פרו סינים מול מערביים, אסלאמיסטים מול מתונים, סוציאליסטים מול שוחרי חופש, בשנה הקרובה יתקיימו בחירות ברחבי העולם בהיקף חסר תקדים, והן יהיו גורליות בהחלט
מחצית מאזרחי העולם, ורוב אלה שחיים במדינות דמוקרטיות – לפחות במובן הבסיסי של המילה – מצביעים השנה בבחירות כלליות ונשיאותיות. ולא רק מדינות, גם הבחירות לפרלמנט האירופי מתקיימות השנה. הבחירות יקיפו 64 מדינות; מעולם לא הייתה שנה כזו.
בשמונה מתוך עשר המדינות הגדולות בעולם מתקיימות בחירות השנה, כאשר הסדר העולמי יוכרע בעיקר על ידי שני הסלעים בשק האבנים – הודו וארצות הברית. אבל כפי שראינו בחורף האחרון, גם לתוצאות הבחירות במקומות קטנים יותר, הייתה השפעה מעבר לגודל המדינות, ולכן נתמקד בהן.
בין הודו וסין – אסיה בוחרת
טאיוואן איננה מדינה גדולה אבל בחירתו ויליאם לאי, עם מצע גלוי של התנגדות להתקרבות סינית-טאיוואנית הגביר את המתיחות לא רק בין שתי המדינות הסיניות, אלא גם בין סין עצמה למערב. עבור המערב נצחונו של לאי חיזק את הפרדיגמה שהאגרסיביות הסינית היא גול עצמי, ודבק יעיל לקואליציה פרו-מערבית באזור מזרח אסיה. סין רואה בחצי העשור האחרון איך השחקניות השונות באזור מתגברות על משקעי העבר ויוצרות ברית נגדה. כך למשל דרום קוריאה שחיזקה את יחסיה עם יפן וגם היא הלכה לבחירות השנה, בימים אלה ממש.
האיים המלדיביים קטנים מטאיוואן ואפילו מרצועת עזה, אבל כמדינה ריבונית הם משחקים על התפר שבין הודו וסין. המיקום האסטרטגי שלהם הופך אותם לשחקנים משמעותיים באזור. מוחמד מואיסו, נשיא המדינה התקרב לאחרונה לסין על חשבון הודו, והבחירות הפרלמנטריות בסוף אפריל יהיו מבחן כוח למדיניות הפרו-סינית שלו.
גם ארגנטינה, שבחרה בשלהי 2023 את חאבייר מיליי הליברטריאן לנשיאות, גם היא אינה מדינה בעלת השפעה חריגה בג'ונגל הגלובלי, אבל בניגוד לגל הימני ששטף את העולם, בארגנטינה מיליי הביא חיבור ייחודי בין ימין מדיני וימין כלכלי, בניגוד למשל למדיניות הרווחה של הימין ההודי, הסלידה של טראמפ מגלובליזציה ויבוא סיני, הפופוליזם הכלכלי של ז׳איר בולסונארו בשלהי כהונתו כנשיא ברזיל, ואפילו מממשלת הימין היציבה האחרונה שהייתה בישראל בשנים 2015-2019. הניסוי הפוליטי של ארגנטינה ישפיע מעבר לגבולותיה.
דרמה בפקיסטן
שתי המדינות הגובלות בהודו משני צדדיה, בנגלדש ופקיסטן, הלכו לבחירות בתחילת השנה. הפרשנים הבטיחו שלא תהיינה הפתעות, ובבנגלדש מפלגת השלטון הפרו-מערבית אכן זכתה בבחירות שהוחרמו על ידי האופוזיציה. לעומת זאת בפקיסטן, מדינת גרעין ותיקה, הממסד הצבאי לא לקח סיכונים. ראש הממשלה הפופולרי והפופוליסטי אימראן חאן הוכנס לכלא, ומפלגתו הוצאה מחוץ לחוק כך שאיש לא ציפה להפתעה. אבל מתוך הכלא טווה חאן רשת של מועמדים שהתמודדו כעצמאיים והביסו את הנשיא הנוכחי ביותר מתשעים מחוזות בחירה, וכך לנשיא פקיסטן הנוכחי, אסיף עלי זרדארי יש פחות מושבים בפרלמנט מאשר יריבו שבכלא. אלה היו הבחירות הראשונות בהן הפקיסטנים צפצפו על הממסד הביטחוני, שבוחש בכל רשויות השלטון, ואפילו הפגינו נגדו.
