למימוש (כולל אחרי כיבוש רפיח, אבל זה נושא למאמר אחר). אבל גם אם נניח שכן, צריך להיות מציאותיים: זה לא יפתור את בעיית עזה. צה"ל לא ינצח את השנאה בלב תושבי עזה, לא יחסל את תנועת האחים המוסלמים, ולאורך זמן לא יוכל למנוע מהחמאס או מארגון אחר, דמוי חמאס, מלצמוח שוב.

ההבנה הזו לא אמורה להיות "מייאשת" או "מחלישה". זו פשוט המציאות האזורית, זה האסלאם (עם 1.8 מיליארד מאמיניו), וזה מה שצריך לקחת בחשבון ולהיערך אליו בנחישות והתמדה. לא שלום מדומה ולא מלחמה אמיתית ישנו זאת. אין פה שום דבר חדש. האמת הזו הייתה ברורה לציונות לפני ומאז היווסדה של המדינה, ואבותינו לא התייאשו אלא נלחמו, ולא רק נלחמו אלא במקביל גם בנו, במשך עשרות שנים, מדינה יהודית משגשגת.

ייתכן שבעתיד יהיה שינוי לטובה, הלוואי. בינתיים צריך ללמוד מדור המקימים, כדוגמת נאום ההספד של הרמטכ"ל משה דיין לרועי רוטברג, רכז ביטחון צעיר מנחל עוז, שנרצח וגופתו נחטפה לעזה: "מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו… אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו". הדברים הללו של דיין אופייניים לריאליזם של תקופתו, ודומים להם אפשר להביא בשפע.

נשוב ללקחי ה-7.10. לאיש אין ספק שצה"ל חזק עשרות מונים מחמאס. ועדיין האופרציה של החמאס נבנתה, בהשקעה, הקפדה ואימונים, מחכה לרגע הנכון מבחינתם. איננו בטוחים מדוע יצאה לפועל דווקא ב-7.10, אבל את לקחי ההתקפה ההיא עבור אויבינו אסור להכחיש: חמאס, אויב הייחוס הקטן והחלש ביותר של ישראל, שעמד מול מערכות ההגנה המושקעות ביותר שלנו, היכה בנו מכה צבאית קשה. האזור לומד את היום ההוא כהישג התקפי משמעותי, במנותק מקרב ההגנה של חמאס שבא אחריו.

אסור לנו לשקר לעצמנו; עשינו זאת יותר מדי זמן. סיסמאות החליפו חשיבה, פנטזיות החליפו אסטרטגיות. התבוננות נכוחה מבהירה שהמבצע בעזה, גם אם יצליח, לא יוביל ל"שיקום ההרתעה". זו טענה לא מקצועית, שנסמכת על מושגים פריכים, ריקים ולא-צבאיים, מהסוג שהפך למאפיין קבוע של צמרת צה"ל ומערכת הביטחון הכושלות שלנו. חשיבה שכזו היא חלק מהקונספציה הביטחונית, שהחליפה מונחים ריאליים של עוצמה והערכת יכולות במונחים סמליים של "הרתעה" וניתוח פסיכולוגי של האויב.

כך חושבים ומנתחים אצלנו, בדרג הצבאי והפוליטי המנוונים, אבל האויב לא מתרשם. נחזור על כך שוב: גם לו היה המבצע בעזה מנוהל טוב יותר ומשיג הכרעה משמעותית יותר, עדיין הלקחים ההתקפיים של ה-7.10 היו עומדים. לו אנו היינו צריכים להפיק לקחים, זה מה שאנחנו היינו עושים. אבל כשמדובר באויב, אנחנו מתייחסים אליו בזלזול ויהירות. וזו טעות חמורה.

 

תרחיש הייחוס

צרות הדעת של מערכת הביטחון גורמת לכך שמפיקים לקחים מהמלחמה מול חמאס בעזה כדי להחיל אותם על זירות אחרות. צה"ל מגדיר שני אויבי ייחוס: חמאס וחיזבאללה, ומבחינתו כל הווייתו הייתה ונשארה א-סימטרית, כמו המבצע בעזה. חמאס חי בבונקרים, בלי ארטילריה, בלי סיוע אווירי, בלי מודיעין, בלי אספקה, בלי נ"מ, בלי ים, בלי סיוע זירתי. מולו פועלות כל המערכות הצה"ליות, בסיוע אמריקני ניכר, ביתרון מוחלט. להפיק מכאן לקחים כלליים, משמעו שהקונספציה במערכת של "אין סיכוי למלחמה קונבנציונאלית" ממשיכה במלוא עוזה.

עד כדי כך המצב גרוע, שצה"ל קורא למבצע בעזה "תמרון". בפועל בעזה מיישמים מודל שנקרא "שחיקה". זה מודל א-סימטרי, מובחן ושונה מ"תמרון". אז למה מכנים אותו "תמרון"? שילוב של חובבנות ויח"צ. בצד היח"צני מערכת הביטחון מנסה למכור לציבור הישראלי, במסגרת הנדסת התודעה שלו, את האשליה שהיכולות האג"מיות של צה"ל לא נפגעו. הנה, צבא היבשה "מתמרן". הכל בסדר. "הצבא מוכן למלחמה".

לפנינו בריחה מפוארת מאחריות לכשל המערכתי והאסטרטגי המהדהד ביותר של מערכת הביטחון. זהו השקר הגדול והמסוכן ביותר שהמערכת הזו, על היח"צ המשומן והמושקע במיליונים רבים שלה, רוצה למכור: שהיכולות של צבא היבשה לא נשחקו, נפגעו, נרמסו וקוצצו. שצה"ל מוכן לכל תרחיש. שאין בעיה מקצועית ואסטרטגית.

זה השקר, והנה האמת: בעשורים האחרונים, רמטכ"ל אחרי רמטכ"ל, באישור קבינט אחרי קבינט, צה"ל קיצץ וקיצץ וקיצץ בצבא היבשה, והשקיע בסייבר ומודיעין וחיל אוויר ופנסיות תקציביות ומענקי רמטכ"ל, והשאיר את יכולות המלחמה בתפקוד וביכולות הירודות שלנו אי פעם. צה"ל היום הוא צבא קטן ובחלקו הגדול גם לא מיומן. זה לא קרה במקרה, זו תוצאה של כשל מקצועי ומדיני מהדהד – והכשל העמוק הזה לא מטופל בשום צורה, כולל, ובעיקר, על ידי הדרג המדיני חסר האונים וההבנה שלנו.

בצד אחד, אם כן, יש לנו צה"ל שהוחלש באופן אקטיבי, יזום ומכוון, על ידי צמרת צבאית אובדת והנהגה מדינית חובבנית, במשך עשרות שנים. בצד השני מתבוננים אויבי הייחוס שלנו, שלמדו על היכולות שלנו ב-7.10 ומאז. נכנסנו למלחמה הזו עם הגדרה, שערורייתית בפני עצמה, של "או חמאס או חיזבאללה". עכשיו צריך להתעורר. כל מי שממשיך לחשוב במונחים כאלה, צריך להניח את דרגותיו ולפרוש להדרכת סדנאות בדמיון יוצר. הבעיה שלנו גדולה הרבה יותר.

מהם כוחות האויב שישראל צריכה להתכונן אליהם בתרחיש ייחוס מפוכח? התשובה המינימלית צריכה לקחת בחשבון חמש זירות שמתפרצות, גם אם באופן חלקי, במקביל. הנה הן בסדר סיכון עולה: (1) תאי טרור בקרב ערביי ישראל; (2) התקפות טילים וניסיונות חדירה מעזה; (3) ירי ופשיטות מיו"ש במתווים לפחות מחלקתיים; (4) מלחמה מול כמה חטיבות חיזבאללה (באיכות גבוהה יותר משל חמאס), כולל פגיעה קשה בעורף, מתקנים אסטרטגיים וצירים לוגיסטיים; (5) מלחמה בסוריה מול כמה אוגדות (סוריות או אחרות). [עסקתי בנושא הזה במעט יותר הרחבה אחרי מלחמת לבנון השנייה, כאן].

צריך גם לקחת בחשבון שלפחות החלק הצפוני של המערכה יתנהל מול טכנולוגיות מתקדמות וכוח אש תוצרת איראן, רוסיה וסין, משמעותיים הרבה יותר מאשר יש בעזה, ועם יכולות פגיעה במערכות המתקדמות שלנו וביכולות הפיקוד והשליטה (פו"ש), כולל נשקים שוברי שוויון שמפותחים כעת לצורך המלחמה באוקראינה. זה המינימום הנדרש להתייחסות, ואפילו התרחיש הזה כולל הנחות אופטימיות מאוד, כמו למשל, שמצרים וירדן לא מתערבות, שטורקיה מעודדת מהיציע בלבד, ועוד.

ואפילו לפעולה בסדר גודל כזה צה"ל וההנהגה המדינית אינם מוכנים – ולא חושבים שצריך להתכונן אליה.

 

מירוץ חימוש

כשבונים כוח צבאי ומפתחים אסטרטגיה, לא עושים זאת להווה, אלא לעתיד. לכן, לפני שנדבר על הצורך המבצעי, כדאי לדון מעט במירוצי חימוש והמצב הצבאי בעולם, ולאן הם עלולים להוביל.

ברור לכל שנדרשת כעת השקעה מסיבית חדשה בביטחון, אחרי שנים של הוצאה די קבועה כאחוז מהתוצר. איך נמדדת הוצאה ביטחונית? המדד הפשוט ביות הוא האחוז מהתוצר הלאומי. המדד הזה טוב, למרות שהוא רגיש לתנודות בתוצר (וכפי שנראה, לדיווחי שקר), מפני שהוא משקף את הדגש על הוצאה ביטחונית כחלק מסדר העדיפויות הלאומי.

כמו תמיד בענייני צבא, כדאי להתחיל בהשוואות היסטוריות שמספקות לקחים חשובים. מלחמת העולם השנייה היא נקודת ייחוס מצוינת. צרפת, למשל, היא דוגמא טובה מאוד לכישלון בבניית כוח; מבחינה אסטרטגית היא נקטה ב"מגננה טכנולוגית", ולכן סברה שתוכל להתמודד עם אויביה הפוטנציאליים גם בהשקעה תקציבית מוגבלת. מה גם שבין מלחמות העולם צרפת הייתה שקועה במאבקים פוליטיים בין שמאל סוציאליסטי לימין שמרני, ולא הצליחה לייצב ממשלות.

בין 1930 ל-1939 צרפת העלתה את הוצאות הביטחון שלה, די בתמידות, מ-3.8% עד ל-9%. אבל זה היה רחוק מלעזור. מדוע? משום שהנאצים, כפי שמיד נראה, היו מהירים הרבה יותר והשקיעו הרבה יותר. ב-1940 צרפת הוציאה כמעט 74% מהתוצר בניסיון נואש להציל את המדינה מהתקפת הוורמאכט, אבל נכבשה ונכנעה תוך שבועות ספורים, למרות ניסיונות סיוע בריטיים.

כמה השקיעו הגרמנים בבניית צבאם? נקודת הפתיחה של הנאצים הייתה צבא ה-100,000 המדולדל של הסכמי ורסאי. היטלר הפר את ההסכם מיד כשעלתה המפלגה הנאצית לשלטון, והחל להשקיע בבניית צבא. ב-1934 גרמניה הוציאה 2.69% מהתוצר בביטחון. שנה לאחר מכן כבר הייתה קפיצה דרמטית ל-5.26% (הכפלה כזו היא כמעט בלתי אפשרית במדינה דמוקרטית בזמן שלום). ב-1938 ההוצאה כבר עלתה ל-17.53%, ב-1939 לכמעט 26% (כולל מלחמה בפולין), וב-1940 יותר מ-44%. כפי שניתן לראות, רוב ההשקעה הגרמנית נעשתה מראש, ובעזרת בניית כוח חדש ואסטרטגיית בליצקריג מבוססת לחימת שריון משולבת ורב-זרועית, גרמניה השיגה יתרון מוחץ בשדה הקרב.

זו לא רק חכמה שבדיעבד. צ'רצ'יל, למשל, זיהה את מירוץ החימוש הגרמני והתריע עליו בפרלמנט האנגלי שוב ושוב. הוא עקב מקרוב, כחבר אופוזיציה, אחר התחמשות הגרמנים, וקרא לאנגלים, בתחינה ממש, לשנות את סדר העדיפויות שלהם ולהשקיע בבניית כוח צבאי במקום בחיי נוחות ושפע. כשתתחיל המלחמה, נאם צ'רצ'יל, כל אלו שדורשים להשקיע את התקציבים ברווחה לא יודו בטעותם, אלא ישאלו במפגיע איך יכול להיות שאין לאנגליה ביטחון.

האנגלים אמנם החליפו את צ'מברליין רק כשפלשו הגרמנים לצרפת, אבל הם לא היו אדישים לגמרי לצרכי הביטחון שצ'רצ'יל הצביע עליהם. תקציב הביטחון האנגלי עלה בהתמדה, אחרי שב-1934 הוכרז פרוייקט "חימוש מחדש" של הצבא הבריטי המידלדל. וכך מ-1.84% מהתוצר ב-1933, עלתה ההשקעה הבריטית עד לכמעט 7% ב-1938 וב-1939 זינקה ליותר מ-30%. זה עדיין היה הרבה פחות מההשקעה הגרמנית, אבל ב-1940, כשהמלחמה החלה, האנגלים נזקקו להוסיף רק אחוזי תוצר בודדים – אם כי בא לעזרתם סיוע אמריקני רב, שלא ברור אם היו שורדים בלעדיו.

