שקרים שמספרים לכם על "היום שאחרי"

אחרי סיומו של השלב העצים במלחמה בינואר ועם סיומו של השלב הלא עצים בסביבות מרץ נכנסנו לאחרונה לשלב המעליב של המלחמה. זה השלב שבו כל מיני חכמולוגים מדברים על תוכניות מדומיינות ליום שאחרי ומייצרים משברים בגלל חוסר הסכמות על משהו שבכלל לא רלוונטי לשום דבר מעשי ואפילו רחוק מכך.

בשורות הבאות אני רוצה לעבור אתכם באופן מסודר על שורה של הצעות ליום שאחרי ודיונים תיאורטיים על עסקאות ומתווים שונים, להשוות את זה למציאות בשטח ולהסיק מכך מסקנות. הדבר החשוב והמרכזי לדעתי שמלווה את כל הדיונים האלה הוא שאנחנו מנהלים אותם במעמד צד אחד. כל השיח הזה מתנהל בתוך חלל ריק וניטראלי של חדר הקבינט הישראלי. אין אילוצים, אין אויב, אין צדדים אחרים בעלי דעות ואינטרסים. הכל תלוי פשוט בהחלטות וברצון שלנו. אם רק נרצה יכנסו מחר לרצועה גייסות של מדינות ערב מתונות שיבואו להילחם בחמאס במקומנו; אם נרצה זו תהיה רשות פלסטינית מתחדשת או בכלל כוח אזרחי מקומי אחר. כל מה שצריך זה להחליט וגמרנו.

כולם מניחים כמובן מאליו שחיסול חמאס ממש נמצא מעבר לפינה, ושותף לזה גם ראש הממשלה בקמפיין שלו על "ניצחון מוחלט", וכל מה שנשאר זה חלוקת השלל. המציאות רחוקה מכך מאוד. בינתיים אנחנו מכלים את כוחנו ואת האנרגיות הפוליטיות של העם הזה בדיונים על משהו שעוד לא נולד וספק אם בכלל יקרה, בזמן שחיילים ממשיכים להיהרג בפעולות שהתוחלת המבצעית שלהם מוטלת בספק.

כדי שהדיון שלנו יהיה על בסיס עובדתי מוצק עד כמה שניתן נפתח בתיאור המציאות המבצעית בשטח. דבר ראשון העובדות.

כזכור עם סיום השלב העצים של המלחמה דובר צה"ל הוציא עדכון על ההישגים של המלחמה. אלו הנתונים שהוא פרסם בתחילת אפריל לאחר שרוב כוחות צה"ל יצאו מהרצועה.

"במסגרת פירוק והשמדת החמאס כארגון טרור וכגורם שלטוני ברצועה, כוחותינו חיסלו 5 מפקדי חטיבות של חמאס, 21 מפקדי גדודים ו-110 מפקדי פלוגות של ארגון הטרור. 18 גדודים של החמאס הוכרעו עד כה, ו-2 נוספים הוכרעו חלקית. ארבעת הגדודים שנותרו שלמים מרוכזים בעיר הדרומית ברצועה, רפיח."

ההנחה העומדת בבסיס הדברים היא שהחמאס עובד בדומה לצבא מסודר ושיש לו גדודים וחטיבות שפועלים על פי תקן ונהלים מסודרים ולכן פגיעה בהם ברמה מסוימת מביאה לחוסר תפקוד, כמו שהיה קורה לצבא סדיר רגיל. פגיעה בשרשרת הפיקוד מוציאה את המסגרת הזו מפעילות מסודרת וכך גם הריגה או פציעה של חלק ניכר מכוחותיה. ההגדרה המקובלת בתורת הלחימה היא שהשמדה של 60 אחוז מהכוח הלוחם פירושו השמדה של המסגרת כולה וזו הלוגיקה שהנחתה את צה"ל.

