כך הפך ביידן מידיד ליריב

במחזה 'אדם לכל עת' המתאר את רדיפתו והעמדתו למשפט של סר תומאס מור בשל התנגדותו לכוונת המלך הנרי השמיני להתנתק מהכנסייה הקתולית, תובע מושחת בשם ריצ'רד ריץ' מודה כי סיפק עדות שקר שדנה את מור לגרדום. מור מניח כי ריץ' קיבל שוחד, כנראה מן המלך עצמו, כאשר מונה בתמורה למשרה שלטונית הרחק מלונדון.

"ריצ'רד", מכריז מור, "אדם אינו מרוויח דבר ממכירת נשמתו עבור העולם כולו… אז לעשות זאת עבור ויילס?".

ג'ו ביידן מכר את נשמתו בכך שהפך את עמידתו הקודמת לצד ישראל במלחמה מול חמאס, ובמקומה החליט להשהות משלוחי נשק אותם אישר בעצמו. ועבור מה? העיר דירבורן במישיגן?

כאשר מנסים למצוא היגיון בהתנהלותו של ביידן, מספרים לנו שעלינו להבין שני דברים חשובים. ראשית, הסנגורים לנשיא מבקשים שנאמין כי הוא אדם בעל מצפון שאינו יכול לעמוד מנגד מול סבל הפלסטינים, ומול מתקפה ישראלית ברפיח הנעשית באמצעות נשק אמריקני. קבלת ההחלטות בעניין זה נעשית לכאורה על בסיס מוסרי – ביידן עדיין תומך בזכותה של ישראל להגן על עצמה, אך הגיע למסקנה כי המחיר של מצור על רפיח יהיה כבד מדי.

במקביל, פרשנים פוליטיים שונים מבקשים שנבין את המצב הקשה אליו נקלע ביידן, לקראת בחירות גורליות לנשיאות בהן הוא נאבק כדי להציל את אמריקה מפני דונלד טראמפ. הנשיא, כך נאמר, ניצב בפני קרע משמעותי בבסיס המצביעים שלו המתאפיין בתגובה שלילית לתמיכתו בישראל, בעיקר בקרב קמפוסים של אוניברסיטאות יוקרה ובמדינת המפתח מישיגן. היא ביתם של מאות אלפי ערבים, כעשירית מתוכם חיים בפרבר האלמוני זה מכבר דירבורן, שהפך כמעט בין לילה למוקד פוליטי חשוב.

יש אמת בטענה לפיה ביידן ניצב בפני בעיה מול בסיס המצביעים. יש גם אמת בכך שצעירים רבים ומצביעים ממוצא ערבי חשים דחיה מתמיכת הנשיא בישראל. אך ישנם צעירים רבים אחרים, למעשה רוב מוחלט של הצעירים בארה"ב, אשר עבורם המלחמה בעזה אינה מהווה אפילו חשש קלוש. בסקר של Institute of Politics מבית אוניברסיטת הרווארד שנערך בחודש אפריל, עזה דורגה במקום ה-15 מתוך 16 מקומות בשאלה אלו נושאים מפריעים לאנשים בין הגילאים 18 ו-29. שני אחוזים בלבד מן הנשאלים אמרו כי סוגיית ישראל ופלסטין היא המדאיגה אותם ביותר.

אז בואו נעשה קצת חשבון. כארבעה מיליון בני אדם נולדים מדי שנה באמריקה, מה שאומר שישנם כיום כ-44 מיליון אמריקנים בין הגילאים 18 ו-29. מתוך אותם 44 מיליון, על פי הסקר, שני אחוזים בלבד רואים בסכסוך הישראלי-פלסטיני סוגיה בעלת חשיבות, לעומת 19 אחוזים שטענו כך לגבי מצב הכלכלה והאינפלציה.

שני אחוזים מתוך 44 מיליון הם 880 אלף איש ברחבי ארה"ב כולה. כלומר, מספר המצביעים הפוטנציאליים אשר עבורם המלחמה בעזה מהווה נושא חשוב עומד על כ-17,500 בממוצע למדינה כמו מישיגן. אם נשווה זאת לדאגה הכלכלית, ישנם כתשעה מיליון מצביעים צעירים המודאגים מהאינפלציה או כ-180 אלף בממוצע למדינה, פי עשרה מאלו המודאגים מישראל ופלסטין. לא במקרה, הסוגיה הכלכלית היא זו אשר ריסקה את מצבו של ביידן לשפל בסקרים הכלליים. לא ישראל ולא עזה.

מומחים לניתוח נתונים אלקטורליים ודמוגרפיים ודאי יגחכו על החישוב הפשוט שלעיל אך טענתי היא כללית יותר. גם אם טעינו בעשרה או עשרים אחוזים, היא עדיין תקפה: סקר מכובד הנערך מדי שנה מראה כי הבעיות של ביידן בקרב צעירים אינן קשורות לישראל או פלסטין. ניפוח הסוגיה הזו נובע בעיקר מרצון יחצ"ני-פוליטי, ומהתשוקה התקשורתית הבלתי נדלית לראות באנשי שמאל קיצוני כנציגים הבלעדיים של הזרם המרכזי בקבוצת הגיל שלהם.

ומה לגבי מצבו הנואש של ביידן בקרב ערבים במישיגן, מצב אשר לפי חודשים ארוכים של דיווחים עשוי לאיים על שיעורי ההצבעה במדינה ועל הסיכוי לנשיאות נוספת? בואו נבדוק גם את זה.

ראשית, לא ברור בכלל עד כמה גדולה האוכלוסייה הערבית במישיגן. מספרים ממקורות שונים נעים בין 250 ל-400 אלף. מכיוון שאמריקנים מתחת לגיל 18 מהווים כעשרים אחוזים מהאוכלוסייה הכללית, מספר המצביעים הערבים הפוטנציאליים צריך לנוע בין 200 ל-320 אלף.

אך גם המספר הזה עדיין גבוה. לפי Arab-American Institute, שמונים וחמישה אחוזים מן הערבים באמריקה הם גם אזרחים, כלומר – 15 אחוזים מן הערבים כלל אינם יכולים להצביע בבחירות לנשיאות. בהתחשב בכך, המספר הכולל של המצביעים הערבים במישיגן אמור לנוע בין 170 ל-275 אלף. זה קורה במדינה בה 5.5 מיליון איש הצביעו ב-2020, וג'ו ביידן ניצח בה בפער של 155 אלף קולות. במחוזות בהם נוכחת אוכלוסייה ערבית גדולה, ביידן זכה ל-68% מהקולות. בניתוח עומק שערך אתר Mideast Wire, נמצא כי ביידן הצליח להוציא לקלפיות במחוזות אלו בבחירות הקודמות 34 אלף מצביעים חדשים, בהשוואה להילרי קלינטון ב-2016.

אם ביידן אכן קרס בקרב מצביעים ערבים במישיגן מאז נובמבר, הרי שהוא עלול לאבד חלק גדול מאותם 155 אלף מצביעים, במיוחד אם לא יצליח להחליף אותם במצביעים חדשים המתנגדים לטראמפ. אך גם מצב כזה לא יפגע משמעותית בפער הגדול של ביידן מהבחירות הקודמות, במיוחד כאשר זוכרים כי קבוצות כמו ערבים-אמריקנים אינן מצביעות בשיעור גבוה באופן מסורתי.

בכל מקרה, ישנה דוגמה עדכנית יחסית למקרה בו נשיא מכהן קיבל פחות קולות בניסיונו השני להיבחר ועדיין ניצח בקלות. ברק אובמה גרף ב-2008 שבעים מיליון קולות וניצח בפער של שבעה אחוזים, לעומת 65 מיליון קולות ב-2012 וניצחון בפער של ארבעה אחוזים. ביידן ניצח בבחירות הקודמות במישיגן בפער בן שלושה אחוזים. אפילו אם יאבד 75 אלף מצביעים ערבים (שככל הנראה לא יצביעו לטראמפ אלא פשוט יישארו בבית), ביידן עדיין מנצח במישיגן.

הבעיה האמיתית של ביידן במישיגן אינה קשורה לחוסר שביעות רצון מן המדיניות כלפי ישראל ועזה. הבעיה שלו במישיגן היא אותה בעיה הקיימת עבורו בכל מקום אחר: האמריקנים פשוט לא חושבים שהוא נשיא טוב במיוחד.

לאור כל זאת האובססיה של ביידן ואנשיו לקול הערבי במישיגן נראית מגוחכת, אך היא בכל זאת נמשכת מאז נובמבר. הטענה הרווחת בעולם הפוליטי-תקשורתי גורסת כי ביידן מפגין כאן ערמומיות כמו-מקיאוולית בניסיון לנטרל מוקש אלקטורלי. הוא עשה זאת בתחילה בצעדים קטנים, כמו שאיפה לראות מספרי הרוגים קטנים יותר, אפילו כשצה"ל נוקט בצעדים חסרי תקדים להזהיר את האזרחים בעזה. אך אלו היו רק מילים. ביידן לא שינה בתחילה את הפעולות האמריקניות והמשיך לקדם חבילת סיוע ענקית שתעזור לישראל לחדש את מלאי החימוש.

עם בוא האביב נתוני הסקרים המשיכו להראות כי בחירה מחדש הולכת ומתרחקת לה, במקביל למתקפה מאורגנת של מפגינים תומכי חמאס על שלום היהודים באמריקה ועל הסדר האמריקני בכלל. דברים החלו להשתנות במהירות וביקורת נגד ישראל מפי מקורבי ביידן הפכה לעניין כמעט יום-יומי. מנהיג הרוב בסנאט צ'אק שומר קרא בפומבי להחלפת ראש ממשלת ישראל.

לאחר שאמר בנאומו ביום השואה כי "לעולם לא עוד משמעותו לעולם לא לשכוח", ביידן סיפר ל-CNN על החלטתו להטיל אמברגו חלקי על חבילת הסיוע אותה קידם בעצמו. החלטה זו היוותה הפרה מוחלטת של החוק, הקובע כי נשיאים חייבים להוציא כל סכום כסף שאושר בידי הקונגרס ונחתם על ידי הנשיא. כנראה שאף אחד כבר לא מצפה מנשיאים לציית לחוק.

התמרון הפוליטי הזה מעלה ריח לא טוב, כמו גם טענותיו של ביידן להפצצות ישראליות "חסרות הבחנה", למרות שהיו הכי רחוקות מכך. משהו אחר מתרחש כאן.

אינני מתכוון לטעון כי ביידן ואנשיו מתנהלים בחוסר כנות. יתכן מאוד כי הם פשוט פוליטיקאים גרועים הטועים במשקל שהם מעניקים למצביע האנטי-ישראלי. אך מה אם מדובר במשהו אחר, אפל יותר?

במשך שלוש שנים ביידן וצוותו נלחמו כדי לגרום לאמריקנים להעניק לנשיא קרדיט על כלכלה צומחת. בין אם הוא זכאי לכך או לא, הענקת הקרדיט לא התרחשה. אנשי ביידן מתוסכלים בבירור מכך שאינם מקבלים את הכרת התודה אשר לדעתם מגיעה להם.

הוסיפו לכך את העובדה שאין דבר שניתן לעשות לגבי חולשותיו הפיזיות והמנטליות של הנשיא. זהו עניין הנמצא מעבר לשליטת היועצים ובוודאי מרתיח אותם עוד יותר. הם חוששים, וכעת אפילו יותר כאשר מתברר כי לפחות שלושה מתוך ארבעת האישומים נגד טראמפ לא יגיעו לבית המשפט לפני יום הבחירות. הם תלו תקווה בכך שיוכלו לשכנע את הציבור האמריקני לא להצביע לטראמפ המסובך בהרשעות פליליות, אך הציבור אינו מגיב בהתאם לתוכנית ובוודאי שהסוגיה המשפטית לא הפכה להיות מכת המחץ לה נואשים במחנה ביידן.

האם ישנו פיתוי גדול יותר עבור ביידן ואנשיו מאשר הרעיון לפיו הכישלון האלקטורלי מקורו בצרות מבחוץ? האם המהומה והמשבר סביב ישראל לא מספקת שעיר לעזאזל נוח בו ניתן לתלות את האשמה? זו אינה האינפלציה המכרסמת בחשבון הבנק של כל אמריקני; זה אינו האופן בו פמליית הנשיא נאלצת לחצוץ בינו לבין צלמים כדי להסתיר את דעיכתו המואצת. זה לא הקול הצרוד והאופן בו הלשון מרקדת בפה בכל פעם שביידן פותח אותו. לא. זהו ביבי הארור שמאיים לגרור אותו למצולות.

האובססיה שפיתח הבית הלבן כלפי נתניהו, שבסך הכל מייצג את דעת הרוב בישראל לגבי נחיצות הניצחון במלחמה, מזכירה רגע מביש אחר בהיסטוריה האנגלית. "מי יעזור לי להיפטר מהכומר החטטן הזה?", שאל הנרי השני את אנשיו אודות הארכיבישוף מקנטרברי תומאס בקט. זמן קצר לאחר מכן, ארבעה אבירים לכדו את בקט בפינת הקתדרלה ורצחו אותו. יתכן כי בשיחות פרטיות בבית הלבן, ואולי אף בשיחה עם צ'אק שומר לפני שהאחרון הוקיע את נתניהו בפומבי, ביידן השמיע גרסה של הציטוט המוכר.

המדיניות הנוכחית של ביידן מאפשרת בפועל את הישרדות חמאס. אם היא אכן תתממש לבסוף, נגלה כי בזמן שביידן בילה חודשים בלהיות ידידה הטוב ביותר של ישראל, הוא כעת הפך לאחד מיריביה הגדולים. ובעבור מה, עבור ויילס?

גרסה מלאה של המאמר ראתה אור בכתב העת 'קומנטרי'.