הורה אף על פי כן

טור זה מאת זאב ז'בוטינסקי ראה אור בעיתון 'דואר היום' ב-20.3.1929.

***

בראשית עלומי גרתי שנים רבות ברומא. יותר נכון בפרבר בֹורגו, אשר הוא רומא שברומא – הרובע העתיק מעבר לטיבריס [טיבר] הנהר, צרור סמטאות בין הבירנית של סנטאנג'לו ובין רחבת פטר הקדוש שלפני ההיכל הוותיקני.

רומא שברומא הוא הפרבר הזה: תושביו – לכל הפחות תושביו שבימים ההם, והזמן הוא סוף המאה הי"ט – קראו לעצמם 'רומאים דרומא', ולשאר אזרחי העיר הנצחית, 'איטלקים'. הגברים היו עגלונים על פי רוב או בעלי אכסניות ובתי מרזח זולים או מורי דרך לתיירים מבקרי הוותיקן; הנשים – כובסות לבנים היו לפקידי הוותיקן שמספרם לגיון או מטאטות את רצפת חדרי הוותיקן שמספרם עשרת אלפים ואלף. כל הפרבר הזה היה מתפרנס מסביב לוותיקן.

ובזכות הקרבה הזאת לכתר הנושן מכל כתרי תבל, היו אנשי בורגו מתייחסים בבוז גמור לכל גדולה אחרת – נשיאים, מלכים, קיסרים. בימי שהותי שם ביקר את הבירה וילהלם השני[i] בכבודו ובעצמו. מכל קצות העיר שטפו המונים אל תחנת הרכבת, להסתכל בקלסתר פניו של רוזן אשכנזי בעל 'האגרוף המשוריין', לפי דברי עצמו; אבל סורה תרזה, אשר בדירתה על הקומה השישית היה לי חדר בעל שטח של מטר וחצי בריבוע, ואשר שאלתיה: 'והיא למה לא תמהר?' – סורה תרזה הניעה בכתפה ותען: "'אנו, הרומאים דרומא, הלוא ראינו קיסרים גדולים מזה…'.

אבל בגשת ימי הקרנבל לא הניעה סורה תרזה בכתפיה, כי אם את ידיה הניעה במשך שבוע מקודם ותפרה בגדי חג עבור עצמה ועבור דיאנה וגווינדולינה בנותיה. וגם בעלה, סור נינו השמן, חבר ההתאגדות העתיקה של עגלוני בורגו, אשר בימי חול אף פעם אחת בחודש לא זיכני בניב שפתיים חוץ מ'צפרא טבא', בא אלי פתאום להתייעץ אם לא ישפיל את כבוד עצמו וכבוד עגלונותיו אם ירכיב חרטום שנהבים על גבי אפו הטבעי (שגם זה רק בדוחק מצא לו את המרחב הדרוש בחדרי הצר – עוד לא נתנוונו 'אפֵי רומא' ברומא של הימים ההם!).

והבנות, דיאנה וגווינדולינה – עליהן מה אגיד? ליועצן המושבע מינוני, על כל פרטי התלבושת שקלו וטרו אתי; בשביל אגד אחד שציירתי על פי הזמנתן, אגד נפלא המורכב מסרטים בעלי כל שבע הקרניים, אף לנשקני הבטיחו – אמנם לבסוף לא נישקו, אבל גם בהבטחה הנני מתפאר עד היום הזה.

ואולם אף את ההתעוררות ההיא, בעיר הקלאסית של ביצת הקרנבל, לא אשווה בגעש הסוער בתל-אביב לקראת פורים. על ימי פורים כשהם לעצמם אינני יכול להעיד, כי עוד לא זכיתי לראותם ברומא זו של פלשת, אבל די לי במה שצפו עיני ושמעו אוזני במשך השבועות האחרונים.