זהו חוסר הבנה יסודי של המערכת הצבאית שלנו את האופן שבו פועל ארגון טרור. החמאס מעולם לא היה בנוי כמו ארגון צבאי רשמי. המסגרות הצבאיות שלו אינן מסגרות שנועדו לתמרון וללחימה משולבת המחייבת מערכות קשר, תיאומים מורכבים ומערכים לוגיסטיים מורכבים. זהו ארגון טרור שפועל מתוך אוכלוסייה על בסיס פעילים מקומיים. אין לו לוגיסטיקה במובן הצבאי הרגיל, אין לו מערכות פיקוד ושליטה מהסוג שמניע דיביזיות. הפעולה המתואמת של כוחות הנוח'בה ב-7.10 הייתה דבר חריג מאוד, וגם הוא התבצע בטווחים קרובים לגבול על בסיס כוחות מקומיים שפשטו למרחב הסמוך למקומם, ולא על ידי יחידות ניידות מסודרות מהסוג שמקובל לראות בצבאות סדירים.

לכן פירוק של החמאס כמערכת צבאית הוא חסר משמעות לחלוטין. מכיוון שמפרקים משהו שמעולם לא היה המרכיב העיקרי בפעילות של הארגון. גם אם ההתארגנות הגדודית הזו שיפרה את יכולות החמאס ויצרה מסגרות אזוריות רחבות יותר שיכלו לפעול בסוג של תיאום, הם לא צריכים את המג"ד ואת המח"ט שלהם כדי לדעת מה לעשות – בעיקר כשהם מנהלים קרב הגנה בתוך השטח שלהם.

אז מה המצב האמיתי בשטח?

הנתון הרשמי שצה"ל יודע להציג כיום הוא 16,000, וזה כולל כ-1,100 מחבלים שחוסלו במתקפה עצמה ב7.10 ועוד מספר דומה של עצורים שנלכדו. בהינתן הערכה שכוחו של חמאס בתחילת המלחמה עמד על בין 30 ל35 אלף מחבלים זה אמור להיות סדר גודל של כמחצית מכוחו. הישג יפה.

אבל הבעיה היא שהנתונים של צה"ל אינם מדויקים, ולמעשה לאף אחד אין נתון קשיח ממשי. נתוני צה"ל מתבססים על שילוב של מספר גורמים – דיווחים של כוחות בשטח, ספירה שנעשית על בסיס תקיפות חיל האוויר, דיווחים של הפלסטינים וניתוח נתוני כוח אדם של החמאס עצמו שנתפסים מדי פעם. לכל אחד מהמקורות הללו יש מגבלות. למשל דובר צה"ל עצמו מדווח כמעט כל שבוע על הרג של "מאות מחבלים" בכל מיני מבצעים, בלי לנקוב במספר מדויק. וזה טבעי, היות וכוחות שנמצאים בשטח ונלחמים לא תמיד יודעים לספור בדיוק במי ובמה הם פגעו, ויש להם נטייה להפריז. וידוע כמובן שנתוני החמאס הם בלתי אמינים בעליל.

בכל מקרה גם בהינתן כל המגבלות האלה אין לצה"ל נתונים על מגויסים חדשים לחמאס, ומדובר באלפים רבים מתחילת המלחמה. תזכרו עברו כבר 7 חודשים, זה פרק זמן שבו צה"ל לוקח שמיניסט והופך אותו ללוחם רובאי 07. וההכשרה של חמאס קצת פחות רצינית.

השבוע פורסם כי על פי הערכות המודיעין האמריקני, רק כ-30-35 אחוזים מהכוח הלוחם של חמאס חוסל וכי לפחות 65 אחוז מהמנהרות שלהם עדיין תקינות. וכל זה רק ביחס למספר המחבלים שהיו פעילים לפני המלחמה, בלי להתחשב במגויסים חדשים.

