כיפת הזכוכית

אל״מ דביר חבר, מפקד יחידת רפאים (יחידה רב מימדית מיוחדת שכוחה ביכולות התמרון יוצאות הדופן שלה בשדה הקרב), הודיע במפתיע על רצונו לפרוש מהשירות ביחידה בעודו מוביל את לוחמיו בין סמטאות הרצועה בהצלחה מרובה, יש לומר, גם על פי הודעת דובר צה״ל. חבר הוא ממלא מקום מפקד היחידה מאז שמפקדה הקודם אל״מ רועי לוי הי״ד נהרג בהתקלות בקיבוץ רעים ונראה כי הניח שימונה למפקדה הקבוע. מששמע שלא נבחר לתפקיד, ביקש כאמור לפרוש מיידית.

אל״מ דביר חבר מילא שורה של תפקידים מרשימים בצה״ל, בין היתר, מפקד סיירת גולני וסמח״ט החטיבה. בעברו הוא בוגר המכינה הקדם צבאית ״בני דוד״ בעלי, זו שמניבה אינספור לוחמים ומפקדים לאורך השנים וזו שאיבדה רבים מבוגריה גם במלחמת חרבות ברזל הנוכחית. דביר חבר הוא גם בנו של זאב חבר (זמביש) מראשי מועצת יש״ע שהיה גם חבר במחתרת היהודית. מי שהקיף את דביר חבר לאורך השנים וגם בחודשים האחרונים יודע לתאר קצין אמיץ וחרוץ שתפקד בהצלחה גם בתפקידו הנוכחי. יש האומרים כי הכיפה שעל ראשו ואולי גם ייחוסו המשפחתי הם שהובילו להחלטת מפקדיו שלא למנותו למפקד היחידה הקבוע.

ייתכן שההנחה הזו אינה משוללת כל יסוד כאשר בצה״ל יש קצינים דתיים רבים מוצלחים מאוד, אך מבט מהיר על פני תתי האלופים ומעלה מגלה שהכיפות הולכות ומתמעטות במעלה סולם הדרגות. זכור בוודאי סיפורו של תא״ל עופר וינטר, קצין מעולה שמילא בהצלחה כל תפקיד שהוטל עליו, יש שראו בו את הרמטכ״ל הבא עד אשר קידומו נעצר. האם היה זה בשל הזדעזעותם של מפקדיו מפקודת המלחמה ששיגר ללוחמיו בתחילת מבצע ״צוק איתן״ שכללה, השם ישמור, את מילות ההדתה:

״אני נושא עיניי לשמיים וקורא עמכם 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להלחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך״.

אם לשפוט על פי מספר הלוחמים החילונים שהחלו להניח תפילין ולעטות ציצית בעת הלחימה בעזה נראה כי המשפטים האמוניים הללו נוסכים בקרב לוחמים רבים את הכוח הנדרש מהם בשדה הקרב. האם ייתכן שהמשפטים האלה שדומים להם מתועדים כעת באינספור סרטונים שנשלחים מהשטח עצרו את קידומו של אחד הקצינים המוערכים ביותר בצה״ל, קצין התקפי ויצירתי שהיה יכול לתרום רבות גם במערכה הנוכחית?

בישיבת חירום שהתכנסה בעניינו נאמר על ידי עמותת חיל החינוך והנוער: ״הסוגיה המרכזית שמטרידה אותנו וחייבים לעסוק בה היא דמותו של הצבא. צבא השם/צבא קודש או צבא ממלכתי״. פקודת הקרב של אלוף פיקוד הדרום שייקה גביש במלחמת ששת הימים הסתיימה במילים ״ויהי ה׳ עמכם״ דווקא לא עוררה בהלה כה גדולה.

סיפור מעט פחות ידוע הוא סיפורו של סא״ל שלום אייזנר שהיה סמח״ט הבקעה בשנת 2012 והודח מתפקידו על ידי מי שהיה אז הרמטכ״ל בני גנץ,  לאחר שהואשם כי היכה מפגין פרו פלסטיני באמצעות קת הרובה שלו.

האם יתכן שההתעלמות מהאלימות שהופנתה כלפיו היה מתוך רצון שלא לקדם קצין סרוג? ואולי ההוכחה המהימנה ביותר לכך שלא היה צריך לפעול כך נגד אייזנר היא העובדה שלימים החזיר אותו הרמטכ״ל אביב כוכבי לשירות מילואים באותו תפקיד ממש.

השבוע פרסם הכתב הצבאי של ״ידיעות אחרונות״ יוסי יהושע כי בצה״ל התקשו לקבל את זקנו של אל״מ אבינועם אמונה והמליץ לקצינים מהציונות הדתית לבחור את הקרבות שהם מנהלים. אני נזכרת בזקנו של תא״ל דן גולדפוס שלא הודח גם לאחר שנשא נאום פוליטי חמור בעת מילוי תפקידו ברצועת עזה ומתקשה להאמין שזו הייתה הסיבה לאי קידומו של אמונה.

האם היה זה תהליך החזרה בתשובה שלו? רדיוס הכיפה שלו שהלך וגדל? העובדה שאמר כי אינו חש נח בסביבת דוברת וביקש דובר? אולי היו אלה לימודי הגמרא ששקד עליהם גם בין אימונים? האם כל אלה הפחידו את מפקדיו שעצרו את קידומו עד שהביאו לפרישתו של קצין אמיץ באופן יוצא דופן ומעוטר – מהצבא? גם לאחרונה אפשר לתהות האם כיפות סרוגות על ראשיהם של קצינים גורמות אי נחת למפקדיהם עד אשר הם מוצאים איזושהי דרך למנוע את קידומם באופן שאינו הולם את חומרת המעשה בו הם מואשמים.

האם כך קרה עם אל״מ נוחי מנדל, ראש מטה חטיבת הנח״ל ומפקד הסיוע החטיבתי שלה, שהודח לאחרונה באמצע לחימה ע״י הרמטכ״ל הרצי הלוי לאחר תקרית בה נהרגו שני עובדי סיוע הומניטרי בעזה? לאחר הדחתו אמר השר בצלאל סמוטריץ׳:

״העובדה שמכל מחדלי ה-7 באוקטובר, הקצין הראשון והיחיד שהופך לשעיר לעזאזל ומודח בשיחת טלפון הוא נוחי מנדל… היא מקוממת ומעבירה מסר בעייתי למפקדים וללוחמים… לא מתקבל על הדעת שהרמטכ"ל עורף ראשים של קצינים חדים והתקפיים״.

האם יתכן שחטאו של תא״ל ברק חירם הוא העובדה שאמנם אינו חובש כיפה אך גר בתקוע ומנהל אורח חיים דתי? כך ״זכה״ להערה פיקודית באמצע לחימה שתעכב בוודאי את קידומו לאחר שהורה לפוצץ את אוניברסיטת אל אזהר ברצועת עזה ללא אישור אלוף. הערה שאינה נראית במקומה לאחר שהסתבר מה הייתה מהותה של ה״אוניברסיטה״. המקרים הללו ומקרים נוספים מעלים אפשרות חמורה למדי באשר ליחסו של צה״ל לקצינים דתיים שנתקלים בתקרת הזכוכית ומושלכים אל האזרחות.

פרסום ראשון: מפקד היחידה המובחרת רפאים (רבמ"ד) שמקביל למח"ט, אל"מ דביר חבר, עוזב את תפקידו באופן מיידי – באמצע הלחימה בעזה.
אל"מ חבר, שגדל בגולני והחליף ב-7.10 את חברו אל"מ רועי לוי ז"ל שנהרג בקרב ליד רעים – נלחם כעת עם יחידתו בפרוזדור נצרים ויעזוב בימים הקרובים. עזיבתו המיידית… pic.twitter.com/NOCYApSQ4N

— יואב זיתון (@yoavzitun) April 24, 2024

נחזור, אם כן, אל אל״מ דביר חבר אשר יש הטוענים כי סוכם עמו על פרישה טרם המלחמה. נראה כי מאות הפעולות אותן הוביל מאז ברצועת עזה היה בהן מספיק כדי לבטל כל הסכם קודם. אולי צריך גם לומר מילה על מי שנבחר למלא את תפקיד מפקד יחידת רפאים הקבוע, אל״מ טל אשור. תושבי העוטף טענו בעבר כי החרים נשקים של כיתות הכוננות באזור משום שהיה מוטרד יותר מסכנת גניבות נשקים יותר מאשר מביטחונם של התושבים. כמפקד החטיבה הדרומית הוא גם היה בין המפקדים שהחליטו לאחרונה לעקור ספסלי הנצחה שהוקמו בכיסופים על ידי סמב״ציות ותצפיתניות לזכר לוחמי גולני ואגוז שנפלו כי זו לא ״הנצחה אחידה״.

מעבר על קורות החיים של המפקדים שהחליטו לבלום את קידומו של אל״מ חבר ולקדם את אל״מ אשור מגלה כי גם האלוף סער צור וגם האלוף תמיר ידעי הם בוגרי קרן וקסנר ולא צריך להוסיף יותר. אם לבחון על פי תפקודו של אל״מ דביר חבר לאורך השנים ובוודאי ב״חרבות ברזל״ הרי שבקשתו החריגה של קצין כזה נובעת כפי הנראה אך ורק מעוצמת הפגיעה בו שכן אחרת לא היה דורש לפרוש מיידית באמצע מלחמה. אם אכן היה קשר בין הכיפה שעל ראשם של הקצינים שהוזכרו לעיל לבין הצעדים שננקטו נגדם הרי שהדבר פסול.

כיפה ואמונה דתית אינן יכולות ואסור שתהיינה שיקול באשר לתפקיד שיוטל על קצין או לקידומו בשירות הצבאי. עליו להימדד אך ורק על פי תפקודו הצבאי, הישגיו, מוסריותו והערכים על פיהם הוא פועל. אם בצה״ל יסכלו את קידומם של הקצינים הדתיים הרי שיפגעו במוטיבציה של המגזר חדור רוח הלחימה הגדולה יותר מאשר בכל מגזר אחר.