לאף אחד לא הייתה שאלה לגבי שליטת הממסד הביטחוני במדינה, אבל עצם העובדה שנערכו בחירות חופשיות יחסית, גרמה לפקיסטנים לצאת לראשונה בגלוי נגד מוקדי הכוח במדינה. פקיסטן היא המדינה המוסלמית השנייה בגודלה בעולם, מדינה גרעינית עם רבע מיליארד תושבים והצבא החזק ביותר בעולם המוסלמי. החשש שחאן הבלתי צפוי ינצח בבחירות גרם למערב לעצום עין מול האלימות האנטי-דמוקרטית שהופעלה עליו ועל תומכיו.
משטר פקיסטני מושחת עם קריצה לאסלאם אליו כבר הורגל העולם במשך ארבעה עשורים, היה עדיף למערב על חאן שמאשים את המערב בכל חוליי פקיסטן וגם במאסרו שלו. אמנם הוא החל את דרכו ככוכב קריקט חילוני יחסית שבא לתקן את חוליי הפוליטיקה בארצו, אך לאחר ניצחונו הוא הקצין והפך לתואם ארדואן בזירה הפנימית והבינלאומית.
אינדונזיה, מקסיקו ודרום אפריקה – התפתחויות מעניינות
ומהמדינה המוסלמית השנייה בגודלה – לראשונה: באינדונזיה זכה פראבואו סוביאנטו, מי שהיה חתנו של הרודן סוהארטו, וגורש מהצבא בעקבות האשמתו בעינויים. הוא נחשב מנהיג בלתי צפוי שמוקף ביועצים אותם הוא מביא משורות הצבא. הוא כבר הכריז על חיזוק הצבא האינדונזי כדי "שלא נימחץ כמו עזה". בשתי המדינות המוסלמיות הגדולות בעולם, האלקטורט לקח ימינה, למקום ניצי יותר.
אחת ממערכות הבחירות המסקרנות ביותר תתקיים בדרום אפריקה. הבחירות יתקיימו בשלהי מאי ולראשונה הסקרים מצביעים על אפשרות של מכה למפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני ששולטת במדינה מאז סיום האפרטהייד, וסיום ההגמוניה שלה כמפלגת שלטון יחידה. ה-ANC נהנית כיום מרוב יציב של מאתיים ושלושים מושבים מתוך ארבע מאות מושבי הפרלמנט, ולמעשה לא נזקקה מעולם לשותפות קואליציוניות מאז בוטל האפרטהייד. אלא שהשחיתות הקשה במדינה מורידה את מפלגת השלטון באחד הסקרים ל – 38% אחוזי תמיכה, וסיכוי לבעיטה כואבת מצד האופוזיציה.
כמו מפלגת הקונגרס בהודו, כך גם ה- ANCבדרום אפריקה עוינת לישראל באופן מסורתי, עד כדי כך שזהו חלק מהזהות שלו. הפעלתנות של דרום אפריקה בהאג נבעה גם מסיבות רגשיות והיסטוריות, ולא רק ניצול ציני של המלחמה בעזה.
הבחירות שיתקיימו במקסיקו ביוני 2024 עוברות מתחת לרדאר של התקשורת העולמית. שכנתה הדרומית של ארצות הברית זוכה לאזכורים בעיקר סביב הוויכוח על מדיניות ההגירה האמריקנית. קלאודיה שיינבאום (כן, יהודייה) מובילה בסקרים לנשיאות המדינה העשירית בגודלה בעולם, והשכנה הכי מאתגרת של ארצות הברית. במידה ואכן תזכה, ובסוף השנה יזכה גם טראמפ בנשיאות ארצות הברית, יהיה מעניין לראות איך מתפתחת מערכת היחסים בין הפמיניסטית המוצהרת, וחברת הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים שזכה בפרס נובל – ובקיצור אשת השמאל הליברלי – לבין טראמפ שיחסו לסוגיות פרוגרסיביות ולמקסיקו עצמה ידוע למדי.
הסחף הימני באירופה
ולבסוף נעבור לאירופה שממשיכה לזוז ימינה. אם המגמה של איטליה, פורטוגל והולנד תימשך, נראה את התחזקות הימין בבחירות לנשיאות ולפרלמנט של ליטא, כמו גם בבחירות בסתיו הקרוב באוסטריה ובעוד מדינות לא גדולות. בפורטוגל מפלגת Chega (די!) הימנית הייתה מפלגת שוליים בבחירות 2019 עם מושב אחד בפרלמנט, הפעם היא זכתה בחמישים מתוך מאתיים ושלושים. הסימנים מראים שהבחירות הכלליות במדינות השונות וגם הבחירות לפרלמנט האירופאי – ייקחו את אירופה ימינה.