דבר נוסף שכמעט ולא סופרים ומהווה נעלם מרכזי הוא פעילי הג'יהאד האסלאמי ברצועה. אנחנו שומעים כל הזמן על חמאס, אבל יש לצידו אלפי לוחמי ג'יהאד, שבאופן משונה לא נספרים גם על ידי צה"ל בצורה מסודרת.

גורם המכיר את הנתונים והמערכות השונות מעריך כי למעשה מדובר בלא יותר מ-10,000 מחבלים שחוסלו מתחילת המלחמה. מספר נמוך יותר גם מההערכות האמריקניות. יותר מזה. לפי מידע של צה"ל עצמו, הכוחות של חמאס בצפון הרצועה רחוקים מלהיות בחוסר תפקוד. מסמך פנימי שפרסמתי לפני מספר שבועות מתאר את השיקום של חמאס באזורים מהם צה"ל נסוג:

מהמסמך עולה כי החמאס מונע בזיזה של משאיות סיוע, מונע הפגנות נגדו ומצליח לדכא חמולות סוררות. מעבר לכך הרשויות המקומיות חוזרות אט אט לתפקוד ומשקמות שם תשתיות. השורה התחתונה היא שהמצב רחוק מאוד מלהיות ה"יום שאחרי" חמאס בכל האזורים האלה. גם מבחינה אזרחית וגם מבחינה צבאית.

היום שאחרי

עכשיו שאנחנו מבינים פחות או יותר את המציאות בשטח, אפשר לדבר קצת על ההצעות ליום שאחרי. ולהבין עד כמה זה מנותק ולא ריאלי.

אחת ההצעות המובילות היא להכניס לרצועת עזה את הרשות הפלסטינית. אולי באיזו וריאציה של רשות פלסטינית מחודשת. החלופות הללו כוללות גם שילוב של מדינות ערב המתונות בכל מיני דרכים.

זו ההצעה המובילה למשל של המכון למחקרי ביטחון לאומי, שמשום מה תמיד מדברר את המדיניות של הבית הלבן והדמוקרטים. אבל זה נושא לאייטם נפרד. אצטט לשם כך מתוך מסמך שהם פרסמו בנושא היום שאחרי חמאס. שימו לב.

החלופה הראשונה היא זו:

"איחוד המערכת הפלסטינית תחת רשות פלסטינית "מחודשת" – חלופה זו משתלבת עם נורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית ועיצוב ארכיטקטורה אזורית חדשה. היא תזכה לגיבוי של ארצות הברית, מדינות ערב והקהילה הבינלאומית; היא תוכל להתבסס על מנגנונים, ערוצים והסכמים קיימים; תאפשר בנייה מיידית של מנגנונים לאכיפת סדר ציבורי ברצועה, בסיוע מצרים ובהנחיית המתאם הביטחוני האמריקאי, וכן תאפשר את הפעלתם בזמן קצר; ישראל תוכל לממש את תפיסתה המבצעית של מערכה ממושכת נגד הטרור בתאום עם מנגנוני הרשות, כפי שהיא פועלת בשטח A בגדה המערבית; הרשות תוכל לזכות בתמיכה ציבורית אם תחזור לרצועה כשאיתה חבילת שיקום וסיוע נרחבת לתושבים".

הכל מדהים ויפה. זה יהיה טוב גם לרשות הפלסטינית, גם לנו, גם לעזתים, צה"ל יוכל להמשיך לפעול בתיאום עם הרש"פ, וכולם יזכו לתמיכה ציבורית ובינלאומית. נוכל להיות גם בריאים גם צעירים וגם עשירים. הבעיה היא כמובן שאין כזו חיה רשות פלסטינית מחודשת. יש לה כוח מוגבל מאוד, והוא – כמו החמאס אגב – בנוי על ארגונים מקומיים. אין לרשות הפלסטינית יכולת לשלוח חטיבות משטרה מחוץ לגבולותיה. היא אפילו לא פועלת ככה בתוך יו"ש עצמה. מתי ראיתם כוחות של משטרת חברון שהולכים לסייע למשטרת רמאללה? אז מה הסיכוי שהם בכלל מסוגלים לארגן חיל משלוח שילח לשלוט בעזה? הם ממילא היו נטע זר ברצועה, ואחרי עליית החמאס המעט שהיו נאמנים של לרשות הפלסטינית נטבחו או גורשו. הכל פה זו פנטזיה שלנו על האופן שבו הגופים האלה עובדים והיכולות שלהם.

