מירוץ לתחתית ההפקרות

הדחתם של חברי הכנסת גוטליב וסעדה מועדת החוקה בשל התנגדותם ל"חוק הרבנים" מתרחשת שנתיים וחודש בדיוק לאחר התפטרותו של מתן כהנא מתפקיד שר הדתות בשל החשד שח"כ יום-טוב כלפון יצביע נגד הממשלה. ההדחה, כמו ההתפטרות של כהנא, נועדה לייצר רוב אד הוק לצורך הישרדות יום-יומית של ממשלה במצור.

ההדחה כשלעצמה אינה לגיטימית, ונעשית בניגוד מפורש לחוקת הליכוד שקובעת שרק הסיעה יכולה לקבוע את ייצוגה בועדות. אבל הסיעה לא מכונסת כדבר שבשגרה, וחוקת הליכוד דומה יותר לפלסטלינה, אם מישהו בכלל טורח להתייחס אליה. מי זוכר שהמרכז שנבחר בשנת 2012 לא עמד לבחירה מאז, ואין אפילו העמדת פנים של כוונה לקיים בחירות למרכז חדש מתישהו.

המציאות העגומה היא שהמצב הזה אינו ייחודי לסיעת הליכוד, או למפלגות הקואליציה, אלא לכלל הזירה הציבורית בישראל. אופוזיציה, קואליציה, תקשורת, מגזר שלישי.

הקואליציה הזאת גרועה. זאת לא חדשה מרעישה. אפילו לא כלב נשך אדם. היא מנופחת במשרדי ממשלה לעייפה, הוקמה זמן רב מדי אחרי הבחירות במפגן שומט לסת של סחטנות וקטנוניות, ומאז שיצאה לדרכה ניגפת בכל הזדמנות. מהרפורמה המשפטית הגרנדיוזית שהציג יריב לוין, עברה רק הגבלת עילת הסבירות – שנפסלה באמצעות הסעיף שבאה להגביל מלכתחילה. אפילו תיