גם עשרים שנה אחרי שנכשל יחד עם "מפת הדרכים", ארצות הברית ממשיכה לא להבין מה קורה פה
אפריל 2004. רק עשרים שנים חלפו מאז, אך נדמה שהאווירה הקשה של אותם ימים נמחקה מזיכרונו של רוב הציבור הישראלי. ״אינתיפאדת אל-אקצא״, או בשמה העברי ״האינתיפאדה השנייה״, עדיין הכתה אז בעורף הישראלי בפיגועי טרור מדממים. יאסר ערפאת עדיין הנהיג את מלחמת הטרור הפלסטינית בישראל, מבודד במקום מושבו, ה״מוקטעה״ ברמאללה.
מבצעים צבאיים ישראליים נגד קיני הטרור הפלסטינים ביהודה ושומרון וכן הקמתה של גדר ההפרדה אמנם הביאו לירידה מסוימת במספר הפיגועים נגד האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, אך קץ למלחמה ההיא לא נראה באופק.
ישראל המותקפת נמצאה תחת ביקורת קשה של דעת הקהל העולמית, מבודדת למדי ומול לחץ מדיני גובר להציע אופק מדיני לפלסטינים, יוזמי מלחמת הטרור. בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג קבע שהקמת חומת ההפרדה נוגדת את החוק הבינלאומי. למרות שהמציאות הראתה ששליטה מחודשת של ישראל על שטחי יו״ש מקלה על המאבק בטרור הפלסטיני, גיבש רה״מ דאז, אריאל שרון, את ״תוכנית ההתנתקות״, שעיקרה מהלך ישראלי חד-צדדי של נסיגה מרצועת עזה והעברת שטח זה לידי הפלסטינים – מהלך שיכניס את ישראל לסחרור אלימות ודמים, ששיאו עד כה בפוגרום ה-7.10.
שרון הבטיח שההתנתקות תביא ל״מציאות חדשה וטובה יותר עבור ישראל״ – תחזית שנראית היום חסרת אחיזה במציאות באופן טרגי. אך, בשעתו כדי למכור לישראלים את אשליית ההתנתקות שלו, היה שרון זקוק לגיבוי אמריקני.
ב-14 באפריל 2004 הגיע שרון לבית הלבן לפגישה עם נשיא ארה״ב, ג׳ורג׳ וו. בוש. ארה״ב הייתה בעצמה שקועה באותם ימים במעורבות הצבאית הסבוכה שלה באפגניסטן ובעיראק. העימות הישראלי-פלסטיני, שפרץ שנה לפני מתקפת הטרור של אל-קאעידה על ארה״ב ושנתיים וחצי לפני כניסת ארה״ב לעיראק במטרה למוטט את משטרו של סדאם חוסיין, היווה עבור הממשל הרפובליקני הניצי תסבוכת נוספת שניתן היה, לדעת וושינגטון, להגיע לפתרונה על בסיס רעיון הקמתה של מדינה פלסטינית.
ב-2002 הציג בוש חזון משלו להשגת שלום ישראלי-פלסטיני, חזון שהביא ב-2003 לגיבושה של ״מפת דרכים״. השלב הראשון ב״מפת הדרכים״ הזו חייב את הפלסטינים להפסיק לחלוטין את האלימות נגד ישראל ולהילחם בטרור, את מדינות ערב להפסיק את מימון הטרור ואת ישראל לסגת מהשטחים עליהם השתלטה מחדש לאחר פרוץ ״אינתיפאדת ירושלים״ ולהקפיא את ההתנחלויות.
בשלב השני אמורה הייתה לקום מדינה פלסטינית בעלת גבולות זמניים במקביל להמשך המו״מ על סוגיות הליבה של הסכסוך ובשלב השלישי – עד סוף 2005, אמור היה להיחתם הסכם קבע בין ישראל לפלסטינים והסכם שלום בין ישראל לכל מדינות ערב. חזון נוסף עם תאריך יעד, כמו הסכם אוסלו לפניו, אך יישום ״מפת הדרכים״ נתקע כבר בשלבו הראשון, שמעולם לא מומש.