אפילו מחברי המסמך מודים בעצם שזו אופציה לא ריאלית, וכשהם מזכירים את חולשות החלופה כותבים כך:

"יש בה סיכון שהיא לא תמנע את צמיחת חמאס מחדש, יידרשו תמורות מדיניות נרחבות מישראל גם בגדה המערבית, וקיים סיכון שהרשות תקרוס עקב עומס מטלות ומתיחת יתר בין הגדה לרצועה".

לכולם ברור שזה פשוט לא יכול לעבוד. ועוד לפני שמזכירים את העובדה שהרשות הפלסטינית בכלל לא בעניין של לעזור לנו לפתור את הבעיות שלנו, אלא להיפך. היא הרבה יותר אויב בפוטנציה, מאשר שותף.

אפשרות נוספת שמציעים החוקרים המלומדים היא להפוך את "רצועת עזה כמחוז ברשות הפלסטינית" באמצעות עוד מילים יפות:

"מינוי מנהל טכנוקרטים לרצועה, על בסיס מנהיגות מקומית עזתית שאינה חמאס… תוך פיקוח מצרי ואמריקאי על מנהלת הטכנוקרטים והיותה נקיה מהשפעות חמאס; החלופה צפויה לזכות בתמיכת הציבור העזתי תוך שילובו בניהול ובניית הרצועה; ככל שיכונן מוקדם יותר סדר ציבורי ומנגנון שליטה אזרחי ברצועה, כך יקל בהמשך על הרשות הפלסטינית לחזור ולשלוט באזור באופן אפקטיבי".

מילים לא עולות כסף, ובגלל שכל מי שנמצא בעזה בעמדת השפעה הוא למעשה תומך חמאס צריך מילה חדשה שתבטא את הניטרליות של האנשים, אז המציאו מילה "טכנוקרטים" אלו אנשים חסרי דעות פוליטיות, דת ומצפון, שכל מה שמעניין אותם זה לאזן טבלאות תקציב ולפנות אשפה מהרחובות. איפה אפשר למצוא "טכנוקרטים" כאלה? מישהו יודע? גם הם לא יודעים ולכן צריך פיקוח מצרי ואמריקני על הטכנוקרטים האלה שלא יתברר שהם בכלל יותר "טרורקרטים" ו"חמאסוקרטים" ממה שחשבנו.

גם כאן, המחברים מבינים שיש חולשות כי "הצלחתה תלויה מאד בהירתמות מצרים ונכונותה להתערב ברצועה". דבר שבכלל לא מובן מאליו וכמובן, גם במצב הזה ציטוט "קיימת סכנה להתאוששות חמאס".

כל התזה הזו של רשות פלסטינית מחודשת או מחוזקת או מגונדרת היא פשוט אחיזת עיניים אחת גדולה. בשטח שולט החמאס, שהוא גוף אורגני של האוכלוסייה המקומית. אף אחד לא יכול לבוא ולהחליף אותו מבחוץ, בטח כל עוד אפילו היכולות הצבאיות שלו לא הושמדו, וגם אם הם כן יושמדו אי פעם ברמה מספקת, מי שיגיע אחר כך חייב להיאבק באופן מתמיד בניסיונות של הארגון להשתקם. מי מסוגל או מעוניין בכלל לעשות את זה?

