מי ניסה להשתיק את כנס השמרנות הלאומית

אמיר קיר כבר עורר תשומת לב בינלאומית כשב-2012 היה הפוליטיקאי הבלגי הראשון ממוצא זר, שנבחר לעמוד בראש אחד מ-19 האזורים המרכיבים את המחוז הדו-לאומי בריסל, בירת בלגיה והאיחוד האירופי. קיר, בן למהגרי עבודה מטורקיה, התמודד אז מטעמה של המפלגה הסוציאליסטית הבלגית על משרת ראש העיר סן-ג'וס טן נוד – האזור הקטן ביותר מבין חלקיה של בריסל שבו חיים כ-27,000 תושבים, כשליש מהם זרים. לפי הנתונים הרשמיים, רק 864 מתושבי סן ג'וס הם טורקים.

ב-2014 נבחר קיר מטעמה של המפלגה הסוציאליסטית לבית הנבחרים הפדרלי התחתון של בלגיה, תפקיד בו הוא מכהן עדיין. בבחירות הארציות והמחוזיות הקרובות, שייערכו בתחילת יוני הקרוב, הוא יתמודד שוב רק על ראשות סן-ג'וס, בין היתר מאחר שסולק משורותיה של המפלגה הסוציאליסטית מסיבות אליהן אשוב בהמשך.

בשבוע שעבר זכה אמיר קיר בתשומת לב בינלאומית רבה, כשהוציא צו שאסר את קיומו של כנס השמרנים הלאומיים, ה"נאטקון" (NatCon) בבית מלון בתחומי סן ג'וס. לצורך יישום הצו הופעלה המשטרה המקומית. זו סגרה את שטח המלון, שאירח את הכנס, בעיצומו של יום פתיחת האירוע, ליתר דיוק במהלך נאומו של נייג'ל פאראג', מנהיג מפלגת  "Reform UK" ממשיכת דרכה של "מפלגת הברקזיט", שבעצמה החליפה את 'מפלגת העצמאות' (UKIP).

לפי הסקרים האחרונים, מפלגה זו נוגסת חלק משמעותי מכוחה האלקטורלי של השמרנים והפכה למפלגה השלישית בגודלה בממלכה המאוחדת. השוטרים הבלגים נכנסו למלון, העבירו את צו הסגירה למארגני הכנס, שסירבו לחתום עליו, והבהירו שכל משתתף שיעזוב את המלון, לא יורשה לחזור אליו. הכנס, שבין משתתפיו היו רה"מ הונגריה ויקטור אורבן, רה"מ פולין לשעבר מתיאוש מוראבייצקי, שרת הפנים לשעבר של בריטניה, סואלה ברוורמן, המועמד היהודי בבחירות האחרונות לנשיאות צרפת אריק זמור, ושר התפוצות הישראלי עמיחי שיקלי, הפך לזירת מאבק פומבית להגנה על חופש הדעה והביטוי.

בימים שקדמו לתחילת הכנס הודיעו שני בתי מלון אחרים, שלא יוכלו לארח את הכנס בגלל לחצים פוליטיים שהופעלו עליהם מצד ראשי עיר וארגוני שמאל. הארגון הבינלאומי של המשפטנים השמרניים, ה-ADF, הגיש ערעור למועצת המדינה הבלגית – הגוף המשפטי הגבוה ביותר במדינה, על איסור קיום הכנס שהוציא אמיר קיר בטענה המגוחכת שהוא מהווה איום על הסדר הציבורי.

מועצת המדינה קבעה שסעיף 26 בחוקה הבלגית מעניק לכולם את הזכות להתאסף באופן שליו וכי לא היה קיים "איום של אלימות" מצד מארגני הכנס אלא דווקא מצד יריביהם הפוליטיים, כפי שאכן קרה בדיעבד בשימוש הלא מוצדק במשטרה. עוד בערבו של היום בו נשלחה המשטרה הבלגית לסגור את הכנס, הורו חברי מועצת המדינה לאפשר את קיומו של האירוע, שלאחר פסיקה זו נמשך ללא כל הפרעה.

בהחלטתו לאסור את קיום כנס השמרנים-הלאומיים העלה קיר, בן ה-55, נימוקים מגוחכים ביותר: "ראיית העולם של השמרנים-לאומיים היא לא רק שמרנית מבחינה אתית (למשל התנגדות ללגליזציה של הפלות, נישואים בין בני אותו מין ועוד) אלא גם מתמקדת בהגנה על 'ריבונות לאומית' ממנה משתמעת בין היתר גישה אירו-סקפטיות (התנגדות להרחבת סמכויות של האיחוד האירופי על חשבון מדינות הלאום והפיכתו ל'ארה"ב של אירופה', א.ב.)", נימק קיר את מהלך סתימת הפיות שלו.

ניתן להתווכח עם עמדותיהם של השמרנים-לאומיים בכל תחום, אין כל חובה להסכים איתן, אך למנוע אפשרות להביע אותן כדי "למנוע התקפות אפשריות על הסדר הציבורי והשלום", כדברי קיר? אם הייתה סכנה כלשהי לסדר הציבורי, כפי שקבעו חברי מועצת המדינה הבלגית, הרי שהיא באה משורות מתנגדי השמרנים-לאומיים, אנשי השמאל, שעושים ככל שביכולתם, בכל האמצעים האפשריים, להשתיק את אלו שחושבים אחרת מהם – באירופה, בארה"ב ובישראל.