בארה״ב המשיכו להאמין במרכזיות הסכסוך הפלסטיני-ישראלי כמפתח לפתרון שאר בעיות המזה״ת והלחץ על ישראל ליזום מהלכים לשבירת המבוי הסתום היה משמעותי. לכן הפיחה ״תוכנית ההתנתקות״ עמה הגיע שרון לבית הלבן תקוות רבות לשינוי הסטטוס קוו העימותי. בוש הגדיר את התוכנית הישראלית כ״היסטורית ואמיצה״, והדגיש שהעבודה הקשה ביותר תהיה מוטלת על הפלסטינים שיצטרכו למצוא הנהגה שתהיה מחויבת לרפורמות, לקדמה ולשלום.
כמו כן, בתמורה לנכונות הישראלית לסגת מרצועת עזה, הצהיר בוש שהסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים יהיה חייב לקחת בחשבון את המציאות שיצרה ההתיישבות היהודית ביו״ש וכי ״יהיה זה בלתי מציאותי לצפות״ מישראל לחזור לגבולות של טרם פרוץ מלחמת ששת הימים.
שרון הצליח לעגן את ההתחייבות הזו של הנשיא האמריקני לאי תקפותם של גבולות טרום מלחמת ששת הימים בחילופי מכתבים בינו לבין בוש. שרון פירט במכתבו את ״תוכנית ההתנתקות״ וכתשובה קיבל מכתב מהנשיא בוש שכלל תמיכה אמריקנית בתביעות ישראליות מרכזיות במו״מ עתידי עם הפלסטינים על הסדר קבע. "ארה״ב מעריכה את הסיכונים שנקשרים ליוזמה הישראלית" כתב בוש, ולכן הוא ניסח הבטחות לישראל, שנועדו להרגיע את חששותיה מסיכונים אלו.
מעבר למחויבות לאופייה של ישראל כמדינה יהודית, למניעת זכות שיבה לישראל ופתרון ״בעיית הפליטים״ הפלסטינים במדינה הפלסטינית העתידית וצירוף גושי התנחלויות לישראל, פותח המכתב בשורה של סוגיות ביטחוניות עקרוניות, שמעניין לחזור אליהן לאור המצב שנוצר בדיעבד בשטח אותו פינתה ישראל ומלחמת ״חרבות ברזל״.
ההבטחה הראשונה של בוש נגעה ליישומה המלא, ועד אז כושל, של ״מפת הדרכים״: ״במסגרת מפת הדרכים, הפלסטינים היו מחוייבים ליזום באופן מידי הפסקה של פעילות מזויינת וכל מעשי אלימות נגד ישראלים בכל מקום שהוא, וכל המוסדות הפלסטינים הרשמיים חייבים להפסיק את ההסתה נגד ישראל. ההנהגה הפלסטינית חייבת לפעול בצורה נחושה נגד הטרור, בכלל זה ביצוע פעולות נמשכות, ממוקדות ויעילות להפסקת הטרור ופירוק יכולות ותשתיות טרור. הפלסטינים חייבים ליישם רפורמה פוליטית כוללת ובסיסית שתכלול דמוקרטיה פרלמנטרית חזקה וראש ממשלה רב סמכויות״.
הפלסטינים נדרשים שוב, כמו ב״מפת הדרכים״, לנטוש את המאבק המזויין נגד ישראל ואת הטרור, לחדול מההסתה ולפרק את כל תשתיות הטרור הקיימות. הפלסטינים ככלל, הרשות המונהגת בידי אש״ף וכמובן משטר הטרור ברצועת עזה, לא עמדו בתנאים אלו עד היום, עשרים שנה אחרי הנפקת אותו מכתב. רק ממשל טראמפ העז לגרום לפלסטינים לשלם מחיר מדיני על סרבנותם לשלום.
״שנית״, ממשיך מכתב בוש, ״לא יהיה כל ביטחון לישראלים ולפלסטינים עד שהם וכל המדינות, באזור ומעבר לו, ישתפו פעולה כדי להילחם בטרור ולפרק ארגוני טרור. ארה״ב חוזרת על מחויבותה האיתנה לביטחונה של ישראל, בכלל זה לגבולות בטוחים, וברי הגנה לשמר ולחזק את יכולתה של ישראל להרתיע ולהגן על עצמה, בעצמה, נגד כל איום או חיבור של איומים אפשריים״.
״שלישית, ישראל תשמור על זכותה להגן על עצמה מפני טרור, בכלל זה לנקוט פעולות נגד ארגוני טרור. ארה״ב תנהיג מאמצים בעבודה משותפת עם ירדן, מצרים ואחרים בקהילה הבינלאומית לבנות את יכולתם ורצונם של המוסדות הפלסטינים להילחם בטרור, לפרק ארגוני טרור ולמנוע מאזורים שישראל תיסוג מהם להוות איום שיהיה צורך להתמודד איתו בכל האמצעים האחרים״.
מכתב בוש הוצג בידי אריאל שרון ואנשיו לציבור הישראלי כהישג מדיני משמעותי וערובה ביטחונית אמריקנית שעל בסיסה ניתן היה לממש את ״תוכנית ההתנתקות״ למרות הסיכונים והחששות הביטחוניים שהיו כרוכים בנסיגת כוחות הביטחון הישראליים מרצועת עזה. המכתב היה אבן פינה בקמפיין ההרדמה של הישראלים מפני האיומים העצומים שהיו גלומים בתוכנית הנסיגה. בדיעבד, אפילו ממשל בוש עצמו לא התייחס לתוכן המכתב כמחייב.
ממשל אובמה שבא אחריו מיהר להתנער מתוכנו של המכתב על כל הבטחותיו. ממשל ההמשך של אובמה כיום, ממשל ביידן, חזר למדיניות האמריקנית של הפעלת לחץ על ישראל למציאת אפיק מדיני ״ביום שאחרי״ להקמתה של מדינה פלסטינית, מבלי לדרוש מהפלסטינים למלא סופסוף את תנאי היסוד שהאמריקנים עצמם גיבשו לכל הסדר מדיני עתידי.
יתרה מכך, בעוד בתקופתו של בוש לא בוצעה אבחנה בין הרשות הפלסטינית לארגוני הטרור האסלאמיסטיים והאחרים, ממשל ביידן רואה ברשות הפלסטינית חלק מפתרון בעיית הטרור, למרות שהיא עדיין מהווה חלק אינטגרלי מבעיית הטרור עצמה. מבחינה זו, העמדה האמריקנית כלפי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הופכת למנותקת יותר מהמציאות מאשר לפני 20 שנה ולכן היא גם מקשה מאוד על מציאת פתרון עתידי לסכסוך.
השאלה החשובה והמטרידה יותר ויותר: האם ארה"ב מועילה או מזיקה למדינת ישראל?
העובדה שהמצב שהתקבע בשנים האחרונות בו ארה"ב מתעלמת כליל מהיותה של ישראל מדינה דמוקרטית,ודורשת ממנה להישמע לפקודות אמריקניות בצורה הולכת וגוברת מדאיגה ביותר.
דרישה אמריקנית זו מבטלת בעצם את הדמוקרטיה הישראלית, על פיה אמור העם היהודי בציון להחליט על גורלו,ולא מימשל כזה או אחר בארה"ב.
אמנם יש לציין שארה"ב תומכת במדינת ישראל כלכלית, ומעניקה לה כל שנה מספר מיליארדי דולרים, אך ישראל אינה יחידה שזוכה לתמיכה כזו. מצרים מקבלת כסף אמריקני,וכך גם ירדן, ואיש לא שמע על הנחתת הוראות אמריקנית בסגנון שמתקיים מול ישראל.
ומדוע אנחנו זקוקים לנדבה הזאת בכלל?
הרי ידוע שבעל המאה הוא בעל הדעה. למה לנו להציב את עצמנו בעמדת מקבלי נדבות ותרומות מהדוד סם המרושש ,כאשר מצבנו הכלכלי הנוכחי טוב משל ארה"ב?