בהצעות האלה מדובר על כך שצה"ל ימשיך להילחם בחמאס ויכנס מפעם לפעם לרצועה כדי לבצע זאת, אבל איך זה אמור לעבוד כשצה"ל פרום מחוץ לרצועה ויש גורם מדיני אחר ששולט לכאורה בשטח ויש לו לגיטימציה בינלאומית? מה שיקרה מהר מאוד זה שכמו אונר"א המנגנון של הרשות הפלסטינית המתחדשת הזה יהפוך בעצמו לחמאס רק תחת שם אחר, ויתחיל להתנגד לפעולות צה"ל. כך יישלל חופש הפעולה הבטחוני של ישראל שאפילו חוקרי הINSS חושבים שהוא חיוני.

אופציה נוספת נוגעת לכוחות רב לאומיים שייקחו אחריות על הרצועה. זו תכנית שהבשילה במערכת הביטחון שאותה גלנט הציג בתחילת ינואר. כך דווח למשל  ב'זמן ישראל':

"ראשית, ישראל תהיה במעמד להכווין את הפעולות האזרחיות. ישראל תהיה אחראית על בידוק סחורות, והיא תספק מידע לכל הגורמים האחרים בנוגע לאספקה.

שנית, יוקם כוח משימה רב לאומי שבראשו עומדים האמריקאים ואל הכוח הזה יצורפו נציגים של מדינות אירופה ומדינות ערב מתונות, מבין מדינות הסכמי אברהם ואחרות. כוח המשימה הרב לאומי ייקח אחריות על שיקום עזה בהיבט הכלכלי-שיקומי והם יהיו הכתובת האזרחית לתושבי הרצועה.

שלישית, מצרים תשמש כגשר כניסה אזרחי לרצועה ובשיתוף פעולה מלא עם ישראל. גשר הכניסה לרצועה יהיה מבודד, מבוקר, מפוקח ויהיה תחת שליטה משותפת ישראלית-מצרית.

רביעית, המנגנון האדמיניסטרטיבי הפנימי של עזה יורכב על המנגנון הפנימי המכהן ובלבד שאנשי המנגנון לא יהיו מזוהים עם החמאס. לפי התוכנית, ועדות פעולה מקומיות שעוסקות כיום בביוב, תאורה, חשמל, מים, מזון ימשיכו לפעול במישור האזרחי המקומי והן יהיו בקשר שוטף עם הכוח הרב לאומי".

ההצעה הזו כאילו מאפשרת ללכת בין הטיפות. זה לא הרשות הפלסטינית. זה לא חמאס, זה "משהו אחר". אבל מי זה אותם אנשים? האם יש מישהו שאינו מזוהה עם חמאס? ובכלל – מה עושים כשחמאס לא מחוסל? ההצעה הזו פורסמה בינואר, כאשר השלב העצים במלחמה היה בשיאו ומערכת הביטחון הייתה על הגל וחשבה שאנחנו בדרך לחסל סופית את החמאס. זה לא היה מציאותי אז וזה בוודאי לא מציאותי היום.

אבל יותר חשוב – זה גם לא היה ריאלי ביחס למדינות ערב עצמן. בכירים במדינות ערב כבר הבהירו שהם לא ייקחו חלק בשום דבר שלא כולל את הרשות הפלסטינית. כך דווח ב'ישראל היום':

"מקור מצרי מגלה לעיתון "אל־ערבי אל־ג'דיד" כי הגורמים ממדינות ערב, שלהם הוצגה התוכנית של ישראל, הבהירו כי "לא יהיו כוחות ערביים, אלא במסגרת סיוע בקבלת ובמסירת סמכויות ברצועת עזה מישראל לרשות הפלסטינית".

"לדבריו, מצרים עצמה סירבה לחלוטין להשתתף בכוח רב-לאומי, שיפעל בתוך רצועת עזה ומסרבת לכך שכל גורם שאינו פלשתיני ישלוט או ינהל את הרצועה".
"עוד הדגיש המקור כי הנוסחה המוסכמת מבחינת הגורמים הערביים היא ששיקום הרצועה יהיה רק כחלק ממסגרת של פתרון מדיני כולל לסכסוך הישראלי-פלסטיני והכרה במדינה פלשתינית לפני משא ומתן ונסיגה של הכוחות הישראליים באופן מוחלט מהרצועה".

במילים אחרות אין באמת חלופה כזו של כוח רב לאומי, מדינות ערב מתונות וכדומה שיהיה מוכן לעסוק בניהול רצועת עזה אחרי המלחמה. כך שבסופו של דבר הכל חוזר לאותן שתי אפשרויות בסיסיות: נסיגה ישראלית והעברת האחריות על הרצועה לגורמים פלסטיניים – שלא משנה איך קוראים להם בהתחלה בסופו של דבר כולם יודעים שזה יהיה החמאס; או המשך שליטה ישראלית בשטח, בפורמט חלקי או מלא.

וזה בדיוק המתווה הבא שנבחן. מה שמכונה "תכנית נתניהו".

ב-23 בפברואר 2024 פרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו את "תכנית היום שאחרי חמאס", שכוללת חופש פעולה מתמיד ישראלי ברצועה:

"ישראל תשמור על חופש פעולה מבצעי בכל רצועת עזה, ללא הגבלת זמן, לצורך מניעת התחדשות הטרור וסיכול איומים מעזה",

ומעבר לכך נוכחות קבועה במספר מרחבים. הראשון – הפרימטר: "מרחב אבטחה שמוקם ברצועת עזה בשטח הגובל עם ישראל יתקיים כל עוד קיים בו צורך ביטחוני." והשני – גבול מצרים, ציר פילדלפי: "ישראל תקיים 'סוגר דרומי' בגבול עזה-מצרים, לצורך מניעת התעצמות מחדש של גורמי טרור ברצועת עזה. 'הסוגר הדרומי' יפעל, ככל הניתן, בשיתוף פעולה עם מצרים ובסיוע ארצות הברית, ויתבסס על אמצעים למניעת הברחות ממצרים הן בתת-הקרקע והן מעל הקרקע, לרבות במעבר רפיח."

גם בתוכנית של נתניהו, הניהול האזרחי והסדר הציבורי יתבסס על גורמים מקומיים אבל זה מובא באופן מסויג יותר ולא כתנאי מרכזי להצלחת התכנית. מעבר לזה תקודם תכנית "דה רדיקליזציה מקפת בכל מוסדות הדת, החינוך והרווחה ברצועת עזה" וחשוב יותר "ישראל תפעל לסגירת אונר"א". התכנית מסתיימת בהצהרה ברורה שדוחה על הסף את הקמתה של מדינה פלסטינית באופן חד צדדי.

גם התוכנית של נתניהו מבוססת על ההנחה הלא ריאלית של חיסול חמאס, שהרי בלי זה אי אפשר לדבר על דה רדיקליזציה וכן הלאה, אבל בניגוד לאחרים היא מבוססת על כך שהיעד הזה רחוק להשגה ושעל ישראל להצליח להגן על עצמה ולשמור על בטחונה גם עם היעד אינו מושג כהלכה. הדבר הזה אמור להתבצע באמצעות נוכחות קבועה בפרימטר ביטחוני ועל ציר פילדלפי. אלו עיקרי התכנית שלו, והוא קובע במפורש שתנאי להגשמת התכנית היא עמידה במטרות המלחמה: ציטוט "תנאי הכרחי להגעה ליום שאחרי – צהל ימשיך במלחמה עד להשגת מטרותיה: השמדת היכולות הצבאיות והתשתיות השלטוניות של חמאס והג'יהאד האסלאמי; השבת החטופים; ומניעת איום מרצועת עזה לאורך זמן".

