מה יקרה לנו לאחר היום שאחרי, מר גלנט?

שר הביטחון האלוף (מיל') יואב גלנט, לבוש שחורים כהרגלו מאז פרוץ המלחמה, הכריז לפני מספר ימים בקול דרמטי ובטון קודר כי "סופה של המערכה הצבאית במעשה המדיני. היום שאחרי חמאס, יושג רק על ידי שליטה של גורמים פלסטיניים, בליווי בין לאומי, שיהוו חלופה שלטונית לחמאס". אמירה המבטאת תפיסת עולם ליניארית ופשטנית, בנוגע למערכת היחסים הדיאלקטית, המתקיימת בין  'מערכה צבאית למעשה מדיני' – בכלל, ועימותים מזוינים נגד ארגוני טרור – בפרט, אשר אינם לובשים בהכרח צורה של יחסי אדון (מדיני) ומשרת (צבאי) כגרסת גלנט, אלא של זוג נשוי (באושר) הנדרש לוויתורים הדדיים לשם הגשמת מטרותיו, כפי שהוכח למשל במערכות שהתנהלו נגד דאע"ש, אל-קאעידה, וה-IRA בעשורים האחרונים, או נגד ETA הבסקי, הצבא האדום היפני, הבריגדות האדומות, FLNC הקורסיקאי ואחרים לפניהם. שהסתיימו  בהבסתם המוחלטת של ארגוני הטרור, בלי שנתלווה להם שום מעשה מדיני בהמשך. ענין המחייב הסבר קצר.

הקשר בין מלחמה ומדיניות הוא דו-צדדי ולא חד-סטרי. המרצים למדעי המדינה המלמדים בבתי הספר הצבאיים בעולם כמו המכללה לפיקוד ומטה אצלנו, מדקלמים לרבי הסרנים הצעירים את קביעתו של קלאוזוביץ לפיה המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, על מנת להטמיע במוחם את הרעיון החשוב והנכון, שמונופול על הכוח בחברה דמוקרטית חייב תמיד להימצא בידי המדינאים נציגיו של הריבון, מה שאמור להבטיח שערכי הדמוקרטיה, בכללם חופש הצבעה, הפרדת רשויות, זכויות אדם וחופש ביטוי יישמרו תמיד בידיים אזרחיות, לא רק בשגרה, אלא גם ואפילו בעיקר בעתות חירום, כאשר מתעורר הצורך לקבל החלטות אם לצאת למלחמה וכיצד לנהל אותה. ויש צורך לשתף בתהליך אנשי צבא. העלולים בטעות לחשוב, שהידע הקרבי שרכשו במהלך שירותם, מעניק להם עליונות על הפוליטיקאים הזהירים וההססניים, שאליהם הם כפופים. בקיצור, חשוב להטמיע בלובשי המדים תודעה של כפיפות וצייתנות לדרג האזרחי במדינתם.

נאום חשוב ביותר של שר הביטחון, האלוף במיל', יואב גלנט.
(צילום: לע"מ)@yoavgallant pic.twitter.com/xe3QwFVk7e

— ran rahav (@RahavRan) October 26, 2023

אלא שבמציאות, בשונה ממה שמלמדים במכללות הצבאיות, קצינים אינם אמורים לענות בהכרח אמן אחר דברי הפוליטיקאים שלהם, משום שהחיים האמיתיים, מתנהלים אחרת מהתאוריה שקלאוזוביץ פיתח, על בסיס ההיסטוריה אותה הכיר, שהסתיימה בנפילת נפוליאון. בחיים האמיתיים, מלחמה אינה סתם מכשיר בארגז הכלים המדיני, המשך שלה באמצעים אחרים, מעין כפפת ברזל העוטה את כף היד הפוליטית, כפי שגורסים אולי שר הביטחון ואחרים, אלא תופעה חברתית ותרבותית רבת עוצמה ובעלת דינמיקה משלה, המונהגת על ידי מפקדים ולוחמים – שאינם רובוטים אלא בני אדם בשר ודם, עם תפיסות, רגשות וערכים, הגורמים לה מזה ומזה להתנהל אחרת מציפיות אלו שהגדירו את מטרותיה, מהלכה ואת האופן שהם מעוניינים שתסתיים.

קל להוכיח זאת, כאשר סוקרים את ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל, ומבינים עד כמה היטו הצלחות או כישלונות בשדה הקרב החלטות מדיניות הרות גורל ממסלולן המקורי. כך למשל במלחמת ששת הימים הורה שר הביטחון משה דיין לאלוף פד"ם שייקה גביש לעצור את כוחותיו ולהיערך להגנה בקו המיתלה והגידי, מתוך הכרת ההשלכות המדיניות הנובעות מהגעה לתעלת סואץ. גביש הפר את הפקודה, והמשיך לדהור עד לתעלה. כל היתר, בכלל זה האיום של דיין להעמידו למשפט צבאי, היסטוריה.