איך התנהלה ארה"ב במלה"ע השנייה? ובכן, היא בקושי הגדילה את השקעתה בצבא לפני כניסתה למלחמה. ב-1940 היא עלתה מאחוז אחד ל-1.5%. לא מרשים במיוחד. אבל בסוף 1941, אחרי התקפת הפתע בפרל הרבור, ארה"ב שינתה גישה. ב-1941 היא הוציאה כמעט 5%, ב-1942 מעל 15.5%, וב-1943 מעל 35%. במונחי תוצר אמריקני, זו השקעה אדירה.

מה קרה בשאר הדיקטטורות? האם גרמניה הייתה ייחודית? לא ממש. ברה"מ של סטאלין, שכמו גרמניה גם היא הייתה מדינה תוקפנית, העלתה את תקציב הביטחון שלה בזמן שלום מ-5% ב-1934, ל-12.73% ב-1939. איטליה הפאשיסטית תחת מוסוליני, גם היא העלתה את תקציבה בזמן שלום, מ-5.5% ב-1935, ל-13.25% ב-1936 ו-16.65% ב-1937. וגם יפן הקפיצה באופן דרמטי את ההוצאות מכ-5.5% ב-1936, לכ-22.5% ב-1938.

הלקח מהנתונים הללו ברור כשמש, וצריך להדליק מאה נורות אזהרה בישראל. מדינות טוטליטריות תוקפניות יכולות להגדיל את תקציב המלחמה שלהן בזמן שלום, באופן יזום, כדי להכין את המתקפה. מדינות דמוקרטיות מתגוננות יכולות לעשות זאת רק לנוכח איום מתקדם מאוד, וגם אז בקצב מוגבל.

כפי שכתב פרופ' יארי אלורנטה, חוקר הוצאות ביטחון לאומיות, במאמרו "Twentieth Century Military Spending Patterns": "אמצע שנות ה-30 מסמנות את התחלת החימוש-מחדש האינטנסיבי של הדמוקרטיות המסויגות, בעוד שרבים מהמשטרים האוטוריטריים החלו מוקדם יותר בעשור… החימוש-מחדש שלהן היה הרבה יותר איטי מאשר המאמץ שנקטו רוב המדינות האוטוקרטיות". סטנלי בולדווין, ראש ממשלת אנגליה, אישר זאת מראש ב-1936, כשאמר: "דמוקרטיה תמיד נמצאת שנתיים אחרי הדיקטטור". בדיעבד נראה שמדובר אפילו ביותר משנתיים.

הנקודה הזו אקוטית לישראל. אנחנו חייבים לבנות את הכוח הצבאי המתאים לאיום כמה שיותר מוקדם. אין לנו את לוקסוס האוקיינוסים שמגינים על בריטניה וארה"ב, שאפשרו להן, עם קצת מזל, לבנות את הצבא תוך כדי מלחמה. שאלו את המדינות הדמוקרטיות שגובלות בגרמניה וברה"מ בזמן מלחמות העולם, האם הן הצליחו לעמוד מול האיום, ותיווכחו במשמעות הקיומית של ההבדל הזה.

 

עולם מתחמש

עד כאן ההיסטוריה ולקחיה. כעת לכמה היבטים מקומיים בהקשר הזה. מהו קצב ההתחמשות באזורנו? ובכן, בגבולותינו המיידיים, מצרים מוציאה בתיאוריה על בטחון הרבה פחות מישראל (בערך אחוז וחצי מהתל"ג, אבל זו הטעיה, על כך בהמשך), מתוך כלכלה בסדר גודל נומינלי דומה לשלנו. ירדן, סוריה ולבנון קטנות מאיתנו משמעותית בכלכלתן, וכמו ישראל מוציאות בערך 5% על ביטחון.

לפחות במבט שטחי, המצב נראה סביר. הכלכלה שלנו גדולה יותר, ולכן אנחנו יכולים לעמוד בקצב ההוצאה של אויבינו הקרובים. אבל זה מקסם שווא. בפועל מצבנו הרבה פחות טוב. משום שיש כאן בעיה מהותית, ידועה לכולם, והיא שהציר הנוכחי שעומד מולנו איננו רק אויבי הייחוס הגובלים בנו, אלא גם מעגל המעצמות החדש: איראן, רוסיה וסין.

נתחיל בכלכלה. לאיראן תוצר באותו סדר גודל כמונו. התוצר הרוסי גדול בערך פי 3.3 נומינלית, אבל במונחי כוח קניה, קרוב לפי 10. הכלכלה הסינית גדולה מאיתנו כמעט פי 32, אבל במונחי כוח קניה, יותר מפי 62. מכיוון שלרוסים ולסינים תעשיה ביטחונית עצמאית ויכולת ייצור משלהן, יש להפרשים האלה משמעות דרמטית.

מה לגבי הוצאות הביטחון של המעצמות הללו? ובכן, מאז המלחמה באוקראינה, בכל מה שנוגע לרוסיה, יש שינוי דרמטי. לפי החישובים השמרניים של SIPRI (Stockholm International Peace Research Institute, מכון שעוקב אחרי הוצאות ביטחוניות), מאז 2000 ועד 2022, תקציב הביטחון של רוסיה גדל ב-227%.

הייצור המלחמתי העצמי, במיטב המסורת הרוסית בשעת מלחמה, זינק. סוכנות הידיעות הרוסית מדווחת על עליה של כמעט פי 6 בייצור טנקים, 3.5 ברכבים משוריינים, כמעט פי 17 כתב"מים, ובדומה פגזי ארטילריה. "הנשקים שתוכננו ונבדקו בתנאים רגילים במשך 8-5 שנים, עברו לייצור סדרתי תוך 7-4 חודשים", אמר לאחרונה שר ההגנה הרוסי סרגיי שויגו, "לא היה דבר כזה מאז 'המלחמה הפטריוטית הגדולה' [מלה"ע II]". התכניות של הרוסים ל-2024 הן בהתאם. האצת חימושים, כלי שיט (כולל צוללות), רכבים וטנקים, נ"מ, כטב"מים, הגדלה משמעותית של כוח האדם, ועוד. הצפי הוא זינוק להשקעה של לפחות 6% מהתל"ג – על פי האקונומיסט מדובר כבר ב-7.1% – שנומינלית מתקרב לאזור ה-1.9 טריליון דולר, ובמונחי כוח קניה מעל ל-5 טריליון. כבר עכשיו יש ברוסיה עליה של 60% אחוזים בייצור ביטחוני.

אם כן, הרוסים משקיעים הון חדש במערכת הביטחון שלהם. מה לגבי הסינים? הנתון הסיני מעניין. במשך שנים סין משקיעה לכאורה פחות מ-2% מהתל"ג שלה בביטחון. לפי SIPRI תקציב הביטחון של סין גדל בין 2020 ל-2022 ב-566%. אלא שהמספר הזה מאוד מטעה. הסינים מדווחים שהם משקיעים בביטחון "רק" 290 מיליארד דולר, אך הנה, לאחרונה, אמר הסנאטור דן סאליבן שהתקציב הסיני הוא בעצם 700 מיליארד (האמריקני הוא כ-800 מיליארד). גם מארק מילי, שהיה יו"ר המטות המשולבים בשנים האחרונות, העיד שהמספרים הסינים מטעים.

