הנאום של גנץ מלא חורים, מה בעצם הוא רוצה?

הצהרות לתקשורת הן האמצעי האהוב על בני גנץ להניע מהלכים פוליטיים. כל אימת שאירוע משמעותי עומד על הפרק וגנץ נדרש לתת בו את חלקו, הוא מעמיד דגלים מאחורי פודיום, ומצהיר הצהרות בקול הבריטון שלו. שנת הקורונה וממשלת החילופים, במיוחד לקראת הסוף, הייתה משופעת בהצהרות כאלה. גנץ לא אומר בחדר סגור את מה שאפשר לומר בחוץ. ההיגיון לכך פשוט: נאום כשלעצמו מושך מאזינים, בטח מדמות בכירה כמו גנץ, וכאירוע תקשורתי, הוא מחייב התאמה אליו. הנאום הוא בעצם הוצאה לפועל של מציאות חדשה ועכשיו כולם צריכים להסתדר בשורה ולהתנהל בהתאם. בתכל'ס, מתאים לגנרל לשעבר.

הנאום של אתמול לא היה שונה במיוחד. גנץ שוב סידר דגלים, שוב העמיד פודיום, ושוב נשא נאום בטון חמור סבר והעלה דרישות. המלחמה תקועה, המצב המדיני בקנטים, חוק גיוס עומד על הפרק, והכל מתנקז לממשלה אחת, לא מוצלחת במיוחד בלשון המעטה. אז מה על הפרק? בנאום גנץ העלה אולטימטום שצריך להיענות במלואו עד השמיני ליוני (אגב, יום לפני יום הולדתו), ושבמידה ולא ייענה, תפרוש מפלגתו מהממשלה.

האיום אינו ריק – מפלגתו של גנץ היא שכפ"ץ פוליטי חשוב עבור ממשלה שלא ממש עושה מאמץ כדי לזכות בנקודות זכות פוליטיות מבית ומחוץ, והימצאותם של הרמטכ"לים גנץ ואייזנקוט במוקד קבלת ההחלטות מוסיף במידה מסוימת לתחושת הביטחון של האזרח הפשוט. אם יפרשו, הממשלה לא תוכל להמשיך עוד זמן רב.

צריך לומר במאמר מוסגר, שאת המשבר הזה ייצר נתניהו לעצמו. הייתה לו האפשרות כבר מתחילת המלחמה לצרף כוחות נוספים למוקד קבלת ההחלטות כמו סער וליברמן, להרחיב משמעותית את מוטת התמיכה בממשלה, ולגוון את הליך ניהול המלחמה עם גישות סותרות, ולהבטיח שגם פרישת גנץ לא הייתה מזיקה יותר מדי לשלמות הממשלה. בפועל, עשרת המנדטים של סער וליברמן נשארו בחוץ, וספק אם יהיו מוכנים להיכנס לממשלה בלי אתנן פוליטי משמעותי ביותר כמו תיקים חשובים או אפילו הקדמת הבחירות, אם בכלל יסכימו לשמוע את ההצעה.

הדרישות של גנץ

אז מה בעצם גנץ דורש בפועל? ראשית, גנץ דורש מתווה שירות חדש. המתווה שעלה באחרונה הוא חוק הגיוס שהוא עצמו ניסח כשר הביטחון יחד עם הצבא בממשלה הקודמת, אבל החוק לא יוגש באותו נוסח שהוגש אז, וגם אם כן, יעברו עליו שינויים ותיקונים כחלק מהליך החקיקה.

שנית, גנץ דורש את מה שלמעשה כבר נעשה באופן חלקי מתחילת הכניסה לרצועה – הסרת האיום של החמאס, פירוק יכולותיו הצבאיות, ופירוז הרצועה. הדרישה תמוהה, לא רק משום שישראל כבר מבצעת חלק ניכר מהיעד הזה, אלא גם משום שהעיכוב העיקרי בהשגתו הוא דווקא אנשים כמו גנץ עצמו, שחתום מעצם היותו אחד משלושת חברי קבינט המלחמה על ניסוח המדיניות לכוחות בשטח, זאת בנוסף לגישתו הצבאית כשלעצמה. גנץ חתום על הדשדוש לא פחות מנתניהו, וביותר מאופן אחד.

שלישית, גנץ דורש את הסרת האיום של החיזבאללה והצבת האחד בספטמבר כתאריך יעד להשבת תושבי הצפון לבתיהם. התאריך עצמו שרירותי, ובמשא ומתן, לא טוב לכבול את עצמך לתאריך יעד, ובטח שלא טוב לחשוף אותו לצד השני. המשמעות של תאריך יעד שרירותי היא שהסיכוי לכך שלא יהיה אפשר לעמוד בו עולה, והפיכתו לכישלון. נוסף על כך, גנץ עצמו התנגד למכת מנע בלבנון כבר בתחילת המלחמה, מה שרק האריך את המצב ההזוי בצפון.

בדרישה הרביעית, כמה הגיוני, גנץ דורש, כמו המחאה בכובעה החדש, את השבת החטופים, כאילו שהם נמצאים בכיסו של נתניהו ועליו רק לשלוף אותם משם. מדוע גנץ מפנה דרישה לממשלה שבה הוא חבר? עד כה עשתה מדינת ישראל מעל ומעבר להשבת החטופים ורק ביום שישי חשפה את השבת גופותיהם של החטופים יצחק גרלנטר, רון בנימין, עמית בוסקילה ושני לוק הי"ד, שנרצחו עוד בטרם נחטפו לעזה.

נוסף על המאמץ הצבאי הנקודתי הזה, ישראל השתלטה בתמרון הקרקעי על שטחים עצומים מן הרצועה, השמידה עשרות מנהרות ותשתיות, והחריבה חלקים שלמים מערי הרצועה. למאמץ הצבאי נוסף המאמץ המדיני בדמות המשא ומתן שבתחילת נובמבר הביא לשחרורם של רוב הנשים והילדים שנחטפו, ולמשא ומתן הנוסף שמתקיים בקטאר ובקהיר לפעימה נוספת.

המשא ומתן הזה עד כה היה המעכב העיקרי בהתקדמות המלחמה, ובמסגרתו ישראל הוציאה את רוב כוחותיה מצפון הרצועה, החלה לאפשר לתושבי הרצועה לשוב לבתיהם, והאטה את המלחמה לכדי פשיטות נקודתיות, מה שאפשר לחמאס להתארגן מחדש במידה, ואף לחדש את ירי הרקטות לעבר הדרום. גנץ חתום על הגדלות המנדט של המשלחת מהיותו חבר הממשלה וקבינט המלחמה, ולכן לא ברור למה הוא יוצא נגד מהלכים שהוא עצמו תמך בהם.

היום שאחרי

הדרישה החשובה האחרונה היא הקמת מנהלת משותפת ברצועה שתנהל אותה מבחינה אזרחית. גנץ, כמו גלנט וגורמים עלומים בצבא אינו מעוניין בממשל צבאי. אבל מנהלה משותפת כזאת תהיה טעות כפולה: ראשית, מנהלה שכזאת תהיה מסורבלת מלכתחילה בשל הצורך ליצר מנגנון תפעול שירצה את כל המעורבים. האם ישראל תיטול בו חלק מרכזי? כיצד תאכוף את רצונה?

שנית, בכל מצב, עם או בלי שותפות ישראלית במנהלה, תינטל מישראל עצמאות הפעולה בשטח. מרגע שהעולם הפך למושקע באופן אקטיבי בפרויקט, כל מהלך ידרוש קבלת החלטות של מספר מדינות, ולמעשה ימרח את הכל. האם ישראל באמת מוכנה לבקש את אישור העולם להגיב על ירי מהרצועה שהמנהלה לא תוכל למנוע? מה תעשה המנהלה במידה ותתרחש מתקפה קרקעית נוספת מהרצועה?

יצחק שמיר הבין זאת היטב במגעים לקראת ועידת מדריד, והתעקש כל הזמן להימנע מועידה בינלאומית, ודרש משא ומתן ישיר. הטענות היו אותן טענות – מרגע שישראל תיכנס לוועידה בינלאומית ניתן יהיה לכפות עליה לבצע מהלכים שלא רצויים ולא, וחופש הפעולה שלה ייפגע.

כפי שגנץ אמר, המנהלה תכלול גם אלמנט פלסטיני שלא החמאס ולא מחמוד עבאס יהיו מעורבים בו. גם זו אמירה תמוהה. ראשית, משום שהחמאס בהגדרה היא התנועה הנתמכת ביותר בקרב הפלסטינים. כל סקר שנערך מוכיח זאת. אפילו ברצועה המופגזת, חמאס מובילה מבין המפלגות הפלסטיניות, גם אם במספרים פחותים מבעבר.

הוצאתו של יו"ר הרשות המאובן אבו-מאזן אולי נשמעת כמו התחלה טובה, אבל בפועל היא שם קוד ליצור שכבר שמענו על הרצון לילדו מאז החלה המלחמה – "רשות פלסטינית מחודשת". מי זוכר שעבאס עצמו נבחר על התקן הזה, ומאז הצליח להשחית את המנגנון הרקוב גם כך עוד יותר.

הלו"ז האמריקני

וזה בעצם מוביל אותנו לדבר החשוב ביותר בסיפור הזה. המניע. כי הדרישה לערב את הפלסטינים "אחרי רפורמות" בתהליך קבלת ההחלטות עולה שוב ושוב ממחלקת המדינה האמריקנית, וגם הדרישה "בלי חמאס ובלי עבאס" ממשיכה את הקו הכללי שטועה לחשוב שהחמאס אינו מייצג את הפלסטינים ומהווה מיעוט. כפי שכבר למדנו לפני כמעט שני עשורים, החמאס יזיז באלימות כל צורת ממשל שלא יהיה חלק ממנה, בדרך המקובלת באזור – השלכה מגג וריסוס נדיב של קליעים.

כפי שכבר ראינו מתחילת המלחמה, גנץ אינו עצמאי בשטח, ומקיים קשר קבוע עם מחלקת המדינה. ביקורי הבכירים התכופים ובראשם בלינקן בארץ, ופגישותיהם עם גנץ, ייצרו בתוך קבינט המלחמה כוח שמתואם איתם ומייצג את דרישותיהם. זכור כמובן ביקורו ה"נחוץ" של גנץ, שבסופו ישראל בעיקר חטפה על הראש, למרות כל ההסברים שהביקור חשוב מאין כמותו ורק יטיב עם מעמדה העולמי של ישראל.

כאן נכנסת גם הדרישה המשונה ללכת למהלך של נורמליזציה עם סעודיה. מתקפת הפתע נועדה למנוע נורמליזציה שהתבשלה באש הולכת וגדלה מאז הסכמי אברהם. מאז החלה המלחמה המגעים הללו פסקו לחלוטין, אך הרעיון לא מת, ומקודם על ידי ממשל ביידן כסוג של חבילה, במסגרתה בתמורה לכך שהחמאס לא יושמד כליל, תיחתם נורמליזציה עם ישראל. המשמעות היא שהחמאס יישאר ברצועה, יהפוך לכוח המוביל דה-פקטו בקרב הפלסטינים, בתמורה לברית שבעיקר תגן על סעודיה, ופחות על ישראל.

ולבסוף אי אפשר שלא להתייחס לסקרים, לא רק של גנץ. כבר למעלה משנה שגנץ מוביל בעקביות בסקרים, בעיקר בזכות ה"ממלכתיות" שבה הוא מנהל את הפוליטיקה שלו. הוא נכון לדיונים על הרפורמה ואף הוביל את הצד האופוזיציוני במגעים, גם כשלפיד, שגדול ממנו כסיעה, דרש לעזוב אותם. עם פרוץ המלחמה הוא היה נכון להיכנס לממשלה כמעט ללא דרישות, והציבור מצדו גמל לו על כך בסקרים שמזכירים את מפא"י בימים הטובים שלה, עם מפלגה מפלצתית של ארבעים מנדטים.

אבל ככל שעובר הזמן, נרשמת ירידה עקבית אצל גנץ, מארבעים מנדטים בתחילת המלחמה, לעשרים ותשע באחד הסקרים האחרונים, גם משום שהמלחמה מתעכבת, גם משום שגישתו המדינית לא מאוד פופולארית, גם משום שהמחאה לא הפסיקה למעשה לרגע, ועוד שלל סיבות כמו כניסתם האפשרית למגרש הפוליטי של בנט ויוסי כהן שנוגסים בו מימין. בסקר האחרון של פילבר למשל, הוא כבר במקום השני אחרי נתניהו.

