למרות המכות הקשות שמונחתות עליו, חיזבאללה רחוק מלהיות מורתע.
אמנם אפלטון אמר כי זה אבסורד לטעון שצריך לשמור על השומרים, אך נוכח התעלמותו של הפיקוד הבכיר בצה"ל במלחמת 'חרבות ברזל' מעקרונות המלחמה וכלליה, והתוצאות הקשות של התעלמותו, זוהי חובת הדרג המדיני לשמור על השומרים במערכה ההתקפית האפשרית הצפויה בלבנון.
דיבורים על כך שנסראללה עבר את "מחסום הפחד" ושנגמרו "שאריות הרתעתו ע"י צה"ל" לקוחים משיח סיפורי פוגי שראשיתם בתחילת המאה, באגדה על "הטילים שיחלידו".
בחשיבה צבאית מקצועית, חיוני להניח שאם חיזבאללה לא ירה לפני ה-7 באוקטובר, ואם הוא לא מפעיל את מלוא עוצמתו עכשיו, זה לא משום שהוא פוחד או מורתע (מצב תודעתי הידוע אך ורק לאדם ולבוראו), אלא משום שהדבר איננו עולה בקנה אחד עם האינטרס שלו או של שולחיו, ויהיה האינטרס אשר יהיה.
הדבר היחיד החשוב באמת מבחינת צה"ל הם יכולותיו הצבאיות של חיזבאללה, שע"פ דיווחים בתקשורת מאיימים להחריב את ישראל גם בלי לכבוש יישובים כפי שעשה החמאס בנגב המערבי.
מהצהרותיהם בתקשורת של אישים ביטחוניים, משרתים ופורשים, עולה שצה"ל לא נבנה להכריע את החיזבאללה ע"י כיבוש דרום לבנון לשם השמדת יכולותיו, אלא בעיקר כדי להרתיעו. זאת, כפי שחוזרים ואומרים אותם בכירים, באמצעות הנחתה של "מכות כואבות", כדוגמת חיסולו של נסראללה ואיומי סרק על החרבת ביירות – בעצמה קורבן של נסראללה.
לאור העובדה שלמעלה מחמישים אחוז ממפקדי חיזבאללה חוסלו, וכמו בחלום הפרות של פרעה קצב הירי של הארגון לעבר ישראל לא פחת, ניתן להסיק שחיזבאללה לא יוכרע וישראל לא תיוושע מיכולות העריפה של צה"ל, מרשימות ככל שיהיו.
אם צה"ל לא התכונן בשנים האחרונות לבצע את של"ג מספר 2, כלומר להכריע את חיזבאללה מהר ככל האפשר כדי למזער את משך זמן החרבתה של ישראל, ואת היקף החורבן הצפוי עד להשלמת טיהורה של דרום לבנון מצבא החיזבאללה, אז במונחים מקצועיים ישראל מוכרעת ולכן, מטבע הדברים, גם באמת מורתעת ומשתהה בתגובתה ולא רק בגלל המערכה המקבילה בדרום.
חיזבאללה לעומתה, על אף המכות הקשות המונחתות עליו, רחוק מאד מלהיות מוכרע, כלומר יש לו יכולות פיזיות להמשיך בהחרבת ישראל מרחוק, ולכן מטבע הדברים, הוא רחוק מלהצטייר כמורתע; אדרבא – הוא הצד שכפה על ישראל מלחמת התשה וחורבן ארוכה וחסרת תקדים בנזקיה, והוא זה שקובע את גבולות המלחמה, עוצמתה ומשכה.
מתמונת המערכה ברצועה ומהדיווחים המעודדים על ההכנות והאימונים האינטנסיביים הנערכים בפיקוד הצפון, מצטייר שצה"ל משלים את בניית היכולות הצבאיות, הפיזיות והמוראליות הנדרשות לשם הכרעת חיזבאללה (ונקווה שלא רק להכותו מכה עצימה); זאת כמובן, בעיתוי שייקבע על ידי ישראל, כנגזר ממוכנותו המבצעית של צה"ל להכריע, ומהערכת המצב ברמת הביטחון הלאומי.
