כשמחאה הופכת להשתקה, הדיון מתבטל. אסור לנו להסכים למציאות כזאת
זהו מחזה שכיח של תסריט קבוע מראש. מרצה "פרובוקטיבי" – בעיניהם של אקטיביסטים פרוגרסיביים – מוזמן לשאת דברים שיש בהם מן העניין לרבים. ציבור גדול אך אדיש תופס את מקומו באולם הכנסים או הכיתה במטרה לשמוע את אשר יש לדובר לומר. במקביל, מיעוט קטן אך נחוש, חדור בתחושת שליחות וצדקת הדרך, לא מאפשר לדובר להשלים משפט, מפזר הכפשות ומטיל מורא על סובביו. האירוע מפוצץ. הדובר מלווה על ידי צוות אבטחה למכוניתו ועוזב בבושת פנים את המוסד. המשימה הושלמה. הדובר בוטל.
"תרבות הביטול" (cancel culture) היא מהפתולוגיות החברתיות הקשות והמטרידות ביותר שמכה באקדמיה ובפוליטיקה האמריקאית. מרחבים אקדמיים שהיו פתוחים בעברם לקשת רחבה של דעות ודוברים הפכו בעשורים האחרונים לחללים הומוגניים שכבוד לחופש הביטוי והדיון הוא מהם והלאה. הסיבות לביטולם של דוברים שונות ומגוונות. כך למשל, יש מי שמבוטלים בגלל שהם מחזיקים בעמדות שאינן תקינות פוליטית בסוגיות של גזע ומין (הסופרת ג'י קיי רולינג ועמדותיה בנוגע לטרנסג'נדרים היא דוגמה בולטת לכך). לאחרונה ביתר שאת יש מי שמובטלים בגלל דבקותם בעמדות ציוניות (לא חסרים דוברים ישראלים שהושתקו על ידי אספסוף פרו-פלסטיני). בדרך כלל, המבוטלים הם דוברים שנכון לתארם כשמרנים מבחינה חברתית, כגון מתנגדי הפלות למיניהם.
הכלכלן דייבי דישטניק ממובלי מחאת הכלכלנים, תוקף את המפגינים נגד שמחה רוטמן בפאנל באוניברסיטת תל אביב: "גול עצמי מפואר, אנחנו יכולים לשמוע גם דעות שלא נעימות לנו".
המתנגדים: "שמחה רוטמן לכלא, לא מדברים עם פאשיסטים" pic.twitter.com/ti78I7kUzZ— עטרה גרמן Atara German (@ataragerman1) May 28, 2023
הסיבות לביטולם של דוברים אמנם שונות, אך בכל זאת יש להן מכנה משותף אחד: המבוטלים למיניהם תמיד יהיו אלה שהרשו לעצמם לחרוג ממה שהפכו לאמיתות פרוגרסיביות מקודשות. שלא כמו הליברליזם, תפיסת העולם הפרוגרסיבית אינה סובלת לא שונות ולא כפירה.
תרבות הביטול נתפסת כרעה חולה אמריקאית. ואולם יש סיבות טובות לחשוב שביטוי ייחודי של תרבות הביטול קנה אחיזה בישראל בחסות ההתנגדות לרפורמה המשפטית. בעוד שהטעמים לביטולם של דוברים בהקשר האמריקאי כרוכים בחריגה מאקסיומות פרוגרסיביות, בישראל קבוצה קטנה אך נחושה של אקטיביסטים החליטה שלחברי הממשלה המכהנת לא עומדת עוד הזכות לשאת דברים בפומבי. בין אם הסיבה לכך היא תמיכתם ברפורמה המשפטית ("הפיכה משטרית", בלשון המוחים) או אחריותם לאירועי השביעי באוקטובר, פעילי מחאה למיניהם שמו לעצמם למטרה לבטל כל אירוע ציבורי המעניק להם במה. האג'נדה והטעמים שונים, השורה התחתונה זהה.
מחאות נגד פוליטיקאים הם נשמת אפה של הדמוקרטיה. אך צעדי מחאה ומהלכי ביטול אינם זהים זה לזה. בעוד שחופש המחאה הוא אחד מאבני היסוד של הדמוקרטיה – לכל אדם עומדת הזכות להביע את מחאתו לנוכחותו של דובר כלשהו או לעמדות שונות שאותן הוא מוצא כמגונות – פעולות המובילות לביטולם של אירועים חותרים תחתיה שכן דמוקרטיה היא בהגדרה ממש "משטר של דיבורים".
A group of Berkeley law students accepted an invitation to dine at the private home of dean Erwin Chemerinsky and his wife, a law professor, then disrupted the event and refused to leave. Bizarrely, this student claims her conduct is protected by the 1st Amendment. Activists are… pic.twitter.com/8lvh3lWQDP
— Laura Powell (@LauraPowellEsq) April 10, 2024
ההבדל בין מחאה לביטול הוא ברור: מחאה מעבירה מסר, אך כשלעצמה אינה מסכלת דיון ציבורי הגון, חופשי ומכובד. מהלכי ביטול, לעומת זאת, עושים בדיוק את זה- מסכלים שיח ציבורי. עיקרם בכפיית הרצון של קבוצת מיעוט על רוב המעוניין דווקא לשמוע ולהישמע. אנשים שמרשים לעצמם לבטל דוברים מרשים לעצמם למעשה לשלול מאנשים אחרים את האפשרות לקחת חלק בדיון ציבורי. כאשר המהלכים האלה מגיעים מכיוונם של אנשים שסיפרו אך לא מזמן שהם-הם "מגיני הדמוקרטיה", לא נותר אלא להשתומם.
ביטול של דובר שהוזמן על ידי מארח לתכלית של דיון ציבורי הוא מעשה של בריונות לכל דבר ועניין. לאף ישראלי לא עומדת הזכות למנוע מנבחר ציבור לדבר באירוע שאליו הוזמן ולא עומדת לו הזכות למנוע מאזרחים אחרים להאזין לדוברים שלמענם הגיעו. המרחב הציבורי לא שייך לבריונים והנורמליזציה של פועלם תורמת עוד יותר לשסע החברתי הגדול ממילא. במיוחד בימים מורכבים אלה חשוב שרוב הישראלים – מימין ומשמאל – יציבו גבולות ברורים למי שבוחרים לבטל אנשים אחרים.
ד"ר שגיא ברמק הוא עורך כתב העת 'השילוח'
כשרואים את התנהלותו של השמאל אפשר להבין איך עלה הנאציזם. גם הגרמנים האמינו שהם מתקנים את העולם.
מה בדיוק ההבדל בינם ובין הנאצים, הפאשיסטים והבולשביקים – לפני שתפסו את השלטון?
אלה בדיוק האמצעים בהם הם משתמשים.
כמו כל פעולת טרור,
תרבות הביטול מציגה את ה"מלכוד 22" הבא – אם אתה פועל למנוע מהטרוריסטים את זכות הביטוי שלהם, אתה בעצם חושב כמוהם (ואז אין כמובן, סיבה מוסרית שלא לעשות זאת לך) אך אם אינך פועל למנוע מהטרוריסטים את זכות הביטוי שלהם, כל אירוע ציבורי בהשתתפותך "יפוצץ" ובעצם, זכות הביטוי שלך, תילקח.
כל אירוע טרור מתבסס בדיוק על טקטיקה זו – למשל: אם תתקוף את הטרוריסטים, אתה מסכן את חיי בני הערובה. אם תענה לדרישות הטרוריסטים, אתה מסכן את הנפגעים בפעולות טרור הבאות (בעתיד). אם תפגע בטרוריסטים *לפני* שתפסו בני ערובה, אז כאן אנו פוגשים שוב את הדילמה השקרית – מה ההבדל בינך לבינם, אם אתה פוגע בחפים מפשע?
(לא שמעתם שכל מחבל אשר לדוגמא, כוחות הבטחון שלנו מנוע ממנו לרצוח ישראלים, הוא רואה צאן/רופא בדרכו לרפא סרטן על כדה"א/צדיק הדור בדרכו לעצור רעב באפריקה? כל פעם שטרוריסט בעולם מסוכל לפני שפגע בחפים מפשע – תמיד יש מקהלה, השרה את השירים האלה – מכירים?)
טרוריסטים לפיכך, הם ברברים, המנצלים את מה שבעיניהם – חולשה של אחרים. עליונות של חיי אדם – במקרה של ניצול הערכים הליברליים או יסודות/מרכיבי הדמוקרטיה – במקרה של ניצול חופש הביטוי, במטרה לפוצץ אירועים.
אך כל מה שכתבתי עד עתה, ברור. אין מחלוקת ממשית על כך, שאנשים המעמידים פנים שמטרתם לקיים דיון ציבורי ענייני, רק ע"מ בפועל – להפסיק באמצעות אלימות אותו דיון ציבורי בדיוק – אכן *מנצלים* את כללי היסוד בדמוקרטיה, ע"מ להכריח אחרים לחיות במשטר שאיננו דמוקרטי (משטר בו בפועל, אין חופש ביטוי – איננו דמוקרטי). אולי חידדתי את המושגים והמילה – טרוריסטים – אכן מתאימה יותר (נניח), אך מה הערך להצביע על משהו שהוא די ברור בכוחות עצמו, תוך לכל היותר, הצגת שימות מדויקים יותר?
אז התשובה אלמנטרית.
רק לפני שאציג את התשובה, חשוב מאוד להדגיש משהו חשוב – חופש הביטוי, הוא תנאי יסודי והראשון במספר – מבין כל הערכים הליברליים וכללי היסוד בשיטת משטר המוקרטית!
זאת, היות ושאר המרכיבים של 2 אלה (ערכים ליברליים ומשטר דמוקרטי), מתבססים על דיון ציבורי, הקובע מתי הם חלים, כיצד הם חלים, מה הכלל/ערך המנצח, במקרה של מחלוקת ובעיקר, סקירת המצב הנוכחי וניתוחו. לא כל דיון ציבורי, מטרתו להחליט על דברים ברומו של עולם. השיח הציבורי נחוץ, גם ע"מ פשוט לסקור את המצב הנוכחי ולראות "שהשיטה עובדת"/מה דורש תיקון/כמה או מי, חושבים כך.
חופש ביטוי לפיכך, הוא *הדרך*, בה מתקיימים כל שאר הדברים החשובים שבמרכז התרבות המערבית (ערכים ליברליים/דמוקרטיה). מניעתו אינה "רק" פשע, היא שקולה לדיקטטורה – כי דיקטטורה (תראו מופתעים) היא שיטת משטר, בה *אין* ערכים ליברליים (לפחות, לשלטון ולאליטה) והמשטר אינו דמוקרטיה.
זה לא, ללא דמוקרטיה "אין חופש הביטו" – זה בדיוק להיפך.
אז, מצוידים באבחנה זו, מה הרעיון החדש, אותו רציתי להוסיף בתגובה זו, לנאמר במאמר? אז התשובה כאמור, אלמנטרית – אין דבר כזה "… הדובר מלווה על ידי צוות אבטחה למכוניתו ועוזב בבושת פנים את המוסד"!
מה קורה, כאשר יש חלילה אירוע בני ערובה? נכון, הימ"מ מקטר את המבנה והטרוריסטים מבינים שצלפים צופים בהם מגגות כל הבניינים הסמוכים, ממתינים רק לשעת כושר. כיצד אני מציע לתרגם עקרון זה למחזותינו (תרתי משמע)?
האבטחה (או המשטרה לצורך העניין), קיימת לא ע"מ "מלווה על ידי צוות אבטחה למכוניתו" אלא על מנת לתקוף את הטרוריסטים ולהשיב את הסדר המאפשר דיון ציבורי, על כנו! מטרת הימ"מ בדוגמא לעיל, אינה ללוות את הטרוריסטים לביתם עם זרי פרחים אלא ללחוץ על ההדק ברגע המתאים ולהעלים את הסכנה.
זה החידוש, שאני קרוא לו – לא מתפנים! נציגי רוצחי ישראלים עבור פרסים מאוסלו צועקים מהקהל ואינם מאפשרים לאחרים לדבר? מזמינים משטרה ולא מתפנים לשום מקום. הטרוריסטים רוצים לעבור לאלימות פיזית? לבדיוק שם כך, כוח האבטחה קיים.
החשש מעימות, זה בדיוק מה שכל הטרוריסטים בונים עליו.
שופט המעצרים התורן, ישחרר את נציגי רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו? כמה פעמים זה יכול לקרות, עד שזו תוכל להיות עילה להדחתו? האל מינה שופט X, פרקליט Y או שוטר Z לתפקידו ולנו, בני התמותה עמך ישראל, אין מה לעשות בנידון? בטוחים?
וזו חשיבות ההבנה שמדובר במעשה טרור לכל דבר ועניין. כי האופן בו טרוריסטים פועלים, אלה ניסיונות לחפש ולנצל חולשה. אם אחת תיסגר, זה כמובן לא מבטיח שאחרת לא קיימת – אך אין הדבר אומר, שבכל מקום בו טרוריסטים מופיעים, עלינו לוותר כי הם יצוצו מחור אחר.
זה לא אומר, שתמיד צריך ללכת "ראש בראש" מול רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו (באופן כללי, תמיד ללכת "ראש בראש" בכל תנאי ובכל מצב, זו לא אסטרטגיה מומלצת). זה כן אומר, שלא – להישאר, לדרוש זימון משטרה לסילוק הפורעים (באירועים ממלכתיים, יש נוכחות משטרה קבוע/כוחות חזקים עוד יותר), זו האסטרטגיה המומלצת.
חשוב להבין שגם כאשר הטרוריסטים אינם מצליחים והאירוע אינו מפוצץ ו/או אינם מצליחים להשתיק דוברים אחרים – חשוב לדאוג לכך, שישלמו על אלימותם. החוק והמוסר, אינם מבדילים בין הניסיונות שלא צלחו לפשע שהושלם. כיוון שטרוריסט אשר לא נעצר, ימשיך במעשיו.
חופש הביטוי, פגיע מעצם הגדרתו לפלוגות SA נאציות המשתיקות דוברים אחרים. אם פלוגות SA נאציות הגיעו לישראל, סופן לא צריך להיות שונה מזה, של אלה ב-1945.
עם ציבור אלים צריך אלימות כי זו השפה שהוא מבין לכן לא ישתנה כלום עד שהרוב לא יתחיל להגיב נכון ולזרוק את הציבור האלים החוצה רחוק עד עזה כי שם מקומו מדבר בשפתם אלימות ושקרים
השמאל שרוממות הדמוקרטיה תמיד בגרונו , בפועל מאז ומתמיד התמחה בסתימת פיות לכל מי שלא חושב כמוהם …
השמאל שרוממות הדמוקרטיה תמיד בגרונו , בפועל מאז ומתמיד התמחה בסתימת פיות לכל מי שלא חושב כמוהם …
ויותר גרוע מזה, יצא לי להיתקל בכמה ציוצים ותגובות בטוויטר של אנשים שהמופרעים מהשמאל הרדיקלי האלים פנו למעסיקים שלהם כדי שיפטרו אותם בגלל דעות הימין שלהם. רוב המקרים כשלו בזכות המעסיקים, אבל היו גם מעט מקרים שצלחו. זה בדיוק כמו שקורה בארה״ב למי שאומר אמירה שהיא לא ״פוליטיקלי קורקט״.
שיטות נאציות בפעולה
זו לא מחאה
קורא את המאמר, מתפלא מההתפלאות
כי הרי
התנהגותשלה
דמוקרטיה מהותית = דמוקרטיה עממית
זה אותו המבנה, דמוקרטיה שמוגבלת ע"י הכללים ה"מהותיים" או ה"עממיים" לכן ההתנהגות של שתי ה"דמוקרטיות" זהה
אני מציע שנתחיל בלפנות אנרכיסטים שחוסמים לנו את הכביש בדרך לבית/עבודה ופעם ש 100 נהגים יעשו מעשה ויפנו את הכבישים הללו מאנרכיסטים, לזרוק את הצווחנים האלימים מאולם הכנסים כבר ממש לא תיהיה בעיה
עד שלא יתאפשר להחליף את דרג הפקידות ואת הדרג המקצועי שיש להם קביעות במערכת , אלא אם כן הימין יצליח להעביר רפורמה משפטית עמוקה ומקיפה – תרבות ההשתקה תמשיך לקבל גיבוי משפטי , תקבל 100% הכלה אלא אם כן ההשתקה תבוא מהצד הלא נכון