הפנטזיות הנוסטלגיות של הלשעברים

האלוף (מיל') גיל רגב הפציע שוב לתוך חיינו. גם הפעם הודות לפרשנית הפוליטית הוותיקה של 'ידיעות אחרונות' סימה קדמון ומוסף 'ידיעות אחרונות', שהקדיש לו ולהגותו בסוף השבוע האחרון, לפני יום הזיכרון, ארבעה עמודים מלאים.

קדמון הייתה זו שחשפה אותו לציבור הרחב, בסדרת הטלוויזיה המצוינת 'האחת', שתיעדה את מלחמת יום הכיפורים מזווית הראייה של טייסת 201 ושודרה בערוץ 11 לפני כשנה. 'ארצי שינתה את פניה', הוא קונן אז, כשדמעות חונקות את גרונו, מסר שחזר עליו שוב, לצד תובנות מלנכוליות נוספות גם בכתבה הנזכרת. והוא כמובן צדק.

מדינת ישראל השתנתה רבות, לטוב ולרע, במהלך 51 השנים שחלפו מאז פרצה המלחמה ההיא, וכך גם גיל רגב עצמו. בכך יודה כל מי שהכיר את האופטימיות, הקסם האישי, וששון הקרב, שפיעמו בטייס האמיץ הזה בעבר. אלא שלנוכח ריבוי 'הלשעברים' מסוגו, רבי אלופים במיל', ראשי שב"כ ומוסד בדימוס, כמו גם אינספור אלופים וראשי אגפים בממסד הביטחוני, הלוקים כמוהו בדיפרסיה נוסטלגית ומשוכנעים שהדרך היחידה לסובב את הגלגל לאחור ולהחזיר את ישראל לימי תפארתה המדומיינים, היא באמצעות קמפניים לעצירת המלחמה, נסיגה מעזה ובחירות עכשיו, נכון אולי לבחון את ענינו האישי של רגב – בקונטקסט רחב יותר, הקשור לתפיסת ההכרה שלנו, ולשאלה כיצד אנו תופסים את המציאות ואת זולתנו, בשלבי חיינו השונים, בדגש על כאן ועכשיו.

נתחיל אולי בקביעתו של הפילוסוף הסקוטי דויד יום, שטען כי אנחנו חשים בשינויים כאשר הם מתחוללים בפתאומיות, אבל כאשר שינוי מתבצע באופן הדרגתי אנחנו מתקשים להרגיש בו, ונוטים ליחס לו מה שיום כינה בשם 'זהות מתמשכת', מן הסוג שאנו נוטים ליחס לנהר, שבו מים חדשים גורפים תמיד את הקיימים, אך זהותו נשמרת בתודעתנו לדורות, לבית שצבעו דהה וקירותיו נסדקו, שיוסיף להישאר בתודעתנו אותו הבית, למרות השינויים שחלו בו, או מהיחס לשתיל, שהפך ברבות השנים לעץ בוגר המניב פרי.

מבחינה הכרתית, אין הבדל בין הזהות המתמשכת, שאנו מייחסים למושאי ההכרה הפיזיים הללו, כלומר נהר, בית, עץ ודומיהם, המשתנים כל הזמן בלי שנחוש בכך, לאותם מושאי הכרה הקשורים לבני אדם הסובבים אותנו. יחסנו לאלה גם אלה מבוסס על אותו מכניזם, ועל אותם מנגנוני הכרה פנימיים, שאינם מאפשרים לנו לגזור אמת לגבי טיבם וטבעם של אנשים, אלא באמצעות האשליה, הנובעת מכוחם של עצלות, נוחות והרגל, שהם נותרו במהותם, אותם יפי בלורית ותואר שהכרנו בעבר הרחוק.

אין צורך להרחיק לכת על מנת להבין כי אנו משתנים כל הזמן. מחקר פורץ דרך שנערך במכון ויצמן לפני מספר שנים ע"י הפרופסור רון מילוא העלה כי מדי יום מתים ונולדים בגופנו בממוצע 300 מיליארד תאים, 4 מיליון בכל שנייה. משמעות הדבר היא שכל שנה וחצי אנחנו מייצרים 50 קילוגרם של תאים חדשים, המחליפים את התאים הקיימים בגופנו, בכללם מקצת מאלו של ההיפוקמפוס (Hippocampus), אזור בקליפת המוח האחראי על הזיכרון ובעקיפין גם על הלמידה, הנטייה לחידושים והיצירתיות, תאים אשר תפקודם הולך ופוחת כתוצאה משינויים נוירוביולוגיים, ענין המשפיע על יכולתנו להתמודד עם שינויים, כמו גם על היכולת ללמוד, לחדש ולהיות יצירתיים בגיל מבוגר.

