הסוגיה הערבית בציונות

מראשית הציונות המודרנית התרוצצו בקרבה שתי גישות אל מול ערביי הארץ: אחת רומנטית והשנייה ריאליסטית. ההשקפה הרומנטית ניזונה בין השאר מאידיאלים שלידתם באירופה, משיטוח הבדלי תרבות בשם ערכים אוניברסליים, תפיסה חילונית וביטול הדת.  הציונות ברובה חיפשה נורמליות, חיי שלום עם הערבים מקרוב ועם עמי תבל. על כל המשא האידיאולוגי הזה נמצאה הערצת-יתר של הטיפוס הערבי המקומי בעל דימוי מקראי משהו. יהודים נשבו בקסם של המזרח, הגולמי והמקורי.

מנגד, חוויית החיים בארץ והמפגש עם ערביה עיצבו את ההשקפה הריאליסטית, כמעט ללא כחל וסרק. ניסיונות הקיום היהודי במרחב האימפריה הצארית שממנה חלוצים וסופרים עלו ארצה, יחד עם ההתמקדות בבניית הציונות כמטרת-על, היו בין ארגז הכלים שהזינו גישה לאומית עצמאית. הערבים היו לאויב ופחות כשכנים בני שיח ושלום.

נסקור מבין הדמויות הבולטות שנתנו ביטוי לראייה מציאותית חמישה אישים, שֶבְעֵת הזאת ראויים להקשיב לתובנות שהפיקו בחייהם. צל כבד של ה-7 באוקטובר מאפיל על כולנו בישראל.

אליעזר בן-יהודה (1858-1922)

בסיפור הגעתו לארץ ישראל ב-1881, חושף בן-יהודה, בעל חזון ומעש לחידוש השפה העברית כשפה מדוברת, את מר-ליבו הבלתי צפוי במסע ארצה. הנה קטעים מהמתרחש:

"במבואות-ים הראשונים של סוריה התחילו עולים על ספינתנו נוסעים ערבים, וככל אשר התקרבנו למפרץ יפו, כן הלך וגדל מספרם. רובם היו בחורים גבוהי-קומה, חזקים, לבושים כמנהג הארץ…וכולם היו עליזים, ששים ושמחים, מצחקים, מתהוללים. ועלי להודות, כי זו הפגישה הראשונה עם בני דודנו ישמעאל לא הייתה לי פגישה של שמחה. רגש מדכא של מגור [חרדה], כמו מפני חומה בצורה, מלא פתאום את נפשי. הרגשתי, כי הם חשים את עצמם אזרחי אותה הארץ, שהייתה ארץ אבותיי, ואני בנם של אלה האבות, אני בא אל זו הארץ כגר, כנוכרי…ואין לי פה, בזו ארץ אבותיי, לא זכות מדינית ולא זכות אזרחית…נשברתי פתאום: אולי באמת כל מה שיזמתי לעשות הוא דבר שווא ובטל, אולי החלום שחלמתי בדבר תחיית ישראל על אדמת אבותיו אינו באמת אלא חלום… הרגש המדכא לא עזבני… מגור! מגור!" [אברהם יערי, זיכרונות ארץ ישראל, חלק ראשון, 1974, 339-342.]

ההתרגשות של עולה חדש התחלפה בייאוש ופחד נוכח המציאות המאיימת של קומץ ערבים בספינה. בן-יהודה לא הדחיק את מראה עיניו אלא חש באינסטינקט שחלומו הציוני על סף קריסה. כדי להתגבר על מחסום האימה מול הערבים, יהיה צורך להתגבר גם עליהם.

משה סמילנסקי (1874-1953)

איש רחובות, חקלאי וסופר, משה סמילנסקי עלה ארצה ב-1890. בפעילות ציבורית היה מקורב ל'ברית שלום' הפייסני ואימץ לימים קו מדיני של דו-לאומיות כפתרון למריבה בין יהודים וערבים. עם זה דבריו על ערבי הארץ, הלקוחים מחוויות אישיות של הכירות קרובה, היו חדים למדי. כך כתב ב-1914:

"יש לנו עסק עִם עַם פראי למחצה, אשר לו מושגים פרימיטיביים מאוד. וזהו טבעו: אם יחוש בך כוח – ייכנע לך וישמור גם את שנאתו לך בלבו. ואם ירגיש בך רפיון – ימשול בך." ["במולדת", חלק ב', גיליון ג', העולם, 5.2.1914.]

סמילנסקי, שהתערה עם בדואים כשכנים ופועלים, שם בפיהם דברי ביזוי כלפי יהודים – "נרפים וחלשים…כן שונאים אנחנו אותם…אין לכבדם אם אין אלוהים בתוכם". [משה סמילנסקי, בני –ערב, תשכ"ד, ע' 331 במיוחד]. ונשאל: מה תועיל כניעת הערבים, שתהיה זמנית, ככל ששנאתם איתנה? בסופו של דבר, סמילנסקי הבין שאי-אפשר ליישב את הסכסוך בגלל שאיפת הערבים לתפוס מעמד מכריע של השליט. נראה שהסכסוך יגיע לסיום רק שייפול הפור – "או אנחנו או הם". [דני רובינשטיין, "זה אנחנו או הם": הקסטל וירושלים אפריל 1948, 2017]

יחסי ידידות בין אנשי שני הצדדים, כמו שהוא טיפח בחייו, אין בכוחם לפורר או להחליש את השנאה שחשים הערבים כלפי יהודים. דווקא קשריו היומיומיים עם ערבים מעניקים משנה תוקף לדבריו של סמילנסקי. מערכת יחסים בין-אישיים  של יהודים וערבים, שאכן יש בהם נימוס ושיתוף כמו בזירות עבודה, חסרים לגמרי משמעות לאומית או פוליטית  בכלל.

יוסף חיים ברנר (1881-1921)

הסופר ברנר, מלא פאתוס יהודי וייאוש ציוני, בלט בנוף הספרותי וציבורי אחרי שעלה לארץ ב-1909. הריאליזם שלו נצבע בצבעי יגון עמוק. בשנתו השנייה בארץ נרשם תיאור עתיר-הוד על ברנר בביקור בחג בחוות בן-שמן:

ברנר עצר בלכתו וכולנו עמדנו. השתררה דומיה ואיש לא פצה פה. ופתאום התנפל ברנר על השדה החרוש, חיבק במלוא ידיו את רגבי האדמה, נשק להם ובהתייפחו קרא: ארץ-ישראל, האם תהיי לנו!? ארץ-ישראל, התהיי שלנו!?…הקימונו אותו אחרי רגעים אחדים. דוממים ונרגשים צעדנו אחריו עד הביאנו אותו לפתח בית-החווה. ובדממה נפרדנו". [אברהם יערי, זיכרונות ארץ ישראל, חלק שני, 1974, עע' 928-929.]

ברנר היה פסימי לגבי הקיום והעתיד של העם היהודי, גם בחו"ל וגם במולדת. מן הרגע שהגיע לחיפה פגש בסמטאותיה ערבים עוינים, ואמר: "שנאה ביננו – כבר יש ומוכרחה להיות והיא תהיה". [אניטה שפירא, ברנר: סיפור חיים, 2008, ע' 247.]

במאי 1921 נרצח ברנר ביפו – נורה, נדקר והוכה – על ידי המון ערבי מוסת. ברנר לא נתפס לאשליות, והתבטא פעם שיש "להחזיק חרב", אמר ולא עשה. נראה שלא הוא ולא חבריו נקטו באמצעי זהירות והגנה מול סכנה משמשת ובאה. כמו בן-יהודה וסמילנסקי לפניו, הוא לא התחמק מהמציאות הקודרת והמאיימת בארץ. אכן לדאבון הלב, הגורל שפגש את ברנר היה במידה מסוימת צפוי, כאשר הוליכו הערבים בסביבתו את שנאתם אל שפת המעשה האכזרי.

ברל כצנלסון (1887-1944)

אחרי שעלה לארץ ב-1909, פתח ברל בפעילות ציבורית רצופה בתנועת הפועלים ובמוסדות הציוניים, וקנה לעצמו מעמד בכיר בשדה הפוליטי והתרבותי. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו (1936), של מסע הרג והרס של ערבים נגד יהודים, קונן ברל על אלה מבני עמו שמתבטלים מול "קנאות מוסלמית". ובכך ניסח את רגשי לבו המתייסר:

"כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ-ישראל, ילד שטופח על ידי ייסורי העם ומשא-נפש של דורות, וכאן ידבקו בו  חיידקים של שנאה לעצמו, של "עבדות בתוך מהפכה", ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט". [כתבי ברל כצנלסון, כרך שמיני, תש"ח, ע' 18].

אדם יהודי בעומק נשמתו, ברל לא התעלם מהאכזריות והפראות של מלחמת ישמעאל בישראל. הוא תיאר את הוויית הלחימה במילים כדורבנות. "עמלק" ו"נאצים" עלו כדימויים לערבים בכתביו. מכאן לא הייתה הדרך רחוקה עד שב-1941 ברל הטיף לטרנספר, או חילופי-אוכלוסין, כפתרון ברוח "תמורות נועזות" ביחס לבעיה הערבית הטורדנית [אניטה שפירא, ברל :ביוגרפיה, חלק ב, 1980, ע' 608].

היה לו דחוף להוציא לפועל מדיניות על בסיס הסכם הדדי שתמנע מהערבים לחקות את מה שעוללו הנאצים הגרמנים. מערבולת של חששות מילאה את ברל, אוהב עמו.

שמואל יוסף עגנון (1887-1970)

סופר מהולל שקיים מגע עם חוגי הסופרים, ש"י עגנון עלה ארצה ב-1908 ולימים קבע את ביתו בשכונת תלפיות בירושלים. בשנת תרפ"ט (1929), ימים שחורים בתולדות הישוב היהודי, ביצעו פורעים ערבים הרס ונזק בבית עגנון.

הפריצה לביתם הייתה כאשר הוא ואשתו התפנו בזמן ממנו. בעקבות האירוע כתב לשלמה זלמן שוקן המו"ל שלו:

"מימי הפרעות נשתנה יחסי לערבים. עכשיו יחסי כך. אין אני שנאם ואין אני אוהבם, מה אני מבקש, לא לראות את פניהם. לפי עניות דעתי צריכים לעשות עכשיו גטו גדול של חצי מיליון יהודים בארץ ישראל שאם לא כן חס ושלום אנו אבודים." [ש"י עגנון, מעצמי אל עצמי, 1976, ע' 406].

בהתייחסות נוספת דימה עגנון את הערבים לזאבים והיהודים לכבשים. חז"ל המציאו משל זה על ישראל בין העמים, עם שבעים זאבים שתאוותם לטרוף את הכבשה האחת והבודדה. דומה והציונות לא הצליחה לייצר משל חלופי שבו אין זאבים, או שעַם ישראל מופיע לבסוף בדמות זאב.

דע את האויב – צו קיומי של עם ישראל

הפילוסוף ניטשה, רב היצירתיות וישרות-המחשבה, תיאר את החיים ברבדים השונים ואת החתירה הראויה לכוח. ניתוחיו משקפים באופן מדויק את הערבים. הם נולדו לשלוט. אצלם מוסר העבד ניצב מול מוסר האדון הערבי. אגו ואצילות משולבים יחד באופי תרבותם. השקט במסגד והרעש ברחוב כשני הפכים בהרמוניה אחת. ניטשה הוסיף יתרה מזאת: כוח ורשעות הולכים ביחד.[Friedrich Nietzsche, Beyond Good and Evil, 1966, Part Nine]

נצרף כאן צטטה ששולחת אלומת אור עוצמתית על עמי ערב:

בני אדם שטבעם עדיין טבעי, בַרבַרים בכל משמעות איומה של המילה, אנשים טורפים שהחזיקו בכוח הרצון ותאוות שליטה רציפה, השתלחו על גזעים יותר חלשים ומתורבתים שוחרי שלום… ועל תרבויות שהזדקנו והתרככו… המעמד האצילי תמיד היה המעמד הברברי… ובולטות שלה לא התבטאה בכוח פיסי אלא בכוח בנשמה – בעלי המעמד היו בני אדם שלמים יותר, כלומר חיות יותר שלמות."[ Nietzsche, ע' 202].

אלה מילים חריפות מאוד בתקופה שמותר היה להציג תמונת מצב קשה ומעוררת פלצות.

יש לציין בנוגע למחדל הנוראי של ה-7 באוקטובר שפספסו ראשי המדינה והצבא את פני המציאות –  מציאות שיש לה אפיונים דתיים, תרבותיים, מדיניים ואסטרטגיים של הציבור הפלשתיני. לא עמדו על כוונות של הערבים, לא פענחו תרגילי הרמייה והעמדת פנים שמפעילים מול חסרי דעת. המנהיגים הישראלים הסתנוורו  מקוד גלובלי וחד-גוני של זכויות אדם ושוויון, של קדימות שיקולים כלכליים ואישיים.

המחויבות המוסלמית למשפחה, לחמולה המורחבת, לשבט, לעם, לאסלאם ולאללה מצדיקה כל שקר מול  אל-יהוד. להמחשה, באוגוסט 1929 ראשי הציבור הערבי בחברון ובמוצא הבטיחו ליהודים שלא נשקפת להם כל סכנה. ואז נשלפו הסכינים והתנפלו על יהודים באכזריות חייתית, אנסו והשחיתו גופות. לא היה חידוש בטבח ה-7 אוקטובר אלא בהיקף במספר הנרצחים.

והסופרים ואנשי תרבות הציונים מן העבר, לא התכחשו למציאות של שנאת הערבים לנו. היא השתוללה בצרחות של שמחה בבארי ובכפר עזה. והקול המודחק של ריאליזם עדיין מבקש להשתחרר מהשבי של סוהרי הדיכוי המחשבתי וחוסמי הדיבור החופשי.

ד"ר מרדכי ניסן לימד לימודי המזרח-התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים.