בדרך ללשכת ראש הממשלה, גנץ מאפשר לאינטרסים זרים להשפיע על המשך ניהול המלחמה
בני גנץ נמצא בעמדה שאין לקנא בה. מצד אחד הוא אינו מחזיק בכוח מספיק כדי לתקן לבדו את מה שהוא רואה כפגמים בניהול המאמץ המלחמתי; אך מנגד, אם לא יזהר מספיק, הוא עלול לחתור תחת המאמץ המלחמתי כולו.
בסוף השבוע האחרון הציב גנץ בפני ראש הממשלה נתניהו אולטימטום: החלט על תוכנית עבור "היום שאחרי" בעזה והחל לבצע אותה עד ה-8 ביוני, או שיציבות קואליציית המלחמה נמצאת בסכנה. יומיים קודם לכן, שר הביטחון גלנט פרסם הצהרה דומה בה אתגר את נתניהו בנוגע למה שהגדיר כמחסור בתוכנית ממשית לשלטון בעזה לאחר הבסת חמאס.
גלנט לא הציב תאריך יעד אך ככל הנראה דבריו עודדו את גנץ לצאת בהצהרה משלו. מי שרואה עצמו בפועל כמנהיג האופוזיציה ומועמד מוביל לנצח בבחירות אם יערכו בקרוב, לא היה יכול להרשות לעצמו להידחק לשולי החדשות בידי שר הביטחון. נאום גלנט אולי זירז את לוח הזמנים המוצהר של גנץ, אך לאחרון יש תוכנית מוכנה, ככל הנראה בשיתוף פעולה עם וושינגטון.
כאן טמונה הסכנה, משום שהמניע של ממשל ביידן שונה מאוד ממה שאמור להיות המניע של גנץ. בתור רמטכ"ל לשעבר ופוליטיקאי בעל שאיפות בהווה, אין סיבה להאמין שגנץ אינו מעוניין בתוצאה אחרת מלבד ניצחון מוחלט על חמאס. אלא שהנשיא ביידן ויועציו הקרובים הבהירו היטב כי אינם מעוניינים בהמשך החתירה למטרה זו ממש.
בסופו של דבר, ביידן מעוניין לקחת קרדיט על הסכם נורמליזציה הכולל את סעודיה וישראל. מכיוון שגם ישראל מעוניינת בכך, ביידן מאמין ביכולתו להשתמש בכך כמנוף נגד הנחישות הישראלית לעקור את חמאס משורשיו העזתיים אחת ולתמיד.
הנשיא מתכנן לאלץ את ישראל לבחור בין שתי הברירות וסבור כי הוא זקוק לגנץ כדי להזיז את נתניהו ממושב הנהג; גנץ מצדו סבור כי הוא זקוק לביידן כדי לרכב על מעמדו בסקרים עד ללשכת ראש הממשלה, במקום להיות שוב בצד המפסיד של התמרון הפוליטי האינסופי בינו ובין נתניהו. ביידן וגנץ יכולים לכאורה להציע אחד לשני את אותה התמורה: להיות המנהיג שחתימתו מתנוססת על הסכם היסטורי עם הסעודים.
אלא שיממות ספורות חלפו מאז הצבת האולטימטום של גנץ וכבר הרבה השתנה. לבקשה המגוחכת של בית הדין הפלילי הבינלאומי לצווי מעצר עבור נתניהו וגלנט עלולה להיות גם משמעות פוליטית מקומית, במקרה בו גנץ אכן יפרק את הקואליציה במהלך שייתפס כבריחה צינית מול אתגר חיצוני ממשי לריבונות הישראלית.
ובינתיים, עם כל יום שעובר, אמינותו של ממשל ביידן כשותף לדרך הולכת ונשחקת בהתמדה. קחו למשל את הדיווח המדהים למדי לפיו ישראל כבר פינתה בהצלחה וללא תקריות מיוחדות כמעט מיליון פלסטינים מרפיח. לאורך כל הדרך ביידן התנגד למבצע ישראלי משמעותי ברפיח בטרם ישראל תציג תוכנית פינוי מסודרת, אך גם לאחר שזו בוצעה הבית הלבן ממשיך להתעקש כי הפינוי המוצלח "אינו משנה את עמדת הממשל לפיה המשך פעילות ברפיח עלול לסכן חיי חפים מפשע". קו השער פשוט משתנה כל הזמן.
באופן מתמטי, גנץ אינו יכול לפרק את הממשלה רק על ידי עזיבת הקואליציה הנוכחית מכיוון שזו המקורית עדיין אמורה להחזיק ברוב בכנסת. התוצאה של נטישת גנץ ככל הנראה תהיה הקצנה נוספת באווירה הפוליטית שרק תאט את מהלך המלחמה.