הבחירות בבלארוס ואחותה הגדולה רוסיה היו בדיחה עצובה. גם אם נגדיר דמוקרטיה רק במושגים של נגישות אלקטורלית ולא ליברליים; בחירתו של פוטין הייתה ידועה וגם הקידומת של אחוז התומכים בו. ברור היה שהוא ינצח בשמונים ומשהו אחוזי תמיכה, כדי לסמן שהפופולריות שלו עלתה בחדות מאז הבחירות הקודמות של 2018 אז זכה ב 77%, כשמאידך, מעל לתשעים אחוזי תמיכה היו מניבים גל של בדיחות מהתקופה הסובייטית. מהנדסי הבחירות התפשרו על 88%. באוקראינה השכנה כבר היו צריכות להתקיים בחירות, שנדחות שוב ושום בחוקי החירום של המלחמה. הסכסוך הגלוי של זלנסקי עם הרמטכ"ל שלו סדק את הפופולריות של הנשיא, שבתחילת המלחמה נסקה לתשעים אחוזי תמיכה. כעת 41% מהאוקראינים הצהירו על תמיכתם ברמטכ"ל המודח, ופחות מרבע היו מצביעים לנשיא.
בבריטניה שאחרי הברקזיט המצב הפוך. ראש ממשלת בריטניה רשאי לחכות עם הבחירות הכלליות בבריטניה עד ינואר 2025, אבל הוא כבר הכריז שהן תהיינה בסוף השנה הנוכחית. סקר שנערך בקרב 18 אלף בריטים בראשית אפריל מנבא תבוסה לרישי סונאק, וניצחון קל וסוחף ללייבור.
שנת 2024 תהיה עמוסה בבחירות שלא ניתן לסקור את כולן, והכוכבות הגדולות של בחירות 2024 הן כאמור הודו וארצות הברית שראויות להתייחסות מפורטת יותר. תוצאות הבחירות בשתי הדמוקרטיות הגדולות בתבל ישפיעו על העולם, ובשני המקומות החזון של שתי המפלגות הגדולות שרצות לבחירות מבודל מאי פעם. הימין יותר ימין, השמאל יותר שמאל. הבחירות בהודו מתחילות כבר באפריל, בארצות הברית הן תתקיימנה בסוף השנה. איך שלא נסובב את הגלגל, תוצאות הבחירות השנה בעשרות מדינות יעצבו את היחסים הבין לאומיים בשנים הקרובות.
אסור לשכוח שהמדינות הדמוקרטיות מהוות כיום מיעוט בין המדינות, וגם במדינות האלה ממסדים רבי עוצמה – כלכליים, צבאיים, ביורוקרטיים – הם אלה שקובעים בשאלות של אופי החברה וכיוון התנהלותה. אם ניתן לומר משהו כוללני על ההתפתחויות בזירה הבי"ל הרי זה קודם כל אפקט המטולטלת. אירופה נעה אחרי עשרות שנים של 'פרוגרס' סמאלני באופן כללי ימינה לעבר יותר לאומיות ויותר הידוק הברגים ביחס להגירה הפרועה מאסיה, המזה"ת ואפריקה שהורסת את המירקם החברתי-תרבותי של 'היבשת הישנה' ומכה בה גם בתחום הכלכלי. בחלקים אחרים של העולם, כגון אמריקה הלטינית, אנחנו חווים גל סמאלני שעוד לא מיצה את עצמו למרות האסונות שהוא ממיט על כל מדינה שהוא מצליח להשתלט עליה – ונצואלה, בוליביה, ברזיל, צ'ילה, קולומביה ושורה של מדינות קטנות יותר. ארה"ב דורשת דיון נפרד, אך אפשר לראות גם בה את ההרס וההתפוררות במדינות ה'דמוחארטיות' ובארה"ב ככלל עקב השתלטות ה-'ווקיזם' הסמאלני על תחומי חיים חיוניים. מה שמאפיין את תקופתנו ואת העתיד הנראה לעין יותר מכל הוא החרפת הניגודים הבי"ל והתרחבות הסכסוכים האלימים: רוסיה-אוקראינה, המזה"ת, מזרח אסיה תחת האיום הסיני, אפריקה וגם אמריקה הלטינית מבעבעת. עוד לא ידוע לאן ידרדר העולם במאה ה-21, אך אנחנו רק בראשית המאה הזאת והכל עוד אפשרי.