בזמן האחרון התפתח מצב שישראל מקבלת תכתיבים גסים ופומביים, ובכל זאת ממשיכים מנהיגיה של ישראל להעמיד פנים כאילו קיום של מצב כזה הוא תקין ונורמטיבי בין מדינות דמוקרטיות.
יש צורך להבין האם מצב זה נוצר בעקבות התרפסות ופחדנות יהודית של נבחרי ישראל, או שמא זו גזירת גורל שאינה ניתנת לשינוי.
ואם זו אכן גזירת גורל, מדוע ממשיכים להעמיד פנים שישראל היא דמוקרטיה עצמאית ולא גרורה ספחתית?
האם הגודל של ארה"ב מקנה לה מבחינה מוסרית זכות להתייחס לישראל בביטול כאל וואסל חסר חשיבות?
אם כך היכן הדמוקרטיות הנאורה עליה מדברים מנהיגי ארה"ב השכם והערב בעודם מטיפים למנהיגים דיקטטוריים בעולם ללכת בעקבותיהם ולהפוך למדינות חופשיות ודמוקרטיות?
ההתנהלות האמריקנית מתמיהה ואינה עיקבית ואחידה מול מדינות העולם השונות.
כנ"ל ניתן לומר על ההתנהלות הישראלית מול ההשפלה האמריקנית.
היא מתמיהה ומעוררת אי שקט רב.
אם כך, האם ארה"ב בעצם מועילה או מזיקה לישראל?
גם וגם. ועוד בעיה מרכזית היא שהשמאל הישראלי רץ לשם כדי ללחוץ על ארה"ב ללחוץ עלינו. אני לא חושבת שההצהרה הנחרצת של צ'אק שומר שנתניהו חייב ללכת היתה יוזמה של המפלגה הדמוקרטית. אני מוכנה להתערב שזו בחישה של אנשי שמאל ישראליים כי זו ממש כותרת מאמר שאנשי שמאל ישראליים כתבו במגזין אמריקאי קצת אחרי טבח אוקטובר – וזה החלק הגלוי, על השיחות שלהם עם האמריקאים מאחרי הקלעים אנחנו לא יודעים.
גם בהצהרות במדינות המערב לגבי הכרה חד צדדית במדינה פלשתינאית אני לא בטוחה שהשמאל הישראלי לא היה מעורב. זה "פתרון" של חלק מהשמאל היום – הקמת מדינה פלשתינאית בלי הסכם שלום. אפילו יאיר לפיד שמוצג כ"שמאל-מרכז" אמר את זה.
זה אשכרה כמו לפני אלפיים שנה כשצד אחד במאבק הפנימי גייס את האימפריה הרומית ואנחנו יודעים איך זה נגמר. אז ארה"ב היא לא האימפריה הרומית במובן שהיא מחפשת התרחבות טריטוריאלית, אבל היא כן נוטה לפלוש למדינות כדי לכפות עליהן את הסדר שלה, וככל שהמפלגה הדמוקרטית תקצין שמאלה האפשרות הזו תהפוך לפחות ופחות הזויה.
חשוב לשים לב, האמריקאים אומרים את אותו הדבר מאז 67.
נפלה ברה"מ,
מת נאצר,
התחלף השלטון באיראן מידידותי למיליטנטי ומאיים,
אך האמריקאים חוזרים על אותה המנטרה.
זה לא בגלל שהם צודקים,
הם פשוט ראש בקיר.
העולם הערבי לועג לביידן -אובמה.
צפון קוריאה שמה עליו פס.
איראן לא סופרת אותו.
מנהיגי אירופה מתפלצים בכל פעם שהוא פותח את פיו, או זוכה באיזה פרס נובל הזוי.
ישראל צריכה לזכור שרק בניה מסיבית, מתמדת של ארץ ישראל עשויה להבטיח את שלטוננו בה.
התרפסות בפני האמריקאים לא תביא לשום דבר.
אובמה בא מתוך האגף השמאלני, המאוד אנטי-ציוני של המפלגה הדמוקרטית.
עד לפני שנים מספר הוא התרועע עם שונאי ישראל ידועים כגון עלי אבונימה, ראשיד ח'לידי, אדווארד סעיד וג'רמייה רייט, שלא לדבר על שפוטים של סדאם חוסיין כמו המועצה ליחסים אמריקניים-איסלאמיים עם אומת האיסלאם.
ככל שדרך כוכבו של אובמה הוא ידע להתרחק מחבורה זו. כשזכה בבחירות לנשיאות, הוא מינה בדרך כלל דמוקרטים מהזרם המרכזי כדי לטפל במזה"ת. אפשר להרהר בשאלה האם מדובר בצעד טקטי, מתוך כוונה למנוע טענות מצד הרפובליקנים, או בצעד אסטרטגי שמאחוריו גישה חדשה באמת.
השאלה היא: כמה עמוקה סלידתו של אובמה מהמדינה היהודית?
http://he.danielpipes.org/article/6373
המשמעות של התחייבות נשיאותית מוגבלת על ידי החוקה האמריקאית, המושתתת על מניעת דיקטטורה של הרשות המבצעת (הנשיא), ועל ידי מערכת ריסונים ובלמים והפרדה מוחלטת בין הרשויות, המצמצמת את השפעת הנשיא על הרשות המחוקקת/קונגרס (בית הנבחרים והסנאט). לכן, נשיא אמריקאי אינו כל-יכול אלא שווה-עוצמה לרשות המחוקקת, שהיא "בעלת המאה" בוושינגטון.
הנשיא מתחלק עם הקונגרס בעיצוב מדיניות – גם כלפי האו"ם, אספקת נשק, מלחמה ושלום – ואינו יכול לחייב את ארה"ב בפני העולם, אלא בהסכמת הקונגרס.
לדוגמא, הנשיא קלינטון חתם בספטמבר 1999 על הסכם למניעת ניסויים של נשק גרעיני,אך הסנאט נמנע עד היום מאישרור ההסכם.
ב-1957 העניק הנשיא אייזנהאואר לישראל התחייבות נשיאותית – תמורת נסיגה מחצי האי סיני – למשלוח צבא אמריקאי כדי להגן על ישראל ממתקפה מצרית.
אבל, ב-1967 התכחש הנשיא ג'ונסון להתחייבות, טען שאין לו את תמיכת הציבור והקונגרס למעורבות צבאית ובכך סלל את הדרך ל"מלחמת ששת
הימים".
ב-1975 שלח הנשיא פורד מכתב לרה"מ רבין וציין "שארה"ב תעניק משקל כבד
לעמדת ישראל שכל הסכם שלום עם סוריה יהיה מבוסס על הישארות ישראל ברמת הגולן."
אבל, ב-1979 טען הנשיא קרטר – בצדק – שמכתב פורד לא חייב את פורד ואת הנשיאים שנבחרו בעקבותיו לתמוך בהישארות ישראל ברמת הגולן.
ב-1982 הסכים הקונגרס למכירת מטוסי אפ-15 לסעודיה בתנאי שלא יוצבו בבסיס טאבוק הקרוב לאילת. אבל ב-2003 הועברו המטוסים לטאבוק בהסכמת הנשיא בוש שטען כי הנסיבות השתנו.
ב-1991 הבטיח הנשיא בוש לראש הממשלה שמיר שישקול בחיוב אישור ערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולרים בתמורה להימנעות ישראל מתגובה צבאית לפגיעה מטילי ה"סקאד" של עיראק. אבל, ישראל עמדה בהתחייבותה ואילו בוש התכחש להבטחתו ואף התנגד לסיוע מיוחד לישראל, אשר הוענק עקב תמיכת הקונגרס ולמרות התנגדות הנשיא.
ב-2000 הבטיח הנשיא קלינטון לרה"מ ברק 800 מיליון דולרים למימון הנסיגה מלבנון כדי לחזק את תמיכת הציבור בנסיגה. ישראל נסוגה, אך הסיוע עדיין לא הגיע.