מדובר בפעילות טרור לשמה – הפעלת לחץ בלתי נפסקת בדרכים שונות כדי להפחיד את הימין, ליצור לו דה-לגיטימציה ציבורית, להפליל אותו ולהביא בכך להשתקתו ולהחלשתו הפוליטית, כך שניתן יהיה להרחיקו מהשלטון.

אך, מקרהו של קיר בעל ייחודיות, שכן כאמור, הוא סולק משורותיה של המפלגה הסוציאליסטית הבלגית לפני ארבע שנים. זאת, למרות היותו פוליטיקאי פופולרי ביותר, בעיקר בקרב ציבור המצביעים המהגרים ממוצא טורקי ואוכלוסיות מהגרים מוסלמיות אחרות. לפי הערכות שונות, בין 150,000 ל-200,000 טורקים חיים בבלגיה, לרובם יש אזרחות כפולה. רובם גם גר במחוז בריסל. בשנים האחרונות, אגב, חלה עלייה משמעותית במספר מבקשי המקלט מטורקיה המגיעים לבלגיה.

אמיר קיר פלרטט מתחילת דרכו הפוליטית עם הלאומנות הטורקית, בעיקר בסירובו להכיר ברצח העם שביצעו הטורקים בארמנים במהלך מלה"ע הראשונה. בית משפט בלגי קבע ביחס לתביעת דיבה, שהגיש קיר נגד גורמים שייחסו לו הכחשת רצח העם הארמני, שסירובו העקבי של קיר להכיר בגירוש של הארמנים ובמעשי הטבח שבוצעו בהם ע"י הטורקים כרצח עם אכן מהווה הכחשה של רצח העם.

קביעה משפטית זו לא מנעה מהמפלגה הסוציאליסטית הבלגית להריץ את קיר כמועמד מטעמה לראשות סן ג'וס ולפרלמנט הפדרלי. אידיאלים לחוד וחישובים אלקטורליים לחוד. בבלגיה, כמו בשאר מדינות מערב אירופה, מצביעים עם רקע הגירתי מזרח תיכוני נוטים להצביע לשמאל בשל בריתו הפוליטית עם האסלאם.

ב-2015, במלאת 100 לרצח העם הארמני, ציין הפרלמנט הבלגי את האירוע בדקה דומיה. הציר הסוציאליסטי קיר מצא לנכון להיעדר מהמעמד. הוא נקרא לסדר ע"י מפלגתו, סירב להכיר ברצח העם בשימוע הפנימי שנערך לו ודיבר רק על "טרגדיה אנושית", אך בסופו של דבר הצביע בעד החלטה המכירה ברצח העם הארמני, שאומצה פה אחד בפרלמנט הבלגי ביולי 2015.

בזאת, לא תם הרומן של קיר עם הלאומנות הטורקית. בדצמבר 2019 קיבל קיר את פניה של משלחת ראשי ערים טורקית, בה היו שני נציגים של "מפלגת הפעולה הלאומנית" ה-MHP, שהיא הזרוע הפוליטית של התנועה הפשיסטית, הגזענית והאנטישמית – "הזאבים האפורים", בעלת בריתה של מפלגת השלטון, "מפלגת הצדק והפיתוח". בשתי מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות טורקיה סייעה ה-MHP לבחירתו של ארדואן.

מהתנהלותו זו של קיר כבר קשה היה להתעלם. המפלגה הסוציאליסטית החליטה, שבפגישתו עם נציגי ה-MHP הטורקית הפר קיר את העיקרון של "המחסום הסניטרי", שאוסר על מפלגות בבלגיה מאז שנות ה-80 על שיתוף פעולה עם מפלגות ימין קיצוני. משום כך, הוחלט להרחיקו משורות המפלגה. קיר טען, שצעד זה היה "לינץ' גזעני וטורקופובי".

האם באמצעות ניסיונו למנוע את כנס השמרנים-לאומיים ניסה קיר למצב את עצמו מחדש כאיש שמאל נאמן לקראת הבחירות הקרובות ולקושש קולות מצביעים בקרב מתנגדי הימין, בהם גם מאוכלוסיות מהגרים מוסלמיות? מה שברור הוא, שהתנגדותו לשמרנות-לאומית מוגבלת אך ורק למפלגות ולארגונים במערב, ולא במולדת הוריו. קיר הוא דוגמא מצוינת להשתלבותם של בני מהגרים מארצות האסלאם במפלגות השמאל המערביות.

השתלבות זו מאפשרת פעולה נמרצת לסירוס זהותן הלאומית של מדינות המערב תוך קידום אג'נדה של אינטרסים לאומיים ודתיים זרים מתוך הממסד הפוליטי המערבי. במאבקו המוחלט נגד השמרנות, הליברליות והריבונות הלאומית מעניק השמאל לגורמים אלו במה וכלים לשרת את תפיסת עולמם, שלרוב נוגדת לחלוטין כל אידיאולוגית שמאל שהיא.

רשויות המשפט בבלגיה אמנם מנעו הפעם צנזורה חסרת כל בסיס של כנס השמרנים-הלאומיים ועוד בבירת האיחוד האירופי, המתיימר להיות מגן הדמוקרטיה. אך אויבי הדמוקרטיה האמיתיים ממשיכים בחתירתם הבלתי פוסקת נגד חופש הביטוי והדעה ולמען השתקת יריביהם הפוליטיים.