מה פשר ההבדל העצום הזה? החוקרים פרופ' פטר רובינסון ווילסון ביבר נתנו לפער שני הסברים משלימים. ראשית, צריך לקחת בחשבון את כוח הקניה בכלכלה הסינית, שהוא כמעט כפול. המשמעות היא ייצור מוזל בהרבה, וכוח אדם זול בהרבה. שנית, חלק גדול מאוד מההוצאה הביטחונית הסינית, כולל השקעה עצומה במחקר ופיתוח (המפתח האסטרטגי למלחמה הבאה), מולבן בפרויקטים אזרחיים. כשלוקחים את הגורמים האלה בחשבון, מגיעים לתקציב ביטחון שבאופן מדאיג מאוד כבר מתקרב לזה האמריקני.

מה צופן העתיד הסיני? שי ג'ינפינג ביטל ב-2018 את הגבלת 2 הקדנציות, ונבחר ב-2022 לנשיא (לעוד חמש שנים) בפעם השלישית (בכך הפך לנשיא השני באורך כהונתו בסין המודרנית אחרי מאו). שי לא הסתיר את כוונותיו, והדגיש במעמד בחירתו את סדר העדיפויות של סין, בנאום ארוך שבו העלה את סוגיית ה"ביטחון" כ-90 פעם, יותר מכל סוגיה אחרת.

אם כן, כבר לא נכון לומר, כפי שנהגו לטעון במשך שנים, שתקציב הביטחון של ארה"ב לבדה גדול יותר מעשר המדינות שבאות אחריה יחד. המציאות הביטחונית העולמית משתנה לרעה. מאוד לרעה. מזווית הראייה הישראלית, קל לראות שהסינים והרוסים יחד יכולים בקלות רבה, בהשקעה קטנה במסגרת תרבות ייצור ביטחוני שמתרחבת וגדלה מדי שנה, לבנות נגדנו שלוחים (פרוקסים) בעלי כוח צבאי קונבנציונלי משמעותי מאוד. בהשקעה כמעט זניחה מבחינתם הם יכולים להעמיד, תוך זמן קצר, למשל בסוריה, צבא מודרני, מחומש וטכנולוגי, בהיקפים גדולים.

אבל זו רק ההתחלה. המעטפת הגיאוגרפית השנייה של ישראל מדאיגה מאוד כבר עכשיו. כוחות יכולים להגיע לישראל, כפי שאנו יודעים, גם דרך היבשה מאיראן ועיראק. גם תורכיה יכול לקחת חלק מסוים במלחמה; כלכלתה הגדולה באזור, יש לה חיל אוויר משמעותי, וצי ימי ענקי במונחים אזוריים, כעשירי בגודלו בעולם (הצי של איראן ומצרים בעשיריה השנייה, ישראל לא באזור הזה). אנחנו רואים כעת גם שלוחים נוספים שמטרידים אותנו, כמו תימן ועוד ארגונים אחרים באזור, שיכולים להטריד דרך מרחבי סיני.

ועוד נוסיף לרשימת הדאגות. ישראל פועלת ובונה את כוחה תחת הנחה אופטימית מאוד, לפיה המשטרים במצרים וירדן נותרים יציבים. אבל אם וכאשר יתערערו המשטרים הללו, סביר שהמצב יידרדר מיידית, בדיוק כפי שקרה במצרים עם השתלטות האחים המוסלמים ומורסי ב-2012.

מצרים היא מקרה מדאיג מאוד. כפי שנרמז למעלה, פורמלית השקעתה בביטחון קטנה, אבל זה בעיקר עניין של ניהול ספרים. מצרים הגדילה באופן משמעותי את תקציב הביטחון מאז 2014, אבל משאירה מחוץ לתקציב הביטחון הוצאות צבאיות מובהקות כמו משכורות, רכישת ציוד שוטף והצטיידות צבאית. בפועל מצרים של א-סיסי קונה בלי הרף, כולל מטוסים ונושאות מסוקים, ממגוון מקורות כגרמניה, צרפת ורוסיה. ב-2019 ו-2020 המצרים רכשו אמל"ח בהיקף של 15 מיליארד דולר, והפכו לאחת ממייבאות הנשק הגדולות בעולם. מצרים של א-סיסי הופכת למדינת צבא (שהוא גם הרבה יותר מוסלמי מאז מורסי), עם השקעה גדולה באזור סיני. כולם יודעים, ומודים כשהם נשאלים, שאויב הייחוס היחיד של מצרים הוא ישראל. לפיכך האדישות להתפתחויות הללו היא מחדל עצום של מערכת הביטחון.

בפועל התקציבים מטעים גם ביחס ללבנון, שבה חיזבאללה מתחמש ממקורות עצמאיים, וסוריה, שממילא משמשת תחנת קבע לכוחות צבאיים זרים מהציר החדש. בקיצור, המדדים הכלכליים-צבאיים המקובלים מטעים ביחס למדינות חסות, שבניית הכוח שלהם נעשית בחלקה הגדול מתקציבים אחרים. כשלוקחים בחשבון את העלייה העצומה בייצור אמל"ח בציר הרשע, מבינים שהסיכוי שסוריה למשל תקבל שפע ציוד מתקדם כדי לחדש את צבאה, בהחלט גבוה. מחדל נוסף הוא לא לקחת גם את התרחיש הזה בחשבון.

לסיום סוגיה זו נשאל מה קורה במערב בזמן שבו כוחות הציר עלו על מסלול התחמשות דרמטי? ובכן ב-2014, בעקבות סיפוח קרים לרוסיה, התכנסו מנהיגי מדינות נאט"ו בוויילס, והחליטו על "התחייבות השקעה בהגנה", לפיה תוך עשור מדינות נאט"ו ישקיעו לפחות 2% מהתוצר בביטחון (תקציב נמוך משמעותית יחסית למלחמה הקרה). עד 2022 רוב המדינות לא עמדו ביעד, אם כי ייתכן שיתקרבו יותר בעקבות המלחמה באוקראינה. על פי נאט"ו, בזמן שהרוסים והסינים הגדילו את תקציביהם במאות אחוזים בין 2000 ל-2022, התקציבים של מדינות נאט"ו האירופאיות וקנדה גדלו ב-22%. שתי המדינות המתעוררות ביותר הן גרמניה, שהוסיפה קרן של 100 מיליארד אירו להתחמשות, ויפן, שהגדירה הכפלה של תקציב הביטחון, שעד סוף העשור יחזיר אותה להיות מעצמה אזורית.