הסכמה לויתור מוחשי של ישראל בתמורה להבטחות שאינן חרוטות בסלע אלא – בדרך כלל על קרח, מבטאת ניתוק מהמציאות הפוליטית בארה"ב ואי-הפקת לקח מתקדימים מכוננים, תוך פגיעה באינטרסים חיוניים של ישראל.
אין בסיס לטענה כי הסכמה להמשך ההקפאה – תמורת "חבילת הבטחות" – חיונית למאבק המשותף מול איראן, היות ואין זיקה בין האיום האיראני לבין ההתנחלויות. מאמץ הגרעין האיראני נועד לקדם יעד אסטרטגי איראני מהמאה השביעית: דומיננטיות איראנית במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון, וללא שום קשר למדיניות ישראל או לקיום ישראל. המכשול העיקרי לקידום היעד האיראני הוא מעורבות ארה"ב ונאט"ו במפרץ הפרסי, במזרח בתיכון ובאוקיינוס ההודי, ולכן הן המטרה המרכזית ליכולת הגרעין האיראני, ללא שום קשר לישראל.
היגררות אחר טענת הזיקה המלאכותית בין העניין הפלסטיני לבין האיום האיראני ושיתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב משעבדת אינטרסים חיוניים של ישראל וארה"ב לגחמות הטרור הפלסטיני ופוגעת באינטרסים אלו.
עד 1967 מצבנו היה מצוין ללא תמיכת ארה"ב.
מ- 1967 ארה"ב מסייעת לערבים לחסל את ישראל בשיטת הסאלאמי, לאט אבל בטוח.
החל במלחמת ההתשה, עבור למלחמת יום הכיפורים שבו מנעו מאיתנו לתת מכה ראשונה וכלה באסון אוסלו המתגלגל ומגלגל אותנו לאבדון.
אם טאיוואן יכולה להסתדר מצוין לאחר בגידת ארה"ב, למרות שהאויב סין, חזק פי 1000 מהערבים, גם אנו יכולים להסתדר בלי ארה"ב.
דוגמא נוספת להבטחות חקוקות בקרח: התחייבות דה גול, לאחר מבצע סיני, להיחלץ לעזרת הידידה ישראל.
בהגיע מועד הפרעון, ערב ששת הימים, אמר אותו דה גול לשר החוץ אבא אבן: לצרפת אין ידידים. רק אינטרסים.
ענה אבא אבן: אבל התחייבת.
ענה דה גול: זה היה ב-1957, היום אנו ב-1967.
מוזר…ב-1957 דה גול לא היה בשלטון בצרפת. יש מקור לטענה שלך?
ידידות אישית היא דבר נחמד, אבל מדינה בכלל ומעצמה עולמית בפרט, אינן מתנהלות על-פי 'עיניים יפות'. מדינה מתנהלת בתוך מערך של אינטרסים. זה שיעור קטן שלימד שארל דה-גול, נשיא צרפת, את דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, באחת מפגישותיהם. בן-גוריון דיבר על "צרפת ידידתנו ובעלת בריתנו", ודה-גול ענה לו: "לצרפת אין ידידים ואין אויבים. לצרפת יש אינטרסים".
http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=13039&CategoryID=2135
מאז פרסום הפרוטוקולים מיום כיפור נפל האסימון שהגורם שפוגע בנו – בצורה עקיפה – הרבה יותר מכל מדינות ערב והפלסטינים ביחד, מאז קום המדינה הוא… האמריקאים עצמם!!!
יצאנו מעזה עם גב אמריקני, תמיכה בינלאומית, וסכין של גולדסטון בגב.המאמר הנ"ל ונסיון של שנים מאז אוסלו מוכיח שאין עם מי לדבר ועל מי לסמוך .
כל עוד לא ישכנעו אותנו הפלסטינים שאין כל בעיה לישראלי לנסוע מירושלים לעפולה דרך רמאללה שכם וג'נין ללא חשש ,לא יהיה כלום.
ערפאת אמר שאוסלו הוא הסכם קורייש, כלומר רק שיפור עמדות להמשך המאבק,
והפלסטינים דבקים בכך כל יום .
לחצתם את נתניהו להצהיר על 2 מדינות …
נראה את אבו מאזן מצהיר על 2 מדינות, פלסטינית ויהודית.
כן יהודית ושאין אליה זכות שיבה, נראה את הפלסטינים דוגלים באמת ובתמים בשכנות טובה עם ישראל, ויפו חיפה עכו צפת ואשקלון הן ערים בשטח הריבוני של ישראל, ואין לפלסטינים כל טענה עליהן.
לא תהיה הצהרה כזאת לכן אין עם מי לדבר.
אמריקה לא מסוגלת לפתור את בעיית הערבים באותה מידה שאינה מסוגלת להחדיר דמוקרטיה לעירק ואפגניסטן.
ישראל דורכת במקום משום שהאמריקנים אינם מבינים שהתרבות המוסלמית אינה בנויה לדמוקרטיה.
דמורליזציה בישראל היא המילה המתאימה ביותר לתאר את תוצאת מעשיהם של האמריקנים.
וכל עוד נניח להם להכתיב לנו את התנאים שהם עצמם אינם מבינים, הם ימשיכו להטביע אותנו במלכודת דבש מצמית ,תוך כניעה לסירוב הערבי.
אין מה לחשוף על מדינות ציר הרשע שאינן דמוקרטיות.
צבועים שכמותכם!
מה יש לחשוף על אומות ציר הרשע שאנו לא יודעים?
לא יודעים שהן מוסלמיות?
לא יודעים שרצונן השמדת ישראל והעולם החופשי?
מה לא ידוע לנו שאסאנג' לא מפרסם?
אבל- מה שלא ידוע לנו ונודע הודות לאסאנג', זו האמת על צביעותה של ארה"ב, שמציגה עצמה ללא הרף כמלאך השרת העולמי ומאזני הצדק הקוסמי, בעודה טובלת ושרצים בידיה.
זה בדיוק מה שהיה נחוץ לעולם, ובדיוק עכשיו כאשר היא מונהגת על ידי קבוצת צבועי על ושקרני על כאובמה המתחסד וכקלינטון הצדקנית המטיפנית הדרשנית מעמידת הפנים והרמאית.
עכשיו מפה ממשיכים עם שולחן נקי!!!
כל הכבוד לאסאנג'!!!
הקהילה הבינלאומית יודעת כי ירדן היא הפרטנרית לסיום הסכסוך הישראלי ערבי,אבל מדינה פלשתינית בתוך ישראל (דהיינו בשטח ארץ ישראל המערבית)היא אינטרס כלכלי אמריקאי.עוד נשק, עוד סכסכנות, עוד פרנסה לתעשיית הנשק,עוד פרוייקטים לחברות אמריקאיות,עוד מדינה הנישלטת ע"י ארה"ב ומשמשת למשרד החוץ אמריקאי שופר, והעיקר-מספקת לה יכולת לנווט את המזרח התיכון להמשך המלחמות.
יש להבין שמאז התפרקות ברית המועצות בשנת 1988 ,וקבלת העצמאות של מדינות מזרח אירופה,האמריקאים חיפשו מדינות ואיזורי קונפליקט על מנת לקיים את צבאם ואת תעשיית הנשק שלהם.
האיזור האידיאלי הוא המזרח התיכון.
מתי פרצה האינתיפאדה הראשונה? בשנת 1988.
ארה"ב אינה מעוניינת שישרור שקט במזרח התיכון.היא דואגת ללבות את האש.
22 שנה האמריקאים בוחשים כאן יחד עם האירופאים. מדברים יפה,מספרים על שלום, אך בפועל יוצרים כאן סיכסוך.
ביום נפילת בריה"מ ניתן היה לסיים את הסיכסוך במזרח התיכון.
העולם המערבי עושה שימוש בישראל ובערביי המזרח התיכון לצרכיו הפוליטיים והכלכליים.
כל כך שקוף. מדוע לא?
מלחמות במזה"ת מרוחקות מאירופה ומארה"ב, אך הערך המוסף מהם הוא עצום, הוא כדאי בתחומים הכלכליים הצבאיים והפוליטיים.