גנץ מצדו אינו מחויב להישאר בקואליציה לנצח ובכל תנאי, אך הכנסת אינטרסים זרים לתהליך קבלת ההחלטות שלו אינה נראית כדרך יעילה להשפיע על המשך המלחמה. היומיים שחלפו מאז נאומו הדרמטי של גנץ אמורים להבהיר זאת היטב.
גרסה מלאה של הטור התפרסמה באתר קומנטרי. אנו מודים על הרשות לתרגמו.
להערכתי זה פועל בדיוק הפוך. האמריקאים הם אלו שבוחרים מראש ומקדמים אנשים מהסוג שישתף איתם פעולה בצבא, בפקידות ובפוליטיקה. כנראה שבדרך הם גם דואגים להטמין להם מלכודות ולגרום לחלקם לעבור על החוק מה שהופך את הלחץ ליותר יעיל. כל פרוייקט ״מפלגות המרכז״ פועל בדרך הזאת. שאלתם את עצמכם פעם מי מקים את המפלגות הללו מהיכן מגיע הכסף ומי היועצים? כדאי אולי להזכר בפרשת עמותות ברק ואיך הפרקליטות והמשטרה סגרו את התיקים למעורבים כולל להרצוג ששתק בחקירת המשטרה והיום הוא מדקלם כמו תלמיד מצטיין, רק במקרה, בדיוק את מה שהאמריקאים אוהבים לשמוע.
ככל שיש יותר הצלחות במלחמה סוכני המפלגה הדמוקרטית של ביידן משתוללים יותר ויותר. ביידן ניסה באמברגו נשק והבין שהמחיר האלקטורלי עבורו גדול מדי. עכשיו יש גם את האג וזה כולל גם אחת מהבובות של המפלגה הדמוקרטית, גלנט. גלנט, שבנט נראה נוכל פוליטי קטן לידו, ממשיך. למה, כי הבטיחו לו ראש מששת כאשר גנץ ואייזנקוט מוותרים. גנץ ממשיך בקו התבוסתני ומנסה להסית את תושבי הצפון. הוא לא נותן אולטימטום לחמאס אן לחיזבאללה אלא רק לממשלת ישראל. וזה אחרי שמסע התעמולה על גב החטופים נכשל. עכשיו הם מעריכים שאפשר שוב להתחיל במהומות רחוב והשבתה לא חוקית של ההסתדרות בזמן מלחמה. אחרי שנכשלו עם חוק הגיוס, עוברים לאי אמון בשיתוף עם ערבים בזמן מלחמת קיום. כל זה מתאפשר כי כנופיות החוק מבצעים אכיפה בררנית. כך עלה לשלטון הרייך השלישי. תפס תקשורת והשתלט על מערכות החוק. ב-7 באוקטובר המזימה הייתה לאפשר לחמאס הישג קטן שהתגלגל לקטסטרופה כדי לסלק את נתניהו מן השלטון. בהמשך הם מנסים לעודד את מצרים לפתח במלחמה והכל נגד ביבי, שמתנגד למדינה נאצו פלשתינית.
כתוב יפה אבל ישנם שני אי-דיוקים:
א.גנץ יכול בהחלט לתקן את הפגמים בניהול המאמץ המלחמתי על ידי פשרות עם חבריו לקואליציה אבל זה יבוא במחיר של אובדן נותני החסות שלו והסיכוי להיות ראש ממשלה בעתיד הנראה לעין. וכאן נכנס האגו של גנץ לתמונה ויוצר את הבעיה.
כך שהפיסקה הראשונה שמציגה את גנץ כמסכן היא שגויה. גנץ הכניס עצמו ביודעין למצב בעייתי ומסרב מרצון לצאת ממנו-על איש כזה אין מה לרחם.
ב.הסכם עם סעודיה ממש לא נמצא בראש מעייניו של ביידן, ולראייה-ביידן התחיל עם תנאים מצוינים להסכם כזה ובכל זאת לא עשה דבר עד עכשיו כדי לרשום הישג כזה (ופרס נובל לשלום) על שמו.
ביידן מעוניין רק בדבר אחד: נורמליזציה בין ארה״ב לאירן ומכאן הוא גוזר את כל גישתו. למשל הסכם סעודי-ישראלי עם ישראל חזקה ומנצחת לא בא בחשבון כי הסכם כזה יצור תנאים לקואליציה אנטי-אירנית וירגיז את השלטון בטהרן.