במבט כולל, ב-2021 ההוצאה הגלובלית על ביטחון עלתה באופן דרמטי בשנים האחרונות, מגמה שתואץ ב-2024. צריך להתעלם כליל מהמציאות כדי לא להבין שהסיכוי למלחמה גדולה בהיקף גלובלי עולה מאוד. בשעת מלחמה עולמית, כולם לוקחים צד, והיא מתפשטת לאזורים רבים תחת קואליציות שונות. מדינות מחליפות נאמנויות, נלחמות ונכבשות. ישראל לא תהיה פטורה מכך. האזור פה ייקח חלק פעיל בקואליציות הללו, והמלחמה, אם תפרוץ, לא תפסח עליו.

לאור זאת, העשורים האחרונים, שבהם אנשי ה"מקצוע" פגעו באופן דרמטי ביכולות הצבאיות של ישראל, מהווים מחדל מתמשך, שכיום הופך לסכנה קיומית. בפשטות וישירות: אחרי שנים רבות של שחיקה, הכוח הצבאי שלנו הרבה יותר מדי קטן. השקענו את מירב המשאבים שלנו בדברים כמו סייבר, חיל אוויר, מודיעין וטכנולוגיה, שבשעת מלחמה נותנים, מסיבות שונות, הרבה פחות מאשר נוטים להניח בשעת התכנון המופשט, והזנחנו את ההתכוננות למלחמה עצמה.

 

לבנות צבא

אין ספק שעלינו לשנות את המודל הצבאי שלנו, שיתאים לתרחיש ייחוס משמעותי הרבה יותר מאשר כיום מתכוננים אליו, ולבנות מחדש את הכוח, באופן שיתאים למלחמה רב-זירתית וסימטרית. כזה שיוכל לעמוד במקביל לפחות מול הצבא המצרי הנוכחי, והצבא הסורי האפשרי בעוד שנתיים. בניה שכזו היא יקרה ומורכבת, ולכן צריך לשאול מראש: מה נדרש כדי לבנות מחדש את צה"ל?

בזמן שבעולם נשמעים קולות של מלחמת עולם שלישית, ישראל מתנהלת מזה שנים ארוכות בשאננות וזחיחות, עם הנחות אופטימיות ומנותקות לגמרי מהמציאות, מתוך קונספציות מופרכות, שכוללות (1) הסתמכות יתרה על התמיכה הדאמריקנית; (2) השתעבדות כמעט דתית למודל הא-סימטרי; (3) אמונה מיתית במגננה טכנולוגית.

שלוש ההנחות הללו, שעמדו בבסיס בניית הכוח – והיו תמיד שגויות ולא מקצועיות – התנפצו בחודשים האחרונים בקול גדול, עם הכישלון האופרטיבי הגדול והחמור ביותר של צה"ל בתולדות המדינה. השנים היפות שאחרי קריסת ברה"מ ב-1991, שבהן רוב העולם קיצץ באופן ניכר בתקציבי הביטחון שלו, חלפו עברו. אנחנו כעת שוב בעידן של חימוש-מחדש אגרסיבי. לזה צריך להוסיף את כשל 7.10, שמהדהד בכל האזור. זו סערה מושלמת, שבתגובה לה נדרש שידוד מערכות מיידי ומקיף.

צה"ל חייב לעבור שינוי יסודי. הוא הכתיב לעצמו הנחות עבודה לא רציניות, עיצב תכניות עבודה לא מקצועיות, ובנה כוח צבאי לא מתאים למשימות ולאתגרים העומדים בפנינו. מה צריך לתקן? מכאן נעבור לצד המעשי: חמישה נושאים שדורשים תיקון מיידי.

 

1. צמרת צה"ל

סוף מעשה במחשבה תחילה. לפני הכל צריך מחשבה, קרי, תפיסה אסטרטגית נכוחה, יכולת תכנון נרחבת, ומידה של יצירתיות. אלו, למרבה הצער, הם בדיוק המרכיבים שחסרים למערכת הביטחון כיום. בצמרת צה"ל ומשרד הביטחון (אלה אותם אנשים בסוף), יש בעיקר כשל והזנחה רבת שנים בחשיבה והכשרה אסטרטגית-צבאית.

אכן, הצד האינטלקטואלי של המלחמה מוזנח אצלנו אפילו יותר מהימ"חים של המילואים. איך אפשר לבנות כוח מתאים כשאין ביסוד הדברים הבנה אסטרטגית של האתגרים ושל הפתרונות האפשריים? איך אפשר להתנהל במערכת שהתרגלה שהמציאות היא לא מה שאורב שם בחוץ ודורש התבוננות מפוקחת, אלא סיכום דיון של המפקד, שמשקף בעיקר את רחשי ליבו, יהירותו, חוסר מקצועיותו, והאינטרסים המערכתיים שלו ושל חבריו?

לכן נדרשת, בדחיפות רבה, כצעד מקדים לבניה מחדש של צה"ל, בניה מחדש של צמרת מערכת הביטחון. המערכת הנוכחית מותנית, מקובעת, ועולם המושגים שלה לא מתאים למציאות. היא לא יכולה לחשוב מחדש על האיומים ודרכי ההתמודדות. עם מב"מ (מערכה בין המלחמות) אפשר לשחק בנדמה לי של סייבר ומודיעין. אבל לבנות צבא יעיל ומנצח למלחמה סימטרית רב-זירתית זה פרוייקט מקצועי קשה וקשוח, שדורש הרבה חשיבה והבנה, זיהוי נקודות אסטרטגיות של הכרעה, השקעה יעילה ומדויקת ככל האפשר, בחינה וביקורת עצמית עצומות, והרבה משאבים לאומיים.

לצמרת הנוכחית, שכבר הוכיחה שהיא לא יודעת לייצר ביטחון מינימלי גם בהינתן תקציבי עתק, אין שום כלי מתאים לכך. היא לא מתאימה ולא מוכשרת לניהול מלחמה, קל וחומר לבניית צה"ל מחדש. לא לחינם היא עסוקה, כפי שקורה ממש בימים אלו, בשכפול עצמי, תוך כדי מלחמה, שמבצעים אותו אלו שכשלו כליל במשימתם האסטרטגית – לבנות צבא מותאם לאיומים.

כתוצאה טבעית מהידרדרות מתמשכת, המטכ"ל הנוכחי הוא הגרוע בתולדות מדינת ישראל. נאמר זאת בבוטות המתבקשת: מדובר בחבורה חסרת אחריות, פטפטני "תודעת אויב", חסרי השכלה צבאית משמעותית ונטולי מקצועיות אסטרטגית. צה"ל הפך לצבא יח"צ, שמשקר לציבור ולעצמו בדבר יכולותיו, וחושב שמטרתו היא לייצר "נרטיב של ניצחון", בעוד שניצחון ממש הוא מגדיר כמו בוגר מצטיין של קרן וקסנר, באופן אמורפי ופסאודו-צבאי לגמרי. שפה פוסט-מודרנית של עידן מב"מ החליפה את המושגים הצבאיים היסודיים, פטנטים אופנתיים החליפו תשתיות, ורעיונות של מדע המדינה (ברמת סטודנט לתואר ראשון) החליפו את הידע והכישורים הנדרשים למצביאות.