כמו ב-1982, המפתח להסרתו המהירה של האיום מגבולה הצפוני של ישראל הוא ביסוסה של המערכה ההתקפית נגד חיזבאללה על רעיון אופרטיבי תחבולני מבריק.
הגייתו של הרעיון התחבולני הזה הוא עכשיו האתגר מספר אחת של ההנהגה הצבאית – תיקון מתבקש מצידה לתקלה המקצועית החמורה שלה ב-7 באוקטובר ולזו שגרמה להסתבכות המערכה נגד חמאס.
למרות טענתו הנכונה של אפלטון, בנסיבותינו, על הדרג המדיני לשמור על השומרים ובעזרת יועצים מקצועיים, מומחים לצבא, לוודא שהמערכה המדינית והצבאית האסטרטגית בצפון תהיה מכוונת כולה אך ורק להכרעת היכולות הצבאיות והכלכליות של העדה השיעית בלבנון ושאר גרורות איראן בלבנון ובסוריה.
אסור ששום מאמצים ואמצעים יושקעו בניסיונות "להשפיע", "להרתיע", "להפחיד", "לגבות מחיר כבד", "לגרום לחיזבאללה להבין", "להפעיל מנופי לחץ על ממשלת לבנון" ושאר ההבלים השולטים בשיח הביטחוני בישראל משלהי המאה הקודמת. כדי להפסיק את התממשותם לנגד עינינו של דברי הנביא על "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" חיוני אפוא לשמור על השומרים.
ד”ר חנן שי הוא אלוף-משנה במילואים ומומחה בחשיבה ותכנון אסטרטגי צבאי ומדיני, פיתוח מנהיגות, וקבלת החלטות ועבודת מטה.
מאמר מדוייק.
הבעיה המרכזית היא שאני לא רואה את ההנהגה מסוגלת להתמודד עם האתגר של שינוי קונספציה מקצה לקצה. המדובר קודם כל בהנהגה הצבאית, זו שכשלה בהערכות ובבניין הכוח הצבאי במהלך עשורים, זו שכשלה ב- 7/10 וזו שכושלת מאז בתכנון וניהול המערכה בדרום.
גם ההנהגה המדינית ובעיקר השילוב של גנץ, עם איזנקוט, גלנט וביבי, היא הנהגה בעייתית מאד.
צריך להחליף את כולם, כעת, לפני המערכה הגדולה.
כל מי שייכנס צריך להיות בעל מחשבה שונה לחלוטין מאלו שכיום מובילים.
למשל – עופר וינטר רמטכ"ל או שר בטחון. אפי איתם גם כן יכול להיות שר בטחון אחר לגמרי ממה שיש היום. עמית הלוי סגן שר הבטחון.
האנשים שהיום מובילים לא יכולים להביא להכרעה ונצחון כי המושג הזה מהם והלאה.
עוז לתמורה בטרם פורענות.
ישראל צריכה לעשות מבצע שיגיע עד לבעל בק 100 קמ מהגבול
ישראל צריכה לחבור לכוחות נוספים בלבנון שיטבחו בשיעים וישתלטו על השטחים שלהם
ישראל צריכה לקחת את השטח עד הליטני לגרש משם את כל התושבים ולספח אותו לישראל למען יראו ויראו
אני מסכים ובעיקר בכל הקשור לצורך למקד את ההתקפה על השיעים ולמזער פגיעה בעדות האחרות. וזה מהסיבות הבאות:
1. השיעים הם כרגע האויב. מיקוד המכות עליהם יגביר את העוצמה והפיזור יטשטש אותה.
2. אין באמת "מדינת לבנון". זה שטויות של גיורא איילנד.
3. העדות האחרות עוינות לחיזבאללה. אני לא יודע אם ניתן למנף את זה בפועל לתמיכה שלהן או אם הן ינצלו את ההזדמנות כדי לזנב בחיזבאללה אבל בוודאי אין טעם לתקוף אותן ולשים אותן בצד של החיזבאללה. במקרה הכי גרוע הן פשוט לא יתערבו וגם זה בסדר.
אין הרתעה בלי אובדן קרקע
רק אם בישראל הייתה הסכמה שמלחמה תביא לכיבוש דרום לבנון ולהזזת הגבול לליטאני החיזבאללה היה מורתע
אין דרך להרתיע שלטון יחידני אלא אם האיום מכוון כלפי יחידו במדויק
אחרת מה איכפת לו?
ולכן במלחמות מול שלטון יחידני בעל סמכות תמיד תמיד זה קרב לחיים ולמוות בסופו של יום
או כפרפרזה פופריאנית: איך תוכל לפטר את היחיד משלטונו היחידני?
בבסיס חוסר הסימטריה עומדת "ההשלכה על האחר" בה "הדמוקרטיות" משליכות את "רצון העם" המהותי לדמוקרטיה על העם של האויב הנשלט על ידי יחידו, וככה "הדמוקרטיות" מצפות ל"לחץ" מלמטה שיוביל לויתור של היחיד השולט.
נו ואת תוצאות ההזיה הזו לאורך העשורים האחרונים ניתן למסגר ל"תמונת-ראי" טרום מלחה"ע ה-2
כשיבינו שאין דבר כזה מורתע באיסלם, יבינו שחייבים לשנות את דרך החשיבה.
ניתוח מעולה. הייתי מנסח מעט אחרת. לו קיימת הייתה יכולת מוכחת – ומאותרת על ידי המודיעין של האויב – לכבוש את דרום לבנון ואולי את כולה, אפשר שהאויב היה חושב פעמיים לפני שהקים אוהל, ירה טיל או התגרה בכלל.
שלילת רעיון ההרתעה באופן גורף איננה נתמכת על ידי המאמר עצמו. הנה: "בחשיבה צבאית מקצועית, חיוני להניח שאם חיזבאללה לא ירה לפני ה-7 באוקטובר, ואם הוא לא מפעיל את מלוא עוצמתו עכשיו, זה לא משום שהוא פוחד או מורתע (מצב תודעתי הידוע אך ורק לאדם ולבוראו), אלא משום שהדבר איננו עולה בקנה אחד עם האינטרס שלו או של שולחיו, ויהיה האינטרס אשר יהיה". דָּא עָקָא, הבנת האינטרס מתעצב גם על ידי ההנחות באשר לגודל הסיכון. מושג ההרתעה, חמקמק ככל שיהיה, נשאר אתנו.
אפשר כמובן לטעון כי מבחינת איראן השמדתו של חזבאללה אחת ולתמיד היא מחיר נסבל בנסיבות מסוימות, ועל כן, אין בעצם כל דרך להרתיע. זו אפשרות תיאורטית. בפועל, נדמה שחזבאללה הוא כלי מרכזי במערך האיראני ובעצם חלק מאיראן המהפכנית ועל כן יקר מאוד להנהגה האיראנית.
מה שדרוש אפוא לעשות, ובהתאמה לניתוח של המאמר, הוא להפוך את המשוואה. להפוך את חזבאללה מנכס לנטל עבור איראן. כלומר, לגרום לכך שהשיקול של שמירת חזבאללה שלם וקיים יהפוך לשיקול מרכזי ואף ימנע מאיראן לפעול בזירות אחרות ובהן התקדמות בנושא הגרעין.
על מנת שיתרחש שינוי משוואה שכזה, פער הכוחות ביננו לבין חזבאללה חייב להיות גדול והנכונות לצאת למלחמה אצלנו חייבת להתפרש בצד השני כאפשרות מעשית, שעשויה להתקיים. עמדתה של ארה"ב והבטחותיה לאיראן היא חלק ממערך השיקולים.
בשנים האחרונות דיברו על כך שישראל יכולה "להחזיר את לבנון לתקופת האבן". אם יש אפשרות כזאת, הרי השאלה היא מדוע לא עושים את זה. תשובה אפשרית היא כי ישראל איבדה (זמנית?) את חופש הפעולה שלה. אם כך הדבר, הרי גם בניית יכולות לכבוש את דרום לבנון תשאר יחסית ומוגבלת על ידי החברות בגוש המעצמתי. אלא אם כן נצליח לייצר גם חופש פעולה וגם יכולות עצמאיות.
מלחמת חרבות ברזל הוכיחה לישראל כי במרוץ ההתחמשות הקונבנציונלי, איראן ניצחה – ישראל לא הכינה צבא קונבנציונלי מספיק גדול כדי להתמודד ב-2 זירות במקביל, ואפילו לא הכינה צבא מספיק גדול שישמור בשגרה על גבולות עוטף עזה והגליל – יש להודות כי 3,000 החמושים של החמאס הכריעו את כוחות הבט"ש לאורך רצועת עזה וכבשו כמעט את כל בסיסי צה"ל שעמדו מולם. למזלנו, כוחות רדואן של החיזבאללה היססו מלתקוף בו-זמנית את הגליל ואת כוחות הבט"ש הבלתי מספיקים בגבול עם לבנון.
דווקא בימים אלו, כאשר איראן פורצת ללא הפרעה לעבר הגרעין, ועומדת להפוך למעצמה גרעינית, אשר תאיים באמצעות טילים בליסטיים וטילי שיוט בעלי ראשי נפץ מימניים (ראה פצצת המימן שנוסתה בהצלחה בצפון קוריאה במימון איראני), דווקא כעת, המסקנה הרווחת בקרב מובילי דעת קהל בישראל, ממלחמת חרבות הברזל שישראל צריכה להגדיל את צבא היבשה שלה על חשבון חיל האוויר שלה. מכאן, שישראל שעסוקה כיום מכף רגל ועש ראש במלחמה על כל בית ממולכד ועל כל מנהרה ברצועת עזה, וסופגת כל יום רקטות וכטב"מי נפץ בכל רחבי הגליל, חושבת בעיקר כיצד עליה להגדיל את כוחות היבשה במספר אוגדות, כדי להביס את כוחות הפרוקסי של איראן, הנחשבים לא פחות ולא יותר מאשר איום קיומי על ישראל.
כמויות הנשק הבדיוניות שנמצאו ברצועת עזה וכמויות הרקטות והטילים חסרות התקדים הנמצאות בידי החיזבאללה, הם העדות לכך שאיראן הצליחה לנצח את ישראל במרוץ החימוש האזורי, עד כדי מה שנחשב לסכנה קיומית לישראל.
כעת על ישראל לנסות מצד אחד למצוא מוצא צבאי לחיסול איום החיזבאללה בצפון, תוך מניעת הרס והרג נוראיים בכל רחבי ישראל מצד טילי החיזבאללה, ומצד שני עליה להיערך לאיום האיראני הלובש שתי צורות:
א. איום גרעיני גלוי מצד איראן, כבר בטווח של השנה עד השנתיים הקרובות
ב. איום של מלחמת התשה בטילים וכטב"מים קונבנציונליים, כדוגמת מהלומות הטילים שהיו בין איראן ועירק במלחמת עירק-איראן בשנות ה-80.
נקודות במוצא של החשיבה האסטרטגית הישראלית צריכות למנוע את האיומים הנ"ל, ואיומים נוספים מזירות שכנות:
א. מניעת נזק אדיר לתשתיות קריטיות, בסיסי ח"א ומרכזי אוכלוסייה כתוצאה מתקיפת טילים, רקטות וכטב"מים של החיזבאללה
ב. מניעת מלחמת התשה הכרוכה במתקפות של טילים וכטב"מים קונבנציונליים מצד איראן ומדינות פרוקסי כמו עירק ותימן, ובכלל זה של טילים בליסטיים וטילי שיוט בעלי כושר נשיאת ראשי חץ גרעיניים
ג. מניעת תקפת פתע גרעינית אירנית על ישראל
ד. מניעת התפתחות מחדש של איום מצד החמאס ברצועת עזה
ה. מניעת התפתחות איום מצד כוחות פלסטינים באיו"ש, מצד החמאס והרשות הפלסטינית (במיוחד לאחר תום כהונתו של מחמוד עבאס).
ו. מניעת התממשות איום כוחות פרו-אירניים מכיוון סוריה
המסקנה שכל בר דעת יכול להגיע אליה בקלות היא, כי אם ישראל רוצה להמשיך להתבוסס בקרבות קונבנציונליים מול כל זב חוטם במזרח התיכון, הנמצא תחת מקבלי המשכורות, המימון וההתחמשות האירניים, היא לא רק שתצא נפסדת ממלחמת התשה אינסופית, שתתיש אותה כספית ותפגע בכלכלה, בצמיחת המשק, ובעלייה, אלא שהיא תבטיח את הזנחת את החזית שבאמת מסכנת את קיומה את ישראל, והיא חזית האיום הגרעיני האירני, הנבנה ממש מול עינינו המשתאות, ללא שום תגובה ממשית ישראלית ובטח שלא אמריקאית.
הפתרון לכל אלה, צריך להיות בשינוי בדוקטרינת ההרתעה הישראלית – על ישראל לעבור כבר כעת למדיניות של הרתעה גרעינית גלויה.
כך, במקביל לבנייה מחדש של צה"ל לצבא גדול יותר, המסוגל לתת מענה קונבנציונלי לכל החזיתות העומדות מולנו, על צה"ל להגדיל באופן מואץ וחסר תקדים בהיקפו, את מערך התקיפה הלא-קונבנציונלי שלו, כך שברור יהיה לאיראן, ולמדינות הפרוקסי שלה, שלא כדאי להתעסק עם ישראל, אשר בכוחה יהיה להשמיד את הציביליזציה השיעית באיראן ובמדינות הפרוקסי שלה (מערכות הגנה אווירית המשוכללים ביותר, לא מהווים הרתעה אמיתית לאויב פנאטי נחוש).
לצורך כך ישראל צריכה לעשות שימוש ברזרבות מטבע החוץ שלה העומדות על מעל 200 מיליארד דולר, ולהצטייד במהירות ובהיקפים חסרי תקדים, ב-3 השנים הקרובות, באופן גלוי, פומבי ומרתיע, בנשק התקפי לא-קונבנציונלי, אשר ירתיע גם את אחרון חמומי המוח המשיחיים באיראן ובמדינות הפרוקסי שלה.
במקביל, ישראל צריכה להגדיר את הקווים האדומים של דוקטרינת ההרתעה שלה, אשר במידה וייחצו ישראל תפעיל מכת מנע לא-קונבנציונלית כנגד כל איום שיתגלה במכ"מים של ישראל – טילים בליסטיים, טילי שיוט ומטוסי הפצצה המסוגלים לשאת נשק גרעיני או לא-קונבנציונלי אחר.
מכת המנע תופעל הן להשמדת עריה המרכזיות של איראן והן של ערי מדינת הפרוקסי בכל מקרה של איום, או מצד איראן או מצג מדינת פרוקסי שלה, כך שגם אם האיום על ישראל יהיה רק מצד מדינת הפרוקסי, תובטח גם השמדת איראן.
באמצעות שינוי דוקטרינת ההרתעה ישראל תשיג מספר מטרות נוספות מלבד הרתעה גרעינית מול איראן ומדינות הפרוקסי שלה:
א. תחת המטריה הגרעינית הישראלית, ישראל תוכל לחסל את האיום הטילי של החיזבאללה, תוך הרתעת החיזבאללה מלשגר טילים מדוייקים כבדים לעבר ישראל, ומניעת כל חזון הבלהות של פגיעה אנושה בישראל מצד החיזבאללה.
ב. תחת המטריה הגרעינית הישראלית, ישראל תוכל לחסל ביתר קלות איומים מצד כוחות פרוקסי אירניים, בסוריה, עירק ותימן, ללא חשש מתגובה אירנית
ג. ישראל תעצור את מגמת מלחמת ההתשה הטילית, שהתפתחה במלחמת חרבות ברזל, של מתקפות טילים וכטב"מים אירניים על ישראל, ככלי תגובה שגרתי לכל פעולה חריגה וכואבת של ישראל נגד כוחות הפרוקסי של איראן
ד. ישראל תוכל תחת המטריה הגרעינית שלה להשמיד יכולות טיליות גם של כוחות פרו אירניים בתימן, עירק וסוריה, ובכך ישראל תמנע את פוטנציאל ההתרופפות ואי-האמינות של הקווים האדומים של ההרתעה הגרעינית הישראלית, כתוצאה מהאפשרות לשגר לעבר ישראל טילים בליסטיים וטילי שיוט מכיוון מדינות פרוקסי של איראן, כמו שקרה בשיגורים מתימן ועירק ובעת מלחמת חרבות ברזל. לא יהיה ניתן לאורך זמן לקיים הרתעה גרעינית אפקטיבית, כאשר ניתן יהיה לשגר לעבר ישראל טילים בעלי יכולת נשיאת ראשי נפץ גרעיניים, מכיוון מדינות סוררות כמו תימן, עירק וכד'
כל מי שחושש כי ישראל תשלם מחיר בינלאומי יקר כתוצאה ממעבר למדיניות גרעינית גלויה, חי בעולם של הכחשה – איראן גרעינית כבר היום, ורק נמנעת מלהכריז על כך בגלוי – היא יודעת שכדי להדביק את ישראל במירוץ החימוש הגרעיני, לאחר שלישראל יש יתרון של עשרות שנים בהצטיידות בנשק גרעיני, על איראן לצבור כמות מרשימה מספיק של ראשי נפץ גרעיניים, ולהשלים הצטיידות בטילים בליסטיים בין-יבשתיים בעלי כושר נשיאת ראשי נפץ גרעיניים, לפני שתעבור למדיניות גרעינית גלויה המאיימת על ישראל ומדינות המפרץ.
איראן מאותתת לעולם, כי בכוונתה לשנות את מדיניותה הגרעינית, ולהפכה לגלויה כבר בשנים הקרובות.
מה ישראל תעשה אז? האם תמשיך לדבוק במדיניות העמימות הגרעינית שלה? בוודאי שלא!!!
ישראל תיאלץ להיגרר אחרי אירן ולהודיע אף היא על מדיניות גרעינית גלויה, ואולי גם ישראל תיאלץ לבצע בחיפזון ניסוי גרעיני משלה.
מוטב לה לישראל, שבמקום להיות מופתעת אסטרטגית, מובכת קשות, ונגררת בתחום הגרעיני, להיות זו שמובילה, וזו שמוציאה משיווי משקל את איראן, בזכות יתרונה העצום רב-השנים על איראן בתחום זה.
כל ההתחכמויות מהסוג של "עוד מאותו הדבר", בלא שינוי מהותי במדיניות ההרתעה הישראלית, שכשלה וממשיכה להיכשל גם היום, לא יועילו.
אני לא גנרל אבל אם לבנון היתה הרוסה לגמרי ללא תשתיות היתה יופי של הרתעה.
נכון שגם אנחנו היינו משלמים מחיר אבל הם כבר מזמן היו רצים לבכות שהורגים אותם.
אי אפשר לנהל איתם מלחמה הומנית
זו הדרך היחידה
זו מדיניות של להעניש את המקל במקום את מי שמפעיל אותו נגדנו, איראן.
אפילו במצב אידאלי, נכניע את החיבאלה, ונבנה רצועת בטחון בדרום לבנון, תוך שנתיים איראן תבנה ותחמש מחדש את החיזבאללה.
שתי אפשרויות שאולי יעבדו , אחת, גרוש כל האוכלוסייה השיעית לסוריה
או האכלת איראן את המרורים שהיא מאכילה אותנו באמצעות חימוש כל המיעוטים המרדניים שבתוכה.
לגבי הרתעה גרעינית, זה לא קיים ולא יעיל כלפי אירגוני טרור, ובפרט שמנהיגי איראן חושבים שאפשר להכריע את ישראל בפצצה יחידה.
אתה צודק שישראל פשוט לא יכולה להרשות לעצמה מלחמה הומניטרית. כשאתה כבשה מוקפת זאבים אתה לא נלחם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.
אבל הרס לא מביא הרתעה. רצועת עזה הפכה לאזור אסון ובכל זאת החיזבאללה לא התחיל לבקש הפסקת אש. האנשים הללו לא מפחדים ממוות ובטח לא מהרס אבל הם כן מפחדים מאובדן שליטה על אדמה ולכן זו הדרך היחידה והחיונית להשגת הרתעה.
חייבים לבנות מחדש את הגדר סביב רצועת עזה (אבל משודרגת עם גדרות חשמליות, בטונדות, שדות מוקשים ואזור ביניים בין 2 גדרות למשל) תוך צמצום שטח הרצועה ביחס למה שהוא היה ב6.10 ולהבהיר שישראל לא תסיים את המלחמה בלי לקחת שטחים מלבנון.
מסכים עם רוב הדברים, ואפילו ארחיב על חלקם:
1. הרתעה היא מצב שניתן להשיג רק עם הצד שרוצים להתריע יודע ומבין שיש לו מה להפסיד. במקרה של חזבאללה – בדומה לפלסטינים ולחמאס – שטח ושליטה. כל עוד צה״ל לא רוצה בכלל לכבוש שטחים, לא ניתן יהיה להשיג הרתעה אמיתית (למרבה הצער).
2. הדרג המדיני אכן צריך לשמור על השומרים. ובמקרה הזה, לא רק על צה״ל, אלא גם על מי שמתחזים לשומרים, שופטי בג״ץ, שקשרו את ידיו של צה״ל במשך שנים רבות.
אבל – וזה אבל גדול – ישראל איננה מורתעת ואיננה מוכרעת. ראשית, אין מטרתה של מלחמת התשה להכריע אויב, אלא כשמה כן היא, להתיש אותו. ההכרעה, ככל שניתן להשיג אותה, אמורה להגיע אחר כך. ישראל לא קרובה להיות מוכרעת, בטח לא על ידי חזבאללה, למרות המחירים הכואבים והנזק הגדול. ישראל גם איננה מורתעת. במקרה הזה, ישראל לא יכולה להיות מורתעת, לא בגלל שאין לה מה להפסיד (למשל, הרס עצום ואובדן חיי אדם). אלא דווקא בגלל שמה שיש לה להפסיד הוא כל כך גדול – עצם קיומה של מדינת ישראל – שאנחנו לא יכולים להיות מורתעים גם מהמחירים הכואבים שיבואו בדרך. הסיבה שצה״ל אינו ערוך לכיבוש דרום לבנון היא שרמטכ״לים בעשרים השנים האחרונות דאגו לצמצם את צה״ל, ובתוך כך את חיילות היבשה ואת מספר הטנקים, מה שמקשה מאוד על צה״ל לפעול ביעילות בזמן מלחמה ופלישה קרקעית שלנו לשטח האויב, לא כל שכן בשתי זירות ויותר במקביל. והסיבה שצה״ל לא רוצה לכבוש שטחים היא תוצאה של הקונספציה, שבמקרה הזה קשורה בפחד שניטע בו מפני בחוק הבינלאומי על ידי בג״ץ במרוצת השנים. זו לפחות דעתי. תהיה מלחמה ותהיה הכרעה. היא לא תהיה קלה בכלל, אבל היא תגיע.
בהמשך לתגובתי הקודמת:
1. כתבתי שצה״ל צומצם ולכן יתקשה להתמודד עם כיבוש שטח ועם שתי זירות ויותר. כמובן, שזה לא אומר שזה בלתי אפשרי.
2. לגבי עניין השליטה, בעוד בעזה החלופה היחידה לשלטון החמאס היא שלטון צבאי, בלבנון העניין מורכב יותר. לבנון היא מדינה כושלת ומתפוררת מעצמה, מושתתת על שחיתות, שאפילו לא מסוגלת לבחור נשיא למדינה. ואם זה לא מספיק גרוע, אז בפרלמנט שלה יש נציגים מארגוני טרור (אמ״ל וחזבאללה), בנוסף לנציגים של מיליציות אחרות. בעניין חזבאללה, הפגיעה בשליטה שלו בלבנון תהיה בעיקר לוודא שהוא לא חלק ממרכז קבלת ההחלטות וההשפעה על המדינה – לא בחזית, באמצעות נציגים בפרלמנט הלבנוני ולא מאחורי הקלעים.
שמונת החודשים מהטבח בשמחת תורה בעוטף עזה, דרך המלחמה בחמאס ובחיזבאללה הוכיחו לכל מי שעיניו בראשו שהפיקוד הבכיר של צה"ל אינו מקצועי, ושמקבלי ההחלטות הפוליטיים, יחד עם חברי האליטות האינטלקטואליות ותקשורתיות אינם מבינים את הווית הצבא והמלחמה. לכן אין תמה שרוב הישראלים אינם מבינים שאי אפשר להטביע את האויב בדמעות וזה מה שאמצעי התקשורת הישראלים עושים עושים בשמונת החודשים האחרונים.
על התוצאה הקריטית באי מקצועיות מפקדי הצבא ובחוסר הבנה של של ראשי המדינה ומנהיגיה הצביע כבר בימי הביניים, במאה ה-12, הרמב"ם, גדול חכמי ישראל בכל הדורות, שעליו נאמר: "ממשה עד משה לא קם כמשה", באגרתו לחכמי קהל העיר מארשילייא: "וזו שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם… לא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות… ודאי סכלים ואווילים היו ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו".
אותם דברים אמרו נביא הציונות האסטרטגית מרקו ברוך ב-1893 בברלין לסטודנט לכימיה חיים וייצמן וזאב ז'בוטינסקי באודסה לראש ארגון להגנה עצמית "ירושלים" ב-1903. הדברים נפלו על אוזניים ערלות. ב-1989 קבע ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל דאז, האלוף דורון רובין ז"ל, שבפו"ם "ברק" שאותו הקים ועליו פקד מחבר מאמר זה, חנן שי, אלמד פילוסופיה צבאית. התחולל מרד באגף ההדרכה שאותו הובילו ראש מחלקת היסטוריה דאז בני מיכלסון והמומחה לצבאות זרים בני עמידרור. דורון רובין נכנע ובני מיכאלסון הפך להיות האורים והתומים של מערכת הביטחון מאז ועד 7 באוקטובר.
לאחר שכל העם ראה ועדיין רואה את הקולות, הגיע הזמן לשים את הדגש בתחום הביטחוני לא על אמצעי לחימה שהן תוצאה של תובנות טכנולוגית, אלא על תובנות ביטחוניות גבוהות שהן פריה של הכשרה ארוכה ומעמיקה של המוכשרים ביותר, כפי שיעץ אפלטון בדיאלוג "המדינה" לפני 2400 וכפי שקבעה "ועדת שרנהוסט" לאחר תבוסת הצבא הרוסי בקרב ינה ב-1806: להקים קורפוס אינטלקטואלי של המטה הכללי שווניסטון צ'רצ'יל כה התפעל ממנו.
תיקון: לא הצבא רוסי אלא הפרוסי