שש שנים מאוחר יותר ביום הכיפורים, תבע מפקד חה"א דאז האלוף בני פלד, שאיבד קרוב למאה מטוסים במהלך עשרת ימי הלחימה הראשונים מקבינט המלחמה להורות על צליחת התעלה במטרה להפעיל לחץ על ההנהגה המצרית. גולדה נכנעה לדרישתו, למרות התנגדותה הראשונית למהלך המסוכן. במלחמת שלום הגליל, הובילו כישלון אוג' 162 ולאחר מכן גייס 479 להגיע לכביש בירות דמשק, כדי לנתק את הקשר בין סוריה ללבנון לכך שהמלחמה 'הקטנה', מלחמת 40 הק"מ, שאושרה על ידי הממשלה, הפכה למלחמה הגדולה 'אורנים גדול', על כל המשתמע מכך בהמשך.

במלחמת  לבנון השנייה, הוביל הקרב על מעוז חיזבאללה בסלוקי, שהדרג המדיני התעקש על קיומו מתוך ציפייה לסיים את המערכה בניצחון דחוק, לסמל כישלון המלחמה כולה עבור תומכיה ומתנגדיה גם יחד בישראל וזירז את התפרקות הממשלה בהמשך.

ניתן להביא עוד דוגמאות משנים-עשר סבבי הלחימה הכושלים שניהלה מדינת ישראל בהכוונת הקבינט הביטחוני מול חמאסטן מאז 2007, שנסתיימו בהפסקת אש הדדית והכרזות מדיניות נלהבות על שלל המטרות שהושגו ובראשן שקט לתושבי הדרום שהחזיק מעמד לא יותר ממספר חודשים כל פעם, אבל נראה שהבהרנו את הנקודה.

מתברר שלמלחמה יש לא רק דקדוק משלה, כפי שטען קלאוזוביץ, אלא גם היגיון משלה הכופה עצמו לא אחת על המדיניות, ומוביל אותה למחוזות אחרים מאלו שאליהם התכוונה להגיע מלכתחילה. זה מה שקורה לרוב ב'מלחמות מגן', שאינן מונעות משיקולים מדיניים, אלא מכורח צבאי, וכך גם במלחמות בין מדינות לארגוני טרור, עובדה שגם פילוסוף המלחמה עצמו היה מודע לה, ואשר הובילה אותו לקבוע כהערת אגב בספרו המפורסם כי: "עם זאת אפשר שנקודת הראות המדינית תיעלם לחלוטין… כאשר מדובר במלחמות הנובעות משנאה גרידא ומתנהלות כמאבקים לחיים ולמוות".

בהינתן האמור לעיל, נראה שהתעקשותם של שר הביטחון ובכירי המטכ"ל לתבוע מרה"מ לקבוע כבר עכשיו מה יקרה בעזה ביום שאחרי, בעוד המלחמה נמשכת ותוצאותיה טרם נתחוורו, מעידה על חשיבה דוגמטית אשר אינה מבחינה בהבדלים שבין מלחמה בין מדינות – למלחמה מול ארגון טרור, אשר מנהיגיו הצבאיים הם הקובעים את מטרות המלחמה, מהלכיה, ותוצאותיה מן הבונקרים ברפיח, ולא מנהיגיו הפוליטיים.

התנהלות בלתי נתפסת במדינה נורמלית השואפת שאזרחיה יזכו לחיים טובים ולשלום, אך כזו הקונה לה אחיזה בחברה אידאולוגית תומכת טרור, כמו חמאסטן שאיבדה את ההיגיון ואת השכל הישר, ואשר אזרחיה המונעים משנאה תהומית, נקמנות קיצונית, ופנטיות דתית – מוכנים להתעלם ממספר הקורבנות, הנזק החומרי והסבל המצטבר לאורך זמן – ובלבד שיזכו בניצחון אלוהי על שכניהם היהודים.

במלחמה נגד המטורפים האלה צריך להשתיק את המוזות כאשר התותחים רועמים, ונוסף עליהן גם – ואפילו בעיקר – את הפוליטיקאים המבקשים כמו שר הביטחון להקדים מאוחר למוקדם, ולהכין כבר היום תכנית מדינית עבור היום שאחרי, הרבה קודם שהתברר עד כמה, אם בכלל, צה"ל עמד במשימותיו והכריע את אויביו. מגוון אפשרויות הביניים בין ניצחון 'מוחלט' לניצחון 'יחסי', רחב דיו כדי לגזור שלל פתרונות מדיניים, על פי טבעם וטיבם של ההישגים בשדה הקרב.