היכן ישראל בכל התהפוכות העולמיות האלה?
מה המדיניות המכונה לישראל?
ארה״ב רוצה להיות שוטר העולם גם במזרח התיכון, והיא מצד אחד מפייסת את איראן, מעבירה לשליטתה את עירק, ומסכימה שאיראן תהפוך להיות מעצמה אזורית המשפיעה ביותר במזרח התיכון.
איראן מצידה ממשיכה להיות לעומתית לארה״ב ולאינטרסים שלה. בתגובה ארה״ב עוזרת לישראל כביכול להקים ציר אנטי אירני של מדינות המפרץ יחד עם סעודיה וישראל, כדי שיהיו לה קלפי מיקוח מול איראן, כדי שתוכל לשלם במטבע ישראלי בעבור התקרבות אמריקאית לאיראן. כך גם עשתה ארה״ב כאשר רצתה להתקרב למצרים והקריבה אינטרסים ישראליים כדי להפוך את מצרים למקורבת לארה"ב במקום לבריה״מ.
כאשר בוחנים לעומק, לישראל אין שום ענין אמיתי להיות בראש ציר אנטי איראני. הרי מי שיצטרך לתקוף את איראן או להגן על מדינות הציר בפני איראן זו תהיה ישראל. לישראל אין שום ענין אמיתי לשלוח כוחות צבא או להתקיף מהאוויר את איראן כדי להגן על מדינות המפרץ וסעודיה מפני תוקפנות אירנית – אנחנו לא השוטר של המזרח התיכון, ואין זה מתפקידנו להיות קבלן משנה של ארה״ב, אשר היא לא תסתכן אלא תשלח את ישראל ללחום במקומה כדי להגן על האינטרסים של מדינות המערב במזרח התיכון.
מכאן שכל הפיתוי האמריקאי שבתמורה לויתור ישראלי על מיטב האינטרסים הביטחוניים שלה ובכלל זה הפסקת הלחימה ברצועת עזה, אי החזרת החטופים, אי מיטוט החמאס, והרמת מדינה פלסטינאית, תמורת מיקסם השווא של עמידה בראש ציר מדינות אנטי-אירני (שגם הוא בניגוד מוחלט לאינטרסים הביטחוניים של ישראל), הינו פאטה-מורגנה מסוכנת לישראל.
שלום עם סעודיה בתמורה לבידוד הרשות הפלסטינית, ואי הקמת מדינה פלסטינית, ותוך תשלום של עמידה בראש ציר אנטי-אירני היא דבר אחד, אבל כניעה לתכתיבים אמריקאים והפקרת כל האינטרסים הביטחוניים הישראלים בתמורה ליחסים טובים עם סעודיה , היא דבר אחר לחלוטין.
יש לזכור שהתוכניות להקמת הציר האנטי-אירני, תוך בידוד הפלסטינים, היו מהגורמים שהניעו הן את איראן והן את החמאס לבצע את התקיפה של ה-7 באוקטובר, אשר בעקבות תקיפה זו וערעור קרנה הביטחוני של ישראל, גרמו לסעודיה להתרחק מישראל, להתנגד להמשך המלחמה ברצועה, ולתמוך בהקמת מדינה פלסטינית.
דבר נוסף קרה כתוצאה מההכרזות הבומבסטיות על ברית אזורית שתאפשר ציר מעבר סחורות יבשתי מהודו, דרך סעודיה אל נמלי ישראל בים התיכון, הוא שמצרים הרואה עצמה נפגעת מהתוכנית שתבטל את הצורך בתעלת סואץ, הגבירה בשנה האחרונה את התעצמותה הצבאית בהיקף יוצא דופן, ומאיים, כאשר ישראל היא האויב הפוטנציאלי היחיד, אשר מולו למצרים יש צורך בבניית כוחה הצבאי העצום.
המסקנה הכוללת היא, שישראל צריכה לבחון היטב את המחירים שהיא כבר כיום משלמת ועוד תשלם גם בעתיד מול איראן ומצרים, אשר לא רואות בעין יפה את הבריתות האזוריות בין ישראל למדינות המפרץ וסעודיה, מה עוד שהתמורה שישראל תקבל הינה מפוקפקת- מדינה פלסטינית ועימות צבאי וודאי מול איראן, ופוטנציאלי גם מול מצרים.