אילו האמריקאים היו באמת רוצים, הנושא הפלשתיני היה מסתיים מהר מאד. ירדן היתה מוכרזת כמדינה הפלסטינית בה על הערבים למצוא פתרון טריטוריאלי.
על מנת לא לאפשר אחידות דעים של היהודים בישראל אשר תייצר נצחון ישראלי שישתק את האלימות והתעוזה של הערבים, בוחשת ארה"ב גם בתוך המדינה היהודית באמצעות ארגון הגג האמריקני ממומן ה- CIA, הקרן לישראל החדשה.
אירגוניו עויינים לישראל ומפיצים מסר אנטישמי ואנטי ישראלי, המשמש לקריעת החברה ולסיכסוכה המלא, תוך פילוגה והריסתה הבלתי ניתנת לתיקון.
כך מייצרת ארה"ב בסיס לפעילותה הצבאית, ובו זמנית מבטיחה לעצמה סכסוך צבאי לא פתיר שיאפשר לתעשיית הנשק שלה ניסוי כלים ושיפור מוצרים צבאיים שישמשו בסופו של דבר את צרכיה הצבאיים. ייתכן שהחשש שמסמכי ויקיליקס העתידיים יאשרו זאת גורם לארה"ב לפעול בהיסטריה חסרת שליטה עצמית, ולתפור תיק לאסאנג' באמצעות קונדום קרוע.
אגב, הסכם דייטון ביוגוסלביה.
צריך ללמוד היטב את מה שהאמריקאים עשו שם, בשביל להבין שיש להרחיק אותם מהאיזור הזה מה שיותר מהר.
הלהיטות שלהם ל"הסכמי שלום" טומנת בחובה מלחמות לא לנכדים שלנו, אלא כבר לבנים שלנו.
על ההתערבות של האמריקאים במקומות שונים אמר דיפלומט ערבי אחד: אחרי שארה"ב טיפלה בכל אויבי האירנים
במזרח – באפגניסטן, ובפקיסטאן,
בצפון מערב – בעירק,
סוף סוף פנוייה לאייטולות הדרך לטפל בדרום – בסעודיה ובאמירויות" .
הוא רק שכח להוסיף שהיו אלו האמריקאים (קרטר) שסייעו בידי האייתולות באיראן להפיל את השאח.
ושהיו אלו האמריקאים שסייעו להעלות את החמאס בעזה.
פרשת מלחמת יום כיפורים חוזרת על עצמה בענין האטום האירני.כאז כן היום, הם עוד פעם קושרים לנו את הידיים ולא מרשים לנו להגיב עד שזה יהיה מאוחר מדי ותהיה להם את הפצצה. חזרנו אחרי 37-38 שנים לאותו מצב שעומדים עלינו להשמידנו והפטרון עומד מהצד ומסתכל על הכל בהשלמה כאילו נגזר עלינו לסיים כאן את הקריירה. ואני אומר שנלמד לקח ממלחמת יום הכיפורים 1973 . שם כמעט הפסדנו את המדינה בגלל שהיינו "ילדים טובים" של אמריקה, וגם כאן נפסיד את הכל אם נמשיך להיות כאלה. אמריקה לא רוצה לעשות כלום. זאת זכותה .אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לרקוד לפי החליל שלה. הפצצה האירנית היא לא נגד אמריקה או אירופה או רוסיה. היא נגד ישראל בלבד והיא מסכנת את קיומנו. ועלינו מוטלת החובה העליונה לעשות הכל ולהרוס אותה לפני שיהיה מאוחר. הצרה שההנהגה מפחדת ומשקשקת ומחכה שאובמה יעשה את העבודה, והוא לא יעשה, כי בסתר ליבו לא איכפת לו שהמוסלמים יסחטו את היהודים וישפילו אותם, ואולי גם יחסלו אותם. אובמה של היום זה המשכו של ניקסון של אז. ישראל היא קוץ בתחת בשביל אמריקה, ולא איכפת לה שאירן תשלוף את הקוץ הזה.
כך זה היה. כך זה ימשיך להיות.