נתניהו לא רואה בפתרון אזרחי "ביום שאחרי" תנאי להגשמת מטרות המלחמה, אבל גם התכנית הזו, תכנית המלחמה של הקבינט בעצם, לא טובה, מכיוון שהיעדים שהיא קבעה אינם ריאליים וקשים להשגה, ובכך היא נידונה לכישלון. כבר בתחילת המלחמה כתבתי על כך שצריך לקבוע יעדים צבאיים ברי השגה וריאליים למלחמה הזאת. השמדת יכולות של ארגון טרור או של מדינה הוא יעד מאוד מאוד קשה להשגה אם לא בלתי אפשרי. דה-נאציפיקציה של גרמניה הנאצית כלל לא רק את השמדת הצבא הגרמני וכיבוש השטח, אלא שלטון צבאי ממושך מאוד. הבחירות הראשונות שם התקיימו רק בשנת 1949, וגם הן תחת נוכחות צבאית של עשרות אלפי חיילים מצבאות בעלות הברית, כאשר גרמניה מפוצלת כידוע בין מזרח למערב. מצב זה נמשך ביפן עד שנת 1952, וגם שם נוכחות של אלפי חיילים נותרה במשך עשרות שנים.

זה לא משהו שעושים בעזה תוך מספר חודשים וגם לא "בשנת לחימה" שהצבא רוצה שתהיה לו. תכניות המלחמה של ישראל אינן ריאליות, והיעדים שהיא הציבה לא סבירים. הדבר היחיד שריאלי בתכנית של נתניהו היא הנוכחות הצבאית הקבועה בפרימטר ובציר פילדלפי, ועל כן המתקפה המאוחרת ברפיח היא בעייתית ואיטית מאוד. זה היה צריך להיות מהלך הפתיחה של המלחמה, עם פשיטות ומבצעים אחרים בשאר השטח במשך הזמן. העובדה שציר פילדלפי נותר ללא פגיעה כמעט עד ממש לאחרונה היא אחת הסיבות לכך שהחמאס משתקם ומתעצם בכזו קלות.

נתניהו, בניגוד לאחרים, לא שוגה באשליות ביחס למערכת הבינלאומית, מדינות ערב והרשות הפלסטינית, אבל הוא כן שוגה באשליות ביחס לכוחו של צה"ל ויכולותיו הצבאיות. אי אפשר לקבוע מטרות מקסימליסטיות שאינן הולמות את הכוח הצבאי שלנו, את מצב החימושים והמלאי שלנו ואת מערכת האילוצים הבינלאומית הנתונה. התוצאה של הדבר הזה היא תסכול מתמשך מהפעולות ותוצאותיהן, עם חזית צפונית מדממת שהסוף בה אינו נראה לעין.

במצב הנוכחי ישראל נמצאת בפלונטר אסטרטגי. את מה שהיה אפשר ונכון לעשות בתחילת המלחמה כבר קשה מאוד לבצע, ומה שביצענו לא מניב את התוצאות הרצויות. החטופים כנראה לא יחזרו באמצעות פעולה צבאית, וגם עסקה עם חמאס נראית רחוקה. המצב הזה מזמין עוד לחץ בינלאומי, אנחנו רואים את זה בצווי המעצר שרוצים להוציא בהאג, במגמה להכיר במדינה פלסטינית ועוד. אם זה יוביל גם לבחירות והחלפת שלטון בישראל זה יהיה חמור מאוד ויהווה חד משמעית ניצחון מובהק לחמאס שהצליח במבצע מוגבל וקטלני אחד להוביל לשינוי שלטון ולתהפוכות מדיניות אזוריות.

במצב זה ישראל צריכה לגלות אורך נשימה, ולאחר השתלטות על ציר פילדלפי להתרכז בבניין מחודש של הכוח ובתיקונים הנדרשים במערכת הצבאית. העובדה שבחסות המלחמה ובטרם הסתיימו התחקירים כבר מקדמים קצינים בתוך המערכת הצבאית, ממחישה עד כמה גם המטרה הזו רחוקה מאוד.