אבל הסקרים של גנץ הם לא הסקרים היחידים שיכולים לחרוץ את גורל המזרח התיכון – יש גם את אלו של ביידן. מרגע שנבחר, הנשיא לא ממש נהנה מתמיכה. גילו המתקדם נותן בו את אותותיו, המשבר החמור בגבול הדרומי הביך אותו ואת מפלגתו, הכלכלה לא ממש התאוששה, וגם התגובה שלו למחאות מצד השמאל הקשה במפלגה הדמוקרטית לא ממש סייעה לו בקרב מצביעי המרכז. היפוך המדיניות הכמעט מוחלט של ממשלו, כבר החל אפילו להרחיק ממנו דמוקרטים מתונים ורפובליקנים שדחו את טראמפ. בסקרים האחרונים, הוא ניגף בפני טראמפ בכל מדינות המפתח, ומאבד מצביעים לטובת קודמו, ואנשים משמאלו.

Gantz is Biden’s lapdog in Israel’s government. When Biden tells him to jump, he asks how high. Likud needs to start speaking out and loudly. They need to condemn this Benedict Arnold and his sidekick Gallant, who’s another Biden puppet. Gantz and Gallant are regurgitating the… https://t.co/w6yo2YRtxO

— Mark R. Levin (@marklevinshow) May 18, 2024

לכן, ממשל ביידן דוחף ביתר מרץ את האג'נדה שלו, שהוכחה שוב כלא מעשית. הקמת מדינה פלסטינית לא תעבור בגרון של רוב מכריע בקרב הישראלים, אבל הממשל מתעלם מכך. ארגוני המחאה שכאמור, לא חדלו מעולם, מחריפים את המחאה, וכמו גנץ, מציבים דדליין לפיזור הכנסת על מנת לקיים בחירות בהקדם. המועד המדובר הוא בספטמבר.

לכן יש שתי אפשרויות: או שממשל ביידן נואש ומנסה לייצר הישג מדיני בטרם יגיע יום הבוחר וכך לנצח, או שהוא מבקש לקבוע עובדות בשטח בטרם טראמפ מביס אותו ולמנוע את ביטול הפרויקט הפלסטיני על ידי שיתוף פעולה של נתניהו וטראמפ. כך או כך, הדרך עוברת בהפלת הממשלה, והקמת ממשלה אחרת בהובלת גנץ.

לסיום, צריך לומר משהו גם על דרישתו של גנץ לדיון אסטרטגי. הפוליטיקה הישראלית נמצאת במחסור אידיאולוגי חריף. ממשלת השינוי בה היה חבר, ומפלגותיו המחליפות שמות כמו גרביים הן דוגמה מעולה לכך. כך שהדרישה כשלעצמה טובה מאוד, וראוי שיתקיימו דיונים על אסטרטגיה ומדיניות. אבל, דרישתו של גנץ באה כמו הביטוי "דיון על היום שאחרי" כלומר הקמת מדינה פלסטינית. במנותק מהסאבטקסט, דרישתו של גנץ חשובה מאין כמותה, אבל בפועל משמשת כקריאה למהלכים שכבר נוסו וכשלו פעמים רבות.

הממשלה והמדינה ניצבות ברגעים קריטיים מאין כמותם. המלחמה לא קרובה אפילו לסיום. המערכה בעזה עוד ארוכה. המלחמה עם חיזבאללה עוד לא החלה, וכבר נמצאת במצב איום ונורא. הלחץ המדיני על ישראל גובר אחרי בזבוז של מומנטום יקר מפז. אם דווקא עכשיו לא יצליחו ראשי ההנהגה לגלות גדלות נפש ולהמשיך בממשלת החירום, ההשלכות על עתיד המדינה יהיו קטסטרופליות. אין לנו את הפריבילגיה ללכת תוך כדי לחימה לבחירות, אין לנו את האפשרות להישמע לתכתיבים זרים ובלתי מציאותיים. פרישת גנץ תביא את הקץ על הממשלה ותאפשר לכפות על ישראל מציאות איומה, והענקת פרס לטרור החמאסי. דווקא מי שמדבר כל הזמן על גילוי אחריות, חייב להמשיך ולגלות אחריות, גם אם זה נוגד לגמרי את תפיסת עולמו.