מיותר לציין כי עמידות הסביבה הפנימית שלנו ויכולתה לשמור על שימור הקיים, מה שקרוי הומאוסטזיס, מושפעת בתורה ממחלות ותהליכים מטבולים ונפשיים המתחוללים בנו לאורך השנים, כאשר על אלו נוספים עוד אחרים, הקשורים לחיינו החברתיים והאישיים.

כל מי שעבר חוויה צבאית מאתגרת יודע כי יצא ממנה אדם אחר. הוא הדין בלימודים משמעותיים, בנישואין או למצער גירושין, הולדת ילדים, בשינוי המעגלים החברתיים, החלפת מקום עבודה, הצלחה/כישלון בעסקים, או פרישה לגמלאות בתום עשרות שנות עבודה או שירות מפרך, המשנים תודעה.

אם לסכם את האמור לעיל, אנחנו משתנים כל הזמן פיזית, שכלית ונפשית. בין שאנו מודים בכך ובין שלא, אף אחד מאיתנו אינו מה שהיה לפני עשר או עשרים שנים ויותר. מבט חטוף באלבום התמונות המשפחתי מהווה הוכחה חותכת לכך. אך לא רק אנחנו השתנינו במרוצת השנים. גם אותם ראשי הממשלה לשעבר, רמטכ"לים בדימוס, אלופים במיל', ראשי שב"כ ומוסד, וחבריהם הרבים המוציאים את דיבת ישראל רעה בעולם, מפוררים את הרקמה המשותפת ההופכת אותנו עם אחד, וזורעים רוח של מורך לב ותבוסתנות במהלך המלחמה הקשה הזו שנכפתה עלינו, אינם האנשים שאליהם נשאנו את עיננו פעם, והתפעלנו מתבונתם, עז רוחם ותחושת השליחות שפיעמה בהם.

לא ולא! מדובר באנשים אחרים מאלו שהכרנו בעבר. וכך גם צריך להתייחס אליהם! אסור ללכת שולל אחר קליפת הזהות המתמשכת המתבטאת בשמם, דרגתם הצבאית הבכירה, תאריהם הרמים וייחוסם, שנותרו ללא שינוי מאז סיימו את תפקידם ופרשו לגמלאות, על מנת להשתכנע כי כאז כן היום, דור או שניים אחרי, הם עדין מסוגלים באמת להצביע על מה שנכון וטוב לנו.

שהרי כאשר מקלפים את קליפת הזהות החיצונית, המכסה פלוני בשם תמיר פרדו האומר לרשת AP שישראל היא מדינת אפרטהייד, אלמוני בשם נדב ארגמן הטוען ערב הכניסה לרפיח שמחאה יותר חשובה מאחדות, פלמוני בשם בוגי יעלון שטען אך לפני שבוע, שצריך לסגור את  מכינת עלי שאיבדה 19 מבוגריה משום שהיא אינה ממלכתית, ואחרים הדומים להם, מגלים כי תחת הקליפה החיצונית המרשימה, מסתתרים בסך הכל אנשים חסרי אחריות.

כאלה שבהמשך לאבדן הסמכות בה החזיקו, המעמד הציבורי והיוקרה שבזכותם הכריעו פעם-פעם גורלות, גם איבדו במרוצת השנים את שיקול הדעת והאחריות הנלווים לכך. אין שום דרך אחרת לפרש קריאה של רה"מ לשעבר שקרא לנשיא ארה"ב להפעיל לחץ כבד יותר על ישראל על מנת לעזור לה להפטר מנתניהו – חוץ מאיוולת.

ובדומה לזה, להאזין לדברי הבלע של בכירים מאוד לשעבר במערכת הביטחון, המכנים את הממשלה הנוכחית בשם 'ממשלת זדון' ואת השרים סמוטריץ' וסטרוק, שמצביעיהם נושאים בעול המלחמה בעזה, בשם פשיסטים – בלי לחוש בחילה. סמכות ואחריות שלובות זו בזו, ועם הסמכות באה אחריות, ובהיעדרה נותרת קפסולה ריקה, של מי שהיה פעם איש חשוב ומשפיע, והיום מוסיף לטעון כי הוא עודנו כזה, בלי שיהיה לכך שום כיסוי אמיתי.

ה'לשעברים' דלעיל מודעים לכך, בחלקם. ולכן הם מבססים את הרלוונטיות שלהם בהווה על בסיס הטענה שהידע, הפרספקטיבה הרחבה והתובנות שרכשו במהלך כהונתם או שירותם לפני דור או שניים, מאפשרים להם לדעת טוב מאיתנו מה נכון וטוב למדינת ישראל ולנו גם כיום.