אחרון בהקשר הנוכחי. שר הביטחון מציע: "שליטה של גורמים פלסטיניים, בליווי בין-לאומי, שיהוו חלופה שלטונית לחמאס", אבל הוא וחסידי הרעיון במטכ"ל אמורים לדעת את האמת, והאמת היא שגם אם נחסל את כוחו הצבאי של חמאס, לא יהיה ביכולתנו להחליט מי ישלוט ברצועה מרגע שנצא ממנה. את ההחלטה יקבלו בסופו של דבר – בין לבדם ובין בעזרת אחרים – שניים ורבע מיליון העזתיים החיים בה.

הם גם יספקו את התשובה לשאלה האם נוסיף לחיות לנצח בגבולנו הדרומי עם ארגון שחרת על דגלו להשמידנו במלחמה הנוכחית. נכון לרגע זה התשובה די ברורה, ולא נראה שתושבי עזה מצטערים יותר מדי על בחירתם בחמאס, או מייחלים לחיי שכנות שלווה לצדה של ישראל. להיפך, מתברר שגם אחרי ששיטחנו את עזה, חיסלנו את מרבית יכולותיו הצבאיות של הארגון, ודחקנו את הנהגתו לרפיח, ממשיכה האוכלוסייה ברובה לתמוך בהנהגת הארגון ולהזדהות עם מטרות ה-7 אוקטובר.

כל זה מוביל מומחים ביטחוניים ופרשנים מדיניים (רובם ככולם אגב, מתגוררים במדינת תל אביב) לטעון כי לאחר שמונה חודשי לחימה, צריך להתייחס ל'חרבות ברזל' כאל 'עוד מאותו דבר', מעין שדרוג של 'עופרת יצוקה', 'צוק איתן 'וחומת  מגן', שהפילו חללים בחמאס, הקטינו את סיכוייו להתארגן לקראת עוד עימות, ונסתיימו בהצהרות ניצחון חלולות. מכאן הם גוזרים שעלינו לחתוך הפסדים מהר ככל האפשר, להכריז  'ניצחנו' ולהוציא את צה"ל מעזה בתמורה להחזרת החטופים שחמאס מחזיק.

אבל הפתרון שהם מעלים מתעלם מכך, שאי אפשר לנצח במלחמה בלי להשיג שקט לדרום, שקט שיאפשר לתושביו מוכי הטראומה לחיות סוף כל סוף חיים נורמליים, ושחמאס לעולם לא יוותר על כל החטופים, המהווים תעודת ביטוח עבור הנהגתו אחר שנצא מעזה, ואחרון, שנסיגה מן הרצועה בלי להכריע את חמאס, תנחית מכת מוות על ההרתעה האסטרטגית של ישראל, ותגרום לשונאי ישראל במרחב להפעיל לחץ על ממשלותיהם לצאת למלחמת חורמה נגדנו, בטיעון שאם ישראל 2024 אינה מסוגלת להכריע 30,000 אנשי חמאס חמושים ברובי סער ומטולי RPG, היא לא תעמוד במתקפה צבאית משולבת של כל צבאות ערב.

ועוד קודם שזה יקרה, עתיד נסראללה להפיק את הלקח מחוסר הרצון שלנו להגן על תושבי הדרום, ובחסות מאות אלפי הרקטות שלו ימרר מכאן ואילך את חייהם של תושבי הצפון שיחליטו לחזור לבתיהם בתום המערכה הנוכחית.

טרור, למי שכבר שכח, תובע שילוב של מוטיבציה ויכולת. את היכולת אפשר לצמצם באופן משמעותי באמצעות שליטה צבאית בשטח כפי שכבר הוכח הן ברצועה והן בגדה. אבל אם מי שישלוט בשטח יהיו כדרישת שר הביטחון גורמים פלסטינים ואחרים, אין סיכוי שזה יקרה. אפילו אם צה"ל ישמיד לפני נסיגתו את כל מחסני הרקטות, משגרי הנ"ט, המנהרות ודומיהן, יוכלו עדיין העזתים אם רק ירצו, להמשיך ולמרר את חייהם של תושבי הדרום באמצעות קסאמים שאותם הם ייצרו – כבעבר – מצינורות השקיה, מרגמות מאולתרות, בלוני נפץ, עפיפוני תבערה, ירי צלפים, צמיגים בוערים, ועוד אלף ואחד אמצעים נוספים, שאינם תובעים תשתית טרור תעשייתית, אלא ובעיקר שנאה ורצון.

נמצא שעל מנת להבטיח לתושבי דרום המדינה חיים נורמליים כמו של הפרשנים המתגוררים במרכז, הכרח יהיה להגביל את היכולת להוציא טרור מן הרצועה, שתושג באמצעות שליטה בשטח. אין מדובר על חזרה למצב ששרר בין השנים 2005-1967, אלא על פרק זמן כזה שיאפשר טיפול במרכיב השני במשוואה – המוטיבציה של האוכלוסייה העזתית.

לצורך זה יש להכיר קודם כל בעובדות. והעובדות הן שהתמיכה ב'מוקאוואמה', מלחמת הקודש בישראל, נובעת אצל האוכלוסייה העזתית, מתוך אמונה עמוקה שכאשר הם מסוככים בגופם על אחיהם הלוחמים המסתתרים לבטח במחילותיהם, מעטירים עליהם כבוד והערצה, כאשר הם יוצאים לטבוח ולאנוס את שכניהם היהודים מעבר לגבול – וסובלים, עקב זאת שוב ושוב את נחת זרועו של צה"ל; הם עושים מעשה נכון, מוסרי וצודק, המשרת את האידאל הנשגב שעליו התחנכו, המטיף לגירוש היהודים חזרה לארצות מוצאם, והקמת ממשל אסלאמי בכל שטח פלסטין ההיסטורית.

בהינתן האמור לעיל, צריך להיות ברור, שעל מנת לעקור את המוטיבציה של תושבי עזה למרר באמצעות טרור את חיי תושבי הדרום, אין די בהכנעת חמאס, ושליטה ביטחונית גרידא ברצועה.

מה עוד ניתן לעשות, ישאל הקורא הסקרן? והתשובה: להעביר את האוכלוסייה ברצועה תהליך דה–חמאסיזציה באמצעות ממשל צבאי, מעין זה שהעבירו האמריקאים את גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית בתום מלחמת העולם השנייה, כזה שיהיה אחראי על השליטה הביטחונית ועל הניהול האזרחי ברצועה, ויצרוב בתודעת האוכלוסייה את מחיר הכישלון להכריע את ישראל באמצעים צבאיים.

ממשל אפקטיבי כזה פעל ברצועה בין השנים 1994-1967 והבטיח שנות דור של שקט לתושבי הדרום. מדינת ישראל של אותם ימים הצליחה לעמוד בכך בהצלחה, עם חמישית מהתמ"ג הנוכחי ועם שלושה מיליון תושבים, והיא לבטח מסוגלת לכך היום, ובלבד שמילת הגנאי 'כיבוש', תפסיק להיות הקריטריון העיקרי לקבלת החלטות הנוגעות לאבטחת קיומה של מדינת ישראל! אז הושקעה בכך פחות מחטיבת חי"ר, בתוספת כמה עשרות קמ"טים, היום יהיה אולי צורך בקצת יותר מאוגדה שתתפוס את המרחב. אבל צה"ל יוכל לעמוד בכך.

דבקות במטרה של 'ניצחון מוחלט' של האויב, הבאה לידי ביטוי בכיבוש מוחלט של שטחו, והחלת ממשל צבאי עליו, מעמיסה בדרך כלל נטל כבד נוסף על המחויבות הצבאית, מה שמסביר את התנגדותם של שר הביטחון ובכירי המטכ"ל לרעיון דלעיל. אבל נראה שלא תהיה לנו ברירה אחרת, ויתכן כי אם יתברר למיליון שוכני האוהלים במואסי, נוסיראת, ורפיח, שכללי המשחק מול מדינת ישראל השתנו אחת ולתמיד, הם יהיו מוכנים אז להניח בצד את תחושות הנקם שלהם, ולחשוב בהיגיון על חיים 'נורמליים' יותר.

את השנאה אלינו, לא נצליח לעקור מן השורש, אבל את המוטיבציה להפוך את חיינו כאן לסיוט מתמשך, כמו גם את היכולת הטכנית הנדרשת לשם כך, נוכל לדכא. דבר אחד צריך להיות ברור; את חמאס מוכרחים להביס בצורה מוחלטת ומושלמת. הן כדי להעטות עליו קלון בצורה מוחלטת והן כדי לא להותיר כל מקום לתחייה מאוחרת של כל גרסה נוספת שלו.

על מנת להשיג זאת הכרח לנהוג בחכמה מול עולם חיצוני ששום תכנית כזו לא תהיה מקובלת עליו, כמו גם מול חזית פנימית שעצם הרעיון של 'כיבוש' מעוררת בה דחייה פתולוגית. משכך, אדוני שר הביטחון, תדאג בבקשה לכך שננצח בשלב הראשון את חמאס באופן מוחלט. על סמך ההכרעות שצה"ל בראשותך ישיג בשדה הקרב, ניתן יהיה כנראה להכין תוכניות ריאליות יותר מאלו שאתה מציע היום לגבי היום שאחרי. כאלה שעם קצת מזל, יחזיקו אולי מעמד גם כמה ימים אחרי היום שאחרי.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.