מי היו תושבי בורגו אלה? בני דלת העם, טורחי טורח מאור הבוקר עד שקיעת החמה; אולי פעם אחת לשנה נזדמן להם האושר ליהנות מכישופי הקרקס הנודד, וגם זה ממרום פסגת העזרה של מעלה; ועוד אין ראינוע בארץ בימים ההם. מה פלא אם התגעגענו לחג המוני כללי? אבל מעבר לנהר, ברובעי העשירים והמשכילים, איש לא שם לבו לקרנבל; גם מתלמדי האוניברסיטה לא דאגו לתלבושת 'מקורית', ואם לבש מישהו מהם מאפורת שחומה של נזיר פרנציסקני וכיסה את פניו בחתיכת אריג שחור עם שני חורים בו, לא לכבוד הקרנבל עשה כזאת אלא רק בשביל הקלת ה'דיוג' – שמא ידוג באופן זה נינפי של טיבריס[ii], רעיית חיים לשבועיים.

אפילו הציירים בסביבותיה של רחבת ספרד[iii] – אף אלה, אם כי היו חסידיה של כל מסורת ימי הביניים, כלאחר יד התייחסו לקרנבל ולא נסחפו אחרי התהלוכה כי אם מתוך אהבת רע – לשמח את לבן התמים והפשוט של אותן היפהפיות אשר בצלמן ובדמותן היו מציירים ומפסלים הן את עשתורת והן את לוקרציה בורג'ה[iv], והן בנות כפר נידח לפי רוב. גם אז, לפני דור ימים, כבר פחת קסמו של הקרנבל ברומא; ועתה כאשר שמענו, לגמרי פג ואיננו. ואותו דבר גם בפריז.

לא כן בתל-אביב. בנקאי ומורה, חבר העיריה וסופר, רופא שיניים ופקיד ממשרד הסגר העלייה הממשלתי, עסקן ציבורי מסיעת האדוקים ובעל בית חרושת – בכל אלה פגשתי וכל אלה שאלוני: לאיזה נשף ילך מתשעת הנשפים שבלילה אחד? את אחד המנהיגים של אחת המפלגות ביקרתי בביתו, ומצאתיו שהוא שקוע בעבודת קולמוס מעמיקה ומצחו הרחב חרוש תלמי מחשבה; והוא ביאר לי שזה כבר יומיים הנהו מתמסר להמצאת 'אקספרומט' אשר ייכתב על פני השלט אשר יושם על גבי התלבושת, אשר כוונה ללעוג במפלגתי אני. וכשאמרתי לו: כנראה, חג החגים הוא לכם בתל-אביב פורים זה? – הביט אלי בעין רצינית מעל משקפיו וענה: חכה וראית!

מי הוא השקרן שאמר כי אין שמחה בישראל? יש דבר גדול משמחה: ישנה ילדות נצחית בעמנו הזקן, ילדות המרקדת עם צלילים והצוחקת על לא דבר, בעוד לא יבשו הדמעות על ריסיה. צא וראה יהודי שזה עתה בא מרוסיה הסובייטית: כחצי שעה יספר לך על דבר החורבן האיום שפגע ביהדות הרוסית, על הדלות השחורה, על הציונים בסיביר, על הסער האנטישמי במחנה האדום – ויגמור באנקדוטה, אחת, שתיים, תריסר, אין־סוף, כולן צחוק טהור בלי רעל, צחוק על אויבו, על חבריו, על תבל כולה ועל עצמו.

מאז באתי הנה הפעם, נדמה לי שאין לך ארץ עלובה ועצובה כארץ ישראל העברית, המלאה מרירות ואכזבה ועלבון ועוגמת נפש מפה לפה. טעיתי, כמובן, כי שכחתי מי הוא ישראל הסב. נער נצחי הוא ישראל הסב, בחור עליז לא ידע דאגות, כובעו על עורפו, ידיו על מותניו – או אולי ימינו מחבקת בחורה וגם שמאלו כימינו, ורגליו מרקדות את המחול הקדוש שבעל־השם[v] בעצמו לא היה מסרב מלצאת בו לו קם לתחייה בימינו – את ההורה הפראית של נוער עולמים, הורה של אף על פי כן.

[i] קיסר גרמניה בשנים 1918-1888.

[ii] כלה יפת תואר, בהשאלה מנימפה ביוונית.

[iii] הרחבה שבראש המדרגות הספרדיות ברומא.

[iv] בתם של רודריגו בורג'ה ופילגשו. הייתה פטרונית אמנים וסמל של תככי הפוליטיקה המקיאבליסטית במאה ה-16.

[v] הבעש"ט – מחולל תנועת החסידות ביהדות מזרח אירופה במאה ה-18.