צמרת צה"ל ומשרד הביטחון לא קיבלה הכשרה רלוונטית, ופועלת בסביבה המנוונת והמשחיתה של מערכת הביטחון, שבגלל מעטה הסודיות ואפס הפיקוח היא מסואבת באותה דרגה בערך של הפקידות המשפטית שלנו. מאפיינים את המיליה הזה נאמנות אישית ומערכתית, תרבות שקר, חוסר מקצועיות, חוסר אחריות, והרבה מאוד יוהרה והאדרה עצמית, שמובילים אותם למסקנה הווקסנרית שטראגי לכפוף אותם לנבחרי ציבור; הם צריכים לנהל את העניינים בעצמם.

צה"ל הוא תוצאה של מחדל הכשרה, מיון וקידום בכל ההקשרים של חשיבה אסטרטגית. בתפקידי מטה, שהם חלק הכרחי מתפקוד צבאי, עיקר העבודה הוא אינטלקטואלי, ודורש הכשרה ייעודית קשה ומאתגרת. אבל אצלנו מגיעים לצמרת מפקדי שטח, על בסיס אומץ ליבם בהסתערות וטקטיקה. מי שעוסק באסטרטגיה, על כל היבטיה, נדרש להציג כישורים ולהתפתח במישורים אחרים לגמרי (עסקתי בנושא ביותר הרחבה כאן).

ההכשרה היום בדרגות הגבוהות נדמית יותר כהכנה לחיים הפוליטיים. סוגיות חברתיות, ערכים, משפט, מדע-המדינה, יחב"ל, כלכלה – והכל מתוך פרוגרסיביות מתקדמת, תפיסות לא דמוקרטיות, וברמה מאוד בסיסית, שמתוך בורות יוצרת תחושה שהמעמד הצבאי מקנה הבנה מיוחדת בסוגיות פוליטיות מובהקות ובמדיניות. בשום שלב אין הכשרה אמתית ומיון שקשור לכישורים באסטרטגיה צבאית. בכירי הביטחון אפילו לא מבינים איזה סוג של שיקול דעת ייחודי מפעילים בחשיבה אסטרטגית. במחשבתם הם היו ונותרו טקטיקנים.

צה"ל אף פעם לא היה אינטלקטואלי, אבל לפחות היה לו ניסיון עשיר במלחמות. נותרנו היום עם הרע שבכל האפשרויות: בלי חשיבה, בלי ניסיון, ועל כך יש להוסיף: במערכת ללא פיקוח ועם שלל אינדוקטרינציה בעייתית מאוד. התוצאות קשות וחמורות מאוד.

המסקנה ההכרחית היא שחייבים להחליף את הצמרת במהירות האפשרית. הפתרון העיקרי לעניין הוא הקפצה מלמטה של האנשים המוכשרים ביותר במערכת בדרגות הביניים, ומפגינים יכולת חשיבה טובה, ביקורתיות ויצירתיות. דרגי הביניים הללו צריכים לקבל הכשרה ייעודית, בחו"ל ובארץ, בפיקוח ובהנחיית אנשים חיצוניים למערכת, ולקבל הקפצה לדרגות פיקוד בכירות. איך נזהה אותם? אם יודעים מה הכישורים הרלוונטיים ומה נדרש, אפשר למצוא.

בהערת אגב כדאי להוסיף שיש להרגיל אותם מלכתחילה לעבוד מול ביקורת אזרחית ייעודית ומול נבחרי ציבור, ולהקפיד על יושר ואמת בדיווח, חשיפת כשלים, ויראת כבוד לדמוקרטיה. אולי כך הנורמות הללו יקנו אחיזה במערכת שבה יושר הוא תנאי הכרחי להצלחה.

 

2. מבנה

צה"ל סובל משתי בעיות מבניות. הכלל הבסיסי ביותר של ההיררכיה הוא שלכל יחידה יש מפקד אחד. בפועל הצבא, כשמסתכלים על המבנה, נראה כמו קורי עכביש. עם השנים נוספו כל מיני פיקודים וזרועות עם מבנים צולבים של אחריות על הכוחות, בהיררכיה שהלכה והסתבכה בתוך עצמה.

בנוסף, ארגון היררכי הוא פירמידה. בצה"ל הוא מעין טרפז. הצמרת התנפחה מאוד. יש אינפלציה של קצונה בכירה. גם בהיעדר מלחמות צה"ל הוסיף שפע תפקידים בכירים, חלקם עם הגדרות שיש ביניהן חפיפה, וסיבך את המבנה הארגוני שלו בפיקוד בכיר שופע אינטרסים, תקציבים, תפקידים ומפקדות.

כל תפקיד כזה עולה הון, משום שהוא כולל מטה שרק גדל, תקציבים ייעודיים, ושלל תפקידים נוספים. הרבה מאוד מכל זה מיותר. זה מאוד מועיל לפוליטיקה של צה"ל, אבל בשעת אמת לא מועיל למלחמה, ואפילו להפך. קחו לדוגמא את חיל המודיעין, שהתנפח למימדים מפחידים, אבל רק חלק לא גדול מעבודתו נצרך באופן מעשי, ולא מעט מעבודתו חופפת לארגונים אחרים. המערכת הזו הפכה לכל כך בירוקרטית, מפוצצת באינפורמציה לא רלוונטית, ולא יעילה, שאפילו ארגון קטן כמו חמאס הצליח לשטות במודיעין שלנו במשך שנים. חבורה קטנה הרבה יותר של אנשי מודיעין איכותיים ופקפקניים, עם מדרג מצומצם יותר, הייתה מביאה תוצאות הרבה יותר טובות.

המודיעין הוא רק דוגמא. בפועל עודף המפקדים הבכירים יוצר סיבוכיות בשלל גורמים. כך למשל השימוש בכוחות. כל מפקד נלחם על תוספת כוח לגזרותיו ואחריותו, ומכיוון שזה עניין של כבוד ופוליטיקה, נענים לו, והתפקוד המבני של חלק מהאוגדות לא ברור ונזיל. מילים חסרות משמעות ברורה כמו "עוצבה" הופכות למטבע עובר לסוחר, וכמו משרדי ממשלה, מפרקים ומחזירים יחידות ומוותרים על שת"פ אורגני.

גם בנהלי הקרב הסיבוכיות הזו מורגשת. אפילו אישורי ירי פשוטים בשעת אמת עוברים תהליך מסובך, דרך כמה גורמים, כי כל אחד רוצה להיות חלק מהלחימה ולהרגיש אחראי. צה"ל מתגאה ב"מעגלים קטנים", אבל בפועל, בגלל מלחמות אגו, עודף מפקדים בכל גזרה, ופחד בלתי נשלט ממשפטיזציה, מעגלי אישורי הירי נראים כמו ספירלה.

נקודה אחרונה, כל קצין בכיר כזה מייצר לא רק מטה מנופח אלא גם שלל עבודה מיותרת כדי להצדיק את קיומו. הדבר הזה פוגע בעבודת הקצונה האמצעית והזוטרה, שנדרשים לדיונים אינסופיים ובזבוזי זמן בירוקרטיים. הטפסים תופסים את מקום הפעולה, ישיבות סרק תופסות מקום של אימונים, וחלופות של אימיילים הופכים לעדות על "עבודה". במקום להיות בשטח, להציף צרכים אמיתיים, לטפל בבעיות, ולהתאמן כמה שיותר, כל קצין מושך את פקודיו לישיבות מיותרות וחסרות תכלית. אין שיטה טובה יותר לייצר ארגון בירוקרטי מאשר לנפח את הפיקוד הבכיר.

צה"ל, כמו מערכת הביטחון באופן כללי, התנפח באופן "אורגני", במהלך רב שנים, שבו הכל נעשה באופן "תוספתי". הוא קיבל עוד ועוד תקציבים להקים עוד ועוד יחידות ומפקדות, וסירב לקצץ יחידות, מפקדות ופרוייקטים מפוקפקים. כעת, אחרי הרבה שנים כאלה, ולנוכח האתגרים הנוכחיים, הצבא, כמו מערכת הביטחון, צריך לעבור ייעול רציונלי מיידי וכואב. אם זה לא יקרה, במלחמה אמיתית, הבלון המנופח והכאוטי הזה יגבה מחיר עצום.

 

3. הכוח הלוחם

אחד הפרמטרים החשובים ביותר למדידת איכותו של צבא היא מידת המעורבות של האליטה בפיקוד והנהגת הצבא. צבא שהחברה מעמידה לרשותו את המיטב שלה הוא בדרך כלל צבא איכותי. צבא שנבנה מאנשים שנותרו אחרי שהטובים ביותר נטשו אותו, הוא צבא איכותי פחות. אבל, וזה אבל חשוב: המיטב הזה צריך לשרת במקום הנכון, קרי, במקום המכריע, כלומר במקום שבו מנצחים את המלחמה: בצבא הלוחם.

לחברות דמוקרטיות יש אתגר משמעותי בעניין זה. למשל, אם נבחן את הצבא האמריקני, נראה שבמלחמת העולם ה-2 8.5% מהקצינים סיימו לפחות 4 שנות לימוד בקולג'. בקוריאה המספר צנח ל-3.9%, ובווייטנאם ל-2.6%. האליטה האמריקנית התאדתה מהצבא, והתוצאות היו בהתאם. הצבא היה בתת-תפקוד, ורמת חלק מהקצונה, כולל הקרבית, הייתה הרבה מתחת לנדרש.

בישראל יש גיוס חובה, בין השאר כדי לוודא שאכן המוכשרים ביותר מגיעים לצה"ל. אמנם, אין שום ספק שבמשך העשורים הראשונים לקיום המדינה, רבים מהטובים ביותר הקדישו את חייהם לביטחון המדינה, ונשארו בקבע בתפקידים החשובים והמאתגרים ביותר.

בימינו אנו רחוקים מכך, מכמה סיבות. ראשית, ישנן נשירה והשתמטות בהיקפים הולכים וגדלים, שגורמות לירידה במוטיבציה לשרת לאורך זמן. שנית, צה"ל פתח שלל תוכניות מודיעין וטכנולוגיה שאליהן הוא מושך את הטובים שבמתגייסים. שלישית, ישראל הפכה לחברת שפע, שבה יש שלל פיתויים לחיים הטובים בצד אחד, ומולה ניצב כישלון מוחלט של הצבא לתמרץ את הצעירים. צה"ל פועל כוועד עובדים שתפקידו לצ'פר את הוותיקים במקום להשאיר ולטפח את קציני השדה הטובים ביותר, כפי שהודגם, באופן אסוני, בשינוי מודל הקבע של אייזנקוט, שגרם לעזיבה של קצינים איכותיים צעירים רבים. ונקודה אחרונה, הצבא הפך לגוף בירוקרטי, איטי, מסורבל, עמוס לעייפה בנהלים, ומעניש על טעויות ויוזמות. הטובים ביותר לא רוצים לעבוד במערכת כזו.

כתוצאה מכך איכות הקצונה של צבא היבשה הלכה וירדה בשנים האחרונות. הצבא הלוחם קוצץ, הטובים ביותר נלקחים למקומות אחרים, המסלול הצבאי הפך לפחות אטרקטיבי. אין דבר פחות מפתיע מזה. מעטים בלבד יימשכו להקדיש את חייהם לעבודה קשה בסיכון גבוה, שהצבא בעצמו לא מאמין בה, באזרחות לא מעריכים, התמריצים הולכים בעיקר לקצונה הבכירה, יש אינסוף בירוקרטיה ומשפטיזציה, היוזמה לא מוערכת, אין הבטחה לקריירה – ומסביב חוגגים המשתמטים.

זאת בעיה דחופה שצריך לטפל בה. צריך לבנות מודל שירות חדש שבו התמריצים הולכים באופן ניכר ליחידות השדה הלוחמות, הצבא מושך את הקצינים המוכשרים ביותר דווקא אליהן, הצעירים מתוגמלים להישאר וזוכים למלוא ההערכה והגיבוי, ותנאי השירות והקידום מטפחים יוזמה ומצוינות. אין דרך אחרת, אלא להפוך את קציני צבא היבשה לגולת הכותרת של צה"ל. מתוך הקצונה החדשה הזו, גם יקומו, עם הכשרת מטה מתאימה, מצביאי העתיד.

 

4. תקציב

שאלת התקציב מורכבת, מפני שאנו שואפים לסדר פעולות רציונלי. אין שום טעם להוסיף תקציב למי שמוכר בהפסד, כמו מערכת הביטחון הנוכחית. צריך קודם כל להחליף את הצמרת באנשים מתאימים יותר ובעלי הכשרה רלוונטית, לתת להם לעצב מענה אסטרטגי טוב יותר לאיומים ולהציג מודל חדש של הכוח, ואז לתקצב אותו.

זה לוקח זמן. נכון שחלק מהדברים אפשר לעשות מראש (חימושים בסיסיים למשל), אבל מכיוון שרוב הסיפור הוא בניה מחדש של צבא היבשה, אין ספק שהצמרת הנוכחית עתידה לעשות – שוב – שגיאות בסיסיות ומביכות, שמשמעותן תהיה השלכת כסף יקר מפז, שהיה אמור לשדרג באופן יסודי את יכולות הביטחון שלנו, לפח. למשל, צריך עכשיו לחשוב מחדש, במנותק מהקונספציות הנוכחיות, על כל מודל ההגנה המרחבית האופרטיבי, שתינתן גם על ידי כוחות ביישובים וכוחות גמישים במרחב, שחלקם יכולים לשמש גם להתקפה בשלב העברת המלחמה לשטח האויב.

כדי לעשות זאת באופן יעיל, בסדר גודל של אוגדות רבות, צריך לשנות כליל את אופן הפעולה הנוכחי של צה"ל, שהוא גם קטן וגם מגושם. נדרשים כאן תכנון ואימון רב, ובמקביל בניה של היכולות, מקניית ציוד ועד הקמת קווי אספקה – שרלוונטיים למודל החדש.

חלק ניכר מהתקציב צריך להגיע מהתקציב הקיים, על ידי צמצומים גדולים וביטול חלק מהיחידות והתקנים שלא תורמים לניצחון במלחמה. כאלה יש הרבה. גופים עם תועלת מוגבלת מאוד שרובצים במשרד הביטחון ובצה"ל, וגדלו לממדים שלא יאומנו. ממפקדות וגופי מטה מיותרים, דרך יחידות סמך ענקיות ולא מועילות, ועד יחידות שונות ומשונות בתוך צה"ל, לצד מפלצות הטכנולוגיה והמודיעין המופרזות, יש הון עצום שמחכה להיות מושקע בצבא יבשה התקפי ובהגנה מרחבית.

חובה גם לבנות מודל העסקת כוח האדם חדש, כולל ביטול שערוריות כפנסיות תקציביות ותגמולים כפולים של אלו שמקבלים במקביל גם פנסיה וגם שכר או מענקים שונים. בכלל, יש במערכת הביטחון שערוריות שכר נסתרות בהיקפים גדולים.

אחרי כל זה, אחרי שהמערכת מתייעלת ומחזירה סוף סוף תמורה סבירה להון שמושקע בה, עדיין יהיה רצוי והכרחי להוסיף לה עשרות מיליארדים, בעיקר לצורך תמיכה בהגדלת הצבא הלוחם לצד אוטרקיית ייצור גדולה ככל האפשר של כלים וחימושים, ותספוקה מלאה ובניה מחדש גם של צבא המילואים.

אם הדברים הללו יקרו באופן המכני וחסר המחשבה שבו הם מתקדמים היום, סביר מאוד להניח הכסף החדש ילך לחימושים יקרים, בניית בסיסים נייחים, ושמירה, אם לא הגדלה, של כל היחידות המיותרות. וכל זה, כמובן, בלי לגעת בסוגיות כוח האדם ובשערוריות הכספיות. כך שהכסף הזה ברובו, כמו בתקציב הנוכחי, ירד לטמיון. נגלה את זה, כרגיל, רק במלחמה הבאה.

 

5. "תודעה"

הנקודה האחרונה היא קונספטואלית. התודעה של צמרת צה"ל הנוכחית היא שהכל זה תודעה. הם אובססיביים ל"תמרון הדעת", של היריב ושלנו. זאת המשמעות של העיסוק ב"הרתעה" ו"מורתעות". זה מה שעומד בבסיס תכניות הפעולה הפסאודו-צבאיות שלהם, שהן המשך לא מתוחכם של רעיונות כמו "הלם ויראה" ו"מלחמת אפקטים".

הבעיה היא, כפי שהוכח היטב ב-7.10, שלמרות עיסוקם האינטנסיבי ב"תודעה", בפועל הם רחוקים מאוד מלהבין את האויבים שלנו. יש להם הבנה קלושה מאוד של האסלאם, והם מנתחים את הפוליטיקה השלטונית בעולם המוסלמי, כמו גם את ארגוני הטרור, כאילו הם מדינה מערבית מודרנית, עם מערכות דומות של תמריצים ועונשים. משום כך הם שאננים כל כך.

בשבת שלפני ה-7.10, בדיעבד בעיתוי טראגי, התפרסם מאמר שלי במקור ראשון, שבו תקפתי את הרעיון של "הערכות מודיעין". סיכמתי את המאמר כך: "כאשר תיפתח נגדנו מלחמה, נופתע בכל הרמות. הלקח ההיסטורי חד־משמעי: אסור להסתמך על הערכות המודיעין. צריך להתייחס רק ליכולות האויב (וגם כאן בצניעות), ולהשתמש בתרחישי ייחוס מפתיעים וקשים".

בכל זאת, בניגוד להערכות מודיעין, ברמה המדינית אנחנו כן מתייחסים "לתודעה", כדי לחשוב על תרחישי הייחוס שמערכת הביטחון צריכה לקחת בחשבון. וכאן הבשורות הפוכות ממש להערכות ה"תודעה" של המודיעין. משום שהאמת הפשוטה היא שהאויב המוסלמי ישמח להשמידנו. הממשלות העריצות של העמים המוסלמיים לא תמיד פועלות באופן ישיר לכך, אבל זה נעשה בניגוד לרצון עמיהן.

הנחת היסוד הריאלית צריכה להיות שכל מדינה ערבית או מוסלמית אנטישמית עשויה להצטרף בנסיבות מסוימות, אפשריות בהחלט, למעגל אויבי הייחוס של ישראל. ומכיוון שזו מסקנה לא נעימה, כדי לגבות אותה בקצת עובדות. להלן המציאות: האנטישמיות בעולם הערבי גועשת ובועטת, כולל במדינות שמצויות איתנו בהסכם שלום (לנוחות הזמנית של הנהגותיהן האוטוריטריות).

יש כמה סקרי וממדי אנטישמיות בעולם. נבחן את אחד הרכים שבהם, מדד האנטישמיות של ה-ADL, מהעשור האחרון. המדד הוא בין 0 ל-100, והציון משקלל תשובות לשאלות ביחס ליהודים. ובכן, לאיראן ציון יחסית נמוך: 56. לטורקיה 71. לסעודיה 74. מצרים: 75 (רק מוסלמים, 77). לבנון עם 78 (רק מוסלמים, 82). האמירויות עם 80, כמו קטאר. ירדן עם 81. כווית 82. עירק עם 92. יו"ש ועזה עם ציון 93 (מוסלמים, 94). הממוצע הכללי באזורנו הוא 74.

מדובר במדד שנאה מטורף. אין דבר דומה לזה. מדובר באוכלוסייה רוויית שאיפות השמדה של ישראל. הסקר הזה משקף אסלאם קנאי, שמבטא שנאת יהודים יוקדת. עם תשתית אנושית שכזו, הנחת העבודה צריכה להיות, בלי שום פקפוק, שההיתכנות למלחמה עם כל מדינה ערבית היא גבוהה. גם הנסיבות הטובות ביותר יכולות להתהפך ברגע. שליטים יכולים ליפול, וגם אלו שישרדו עלולים להסתבך עם עמם, ולנסות את המוצא שכל שליט ימי-ביניימי הכיר היטב: בשעת צרה הכה ביהודים.

השאלה היחידה שתעמוד בפניו היא האם הוא יכול להכות בהם, במדינתם הריבונית.

וזה כבר תפקידם של היהודים היושבים בציון, להבטיח שלא.