אלא שמדובר בטיעון מופרך מיסודו. כל מי שלא הסתפק בצפייה בערוץ ההיסטוריה בטלוויזיה, אלא למד את המקצוע ברצינות, יודע שכל התרחשות היסטורית היא חד-חד פעמית. שום אירוע אינו זהה לקודמו מרגע שחצה את גבולות הזמן, לבטח כאשר מנהלים אותו אנשים אחרים, בנסיבות פוליטיות/גאו-פוליטיות,  כלכליות וצבאיות אחרות, במקומות ובאמצעים אחרים השונים מן המקור.

לכן שום ניסיון פוליטי, פיקודי או ניהולי לא מסוגל להחליף את השכל הישר וההיגיון הבריא בקריאת העתיד. הטיעון כי אפשר ללמוד מן ההיסטוריה, מתייחס לכמה מכנים משותפים כלליים השייכים לטבע האנושי, כמו הרצון לעוצמה, השאיפה לחופש, ההתנגדות לדיכוי ודומיהם, שנותרו בעינם ללא שינוי מאז ומעולם.

אך הללו אינם מספקים כלי עבודה פרקטיים למי שמחפש סימוכין לקבלת החלטות. ואגב כך, אם נשאל היסטוריון מקצועי איזו תועלת – חוץ מהרחבת אופקים – הוא מפיק מעבודתו? נקבל את התשובה, כי לימוד היסטוריה, מאפשר לו להרחיב את המעגל הפרשני, שפירושו היכולת להביא בחשבון אפשרויות, שהדעת בהווה אינה מעלה.

"שכנעת" יאמר הקורא, "ה'לשעברים' אינם מי שהיו. מדובר באנשים ונשים אחרים, שרק הודות לזהותם המתמשכת אנו מוסיפים לראות בהם אושיות מדיניות וביטחוניות, שראוי לאפשר להם להשפיע על עמדותינו במחלוקות העומדות על הפרק כמו הפסקת המלחמה, החזרת החטופים בכל מחיר, בחירות עכשיו ודומיהן."

ועדין נשאלת השאלה, איך זה שהמטמורפוזה הזו פועלת בעיקר בכיוון מסוים, ומדוע במהלכה מוצאים עצמם כל אותם 'לשעברים' ביטחוניים באותו מחנה, מדקלמים את אותם מסרים? כדי לענות על השאלה המאתגרת, יש כנראה הכרח להביא בחשבון לפחות חמישה משתנים:

1. מבנה אישיות ההולם את דרישות התפקיד בארגונים בעלי אופי בטחוני.
2. סביבה חברתית התורמת למה שמכונה 'הטיית חבורה' המנטרלת חשיבה ביקורתית ועצמאית,
3. עמדות פוליטיות המעצימות נטייה אנושית טבעית, של ניכור ואי-לגיטימציה של רעיונות ואנשים החושבים אחרת,
4. משקעים אישיים הפועלים ברובם במישור התת-מודע וגורמים לסנן ולפרש מידע באופן שאינו מעורר אי נוחות.
5. תפיסת מציאות.

התעמקות בכולם, תובעת מאמר נפרד ולכן נאמר מילה רק לגבי האחרון.

תפיסת מציאות, לטענתו של הפילוסוף והמתמטיקאי האנגלי אלפרד ווייטהד, אינה אלא תהליך דינמי ורצוף של אירועים הקשורים זה בזה ומשלבים בכל רגע נתון הווה, עבר ועתיד. לשיטתו הניסיון לבצע אידאליזציה של העבר ולהציגו כעדיף על ההווה, שאותה כינה בשם 'איתור פשוט', אינו אלא תהליך המאופיין בכך "שאנו זוכרים את העבר כמו שהיינו רוצים שיהיה – במקום כפי שהוא היה באמת" עניין המוביל לאכזבה, תסכול וחוסר שביעות רצון מן הסביבה, מן הסוג שמבטאים כל ה'לשעברים', הסבורים כמו גיל רגב כי הם עצמם נותרו כשהיו: עזים, גיבורים, בחורים אחד אחד, ורק ארצם שינתה את פניה לרעה, צועדת מדחי אל דחי ומאסון לאסון.

וייטהד קרא לנצל את ההזדמניויות הגלומות בהווה, כדי ליצור עתיד טוב יותר. הם לעומת זאת חשים חוסר שייכות, ייאוש, זעם ושקועים בנוסטלגיה, מושג שהורכב משתי מילים יווניות –  נוסטוס, שפירושה שיבה הביתה, ואלגוס שפירושה כאב – אותו טבע בשנת 1688 רופא שווייצרי בשם  יוהנס הופר, על מנת לתאר מחלה נפשית שהתפתחה בקרב שכירי חרב  שוויצרים שנשלחו אל שדות  הקרב הרחק מביתם, ואיבדו את החשק להילחם. הדמיון בין אלה לאלה על אחריותו של הקורא.

אל"מ (במיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.