למה צה"ל לא מנצח

בחודש ינואר האחרון פרסמתי מאמר באתר זה שעורר גלים והביא נבחרי ציבור לפנות אלי כדי לקבל פרספקטיבה על המצב בלחימה ברצועה. נושא המאמר היה "ישראל החליטה להשמיד את החמאס, אבל לפיקוד הבכיר יש תוכניות משלו". בפברואר כתבתי מאמר נוסף "אלה הדברים שעוצרים את צה"ל מלמנוע את האסון הבא" ובו הסברתי כיצד פועל המטה הכללי בצה"ל כדי שצה"ל לא ישלוט בכל הרצועה ולמעשה מונע את הניצחון הנדרש.

בעקבות המאמרים האלה יצרה איתי קשר כתבת זרה של אחת מרשתות הטלוויזיה המובילות בעולם שמסקרת את הנעשה בישראל עבור הרשת מזה כמה שנים ומתגוררת בישראל. היא אמרה שלי שהכתבה שלי הייתה משמעותית מאוד עבור הכתבים הזרים בישראל. רובם נמצאים כאן מזה זמן וחוו את הטראומה של אסון ה-7.10. הם מבינים את ההכרח של ישראל במיגור החמאס. אבל הם לא הבינו מה קרה לצה"ל.

יותר משהם לא הבינו מה קרה לצה"ל בשמחת תורה, הם לא הבינו למה הוא לא מביס את החמאס כמצופה. הם התחילו לחשוב שצה"ל לא באמת חזק ולא באמת מסוגל לנצח כמו שהם חשבו. ואז הגיעה הכתבה שלי, והם הבינו שאין לצה"ל שום בעיה להביס כל אויב. הבעיה היא בחוסר הרצון של הפיקוד הבכיר לנצח. זה הרגיע אותם.

צה"ל מנצח בכל קרב, אבל אם לא נתעשת הוא יפסיד את המלחמה. אמנם איבדנו זמן יקר מאוד שלא לצורך וחיי אדם יקרים מפז. גם ההרתעה שלנו נשחקה עוד קצת. אבל יש גם צד אחר. האויב המום מהעמידה של העורף הישראלי עד כה. מהיכולת לספוג אבידות ולהמשיך בנחישות. רוח הניצחון של הלוחמים והעם מבהירה לאויב שאמנם האריה עדיין לא לגמרי התעורר, אבל מדובר בעם של אריות שצריך לחשוב פעמיים אם להתעסק איתו. עכשיו הגיע הזמן להתעורר על מלא ולנצח עד הסוף.

אז למה אנחנו לא מנצחים? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן לשלוט ברצועה, שהיינו אמורים לכבוש ברבע מהזמן? כי מישהו בפיקוד הבכיר של צה"ל חושב שלא נכון ולא טוב שנשלוט ברצועה.

זה היה כבר בשלבים הראשוניים ביותר של המלחמה. מי שרוצה למוטט את החמאס ולשלוט ברצועה מתכנן את המהלכים מהתחלה ועד הסוף. אבל צה"ל יצא ללחימה בצפון הרצועה ללא תוכניות לכיבוש דרום הרצועה. מי שרוצה לחסל לחלוטין את החמאס ולשלוט בכל הרצועה פועל במקביל בכל שטח הרצועה ולא מאפשר למחבלי החמאס לנוע בחלק ניכר מהשטח בחופשיות גמורה. התוכנית המתבקשת הייתה לפעול במקביל. לכל הפחות לכבוש כבר בשלב הראשון את מרחב ציר פילדלפי ולחנוק את צינור חמצן הטרור של החמאס ואת יכולת ההימלטות שלו.

אחד העקרונות שכל מפקד בצה"ל לומד עליו כמפתח לניצחון הוא רציפות והמשכיות. בלחימה ברצועת עזה הפיקוד הבכיר שכח את העיקרון הבסיסי או שהעדיף לשכוח. שכן, אחרת אי אפשר להבין את הוצאת הכוחות והשמטת ההישגים האדירים שהכוחות בשטח הגיעו אליהם בדם, יזע ודמעות. במקום ללחוץ כל הזמן על הגז בכל הכוח ולניע את הכוחות בשטף רציף ואחיד, בנו בצה"ל תוכנית מוזרה של כניסה ויציאה שלא אפשרה לממש את ההישגים והצריכה פעם אחר פעם כיבוש של אותו שטח שכבר נכבש ע"י צה"ל ופונה.

תרבות היח"צנות שחלחלה עמוק בצה"ל והפיקוד הבכיר התמכר אליה באה לידי ביטוי בעוצמה בלחימה ברצועה. קצינים ולוחמים שלחמו ברצועה בשלבים כאלה ואחרים מתארים תמונת מצב שונה בתכלית מזו שהוצגה לציבור הרחב. בכל מחנה פליטים היו שניים שלושה רחובות שבהם ההרס היה טוטאלי ואותם צילמו והציגו לציבור הרחב, אבל במרכז מחנה הפליטים התנהלה שגרת חיים שוקקת. דובר צה"ל דיווח על כל חיסול של מחבל או שניים, משל לא הייתה זו מלחמה אלה מבצע כירורגי מדויק. או שמא כך בדיוק התייחס הדרג הבכיר למלחמה, כאל מבצע גדול ועצים. אבל מבצע ולא מלחמה.

אחד הפערים התפיסתיים הגדולים בין הדרג הלוחם לדרג הפיקודי הבכיר היה ההפנמה שכמעט כל האוכלוסייה ברצועת עזה מעורבת בטרור. זה דרמטי כאשר מאפשרים לאוכלוסייה לחזור למקומות שכבר נכבשו על ידי חיילי צה"ל. בשטח הבינו שהמשמעות של מתן אפשרות לאוכלוסייה לחזור זה מתנה לחמאס לשיקום יכולותיו המבצעיות. בפיקוד הבכיר עד עכשיו לא הפנימו את זה.

מפקדים בכירים ששירתו ברצועה מעידים שלא הייתה להם כל בעיה להניע את האוכלוסייה מאזורי הלחימה לאזור המואסי שהוגדר כאזור בטוח ולרכז אותה שם. העברת הסיוע ההומניטרי רק לאזור הבטוח הייתה מסייעת בניקוז האוכלוסייה לשם והייתה מונעת את נפילת כמעט כל הסיוע ההומניטרי לידי החמאס. הדרג הפיקודי הבכיר הנחה להעביר את הסיוע ההומניטרי לכל רחבי הרצועה ולמעשה הזרים כל הזמן חמצן ומזון למחבלי החמאס בכל גזרה. אם הסיוע היה ניתן במואסי בלבד, החמאס היה מתייבש.

בתחילת המלחמה היה ברור לכולם שחייבים לעשות הכל כדי להביס את החמאס. לא לנצח, להביס. התנהלות הצבא שמשכה את המלחמה במשך חודשים ארוכים שחקה את כוחות המילואים והיא מקשה על ביצוע המשימה של מיטוט החמאס.

יותר מידי פעמים מתבלבל הדרג המבצע ביחס לתפקידו ומקומו. הוא מקבל החלטות מבלי לעדכן את הדרג המדיני, פועל במישור המדיני שאיננו בתחום סמכותו ומפעיל לחץ ציבורי על נבחרי הציבור כדי לפעול בהתאם לאג'נדה של הדרג המבצע. הזנב מקשקש בכלב.

שלטון הדעה האחת בפיקוד הבכיר והניסיון לשמר אותו על ידי הרמטכ"ל פוגעים קשות בלכידות של המערך הלוחם ובאמון שלהם בפיקוד הבכיר. קצין במערך הלוחם שלחם בתקופה האחרונה במחנות הפליטים אמר לי שהמכה המוראלית הכי חזקה שהוא ספג הייתה ההחלטה של הלוי להדיח מהצבא את עופר וינטר.

הפעולה הזו הבהירה לקצונה הזוטרה הלוחמת, אנשים עם תפיסת עולם כמו שלכם טובים לשדה הקרב, להיהרג ולהיפצע, אבל לא טובים כדי לשבת סביב שולחן מקבלי ההחלטות בפיקוד הבכיר. עופר וינטר היה סמל. הוצאתו של הקצין שמבטא היטב את רוח הלחימה של הלוחמים והעם, הייתה דרמטית בהגדלת חוסר האמון שנוצר בין הרצועה לקריה.

אז מה עושים?

רוח העם והלוחמים מדהימה. רוח של גבורה ונחישות לנצח בכל מחיר. חייבים לשמר ולהעצים את הרוח הזו. צריך לתבוע מנבחרי הציבור לקדם קצינים בעלי אוריינטציה לוחמנית. צריך לתבוע מהם שינוי בסיסי של הגישה. השינוי יתחיל מלמטה. מלחץ בלתי פוסק של הרוב המוחלט בעם לשינוי המתבקש.

חשוב מאוד לשמר את האחדות בעם ולא לתת לאף גורם לנסות לפרק את המרקם העדין שקיים כאן. מותר לבקר. אבל קריטי שהביקורת תהיה מכבדת ומתוך אהבת אחים כנה. אחדות אמיתית אין פירושה שצד אחד יאיים שישרוף את המועדון והצד השני יקבל בהכנעה את כל גחמותיו כדי לשמר את האחדות. אחדות היא שותפות אמת.

חשוב מאוד לכבד ולהעריך את מי שעושים ימים ולילות לשמירה על ביטחוננו. בדרג הפקידותי הביטחוני הבכיר ובדרג המדיני. זה לא אומר שלא ניתן להעביר ביקורת על התנהלותם גם בעיצומה של הלחימה. בכבוד, בהערכה, אך בצורה ברורה ונחושה. אין זה פוגע באחדות. אסור בשם האחדות להשתיק ביקורת לגיטימית.

הגיע הזמן לרענן את הזיכרון הקולקטיבי שלנו למה שקרה כאן לפני 8 חודשים. להבין שעלינו להפעיל עוצמה שלא נראתה כאן קודם והחשוב ביותר לקחת שטח ממי שטבח בנו. המפתח לניצחון עובר דרך השטח. לחיים ומוות אין משמעות בעיני אויבינו. אם נחסל אלפי מחבלים, כולל סינוואר עצמו אין לזה משמעות אם האויב לא ישלם מחיר במונחים של שטח. שטח שלא יחזור אליו בשום צורה.

מה שיעשה את ההבדל בהתייחסות ההיסטורית הערבית ליחיא סינוואר לא יהיה כמה מחבלים הרגנו או כמה הרס יצרנו, מה שיגזור את היחס יהיה האם הם איבדו בגללו שטח או לא. אם אפילו חצי, רבע או שליש מהרצועה יעבור לידי ישראל לנצח, סינוואר ייזכר בעולם לדיראון עולם ככלב שבגללו ישראל ניצחה. אם השטח יישאר בידיהם, גם אם נחסל את סינוואר, הוא ייזכר כגיבור לאומי שהשפיל את מדינת היהודים.

אנחנו מעצבים בימים אלו את ההיסטוריה. בואו נפעל כולנו כדי לעצב אותה כמנצחים הגדולים של סבב הדמים הזה. שאף אחד בגזרה לא יחשוב שוב להתעסק איתנו. כרגע, לצערי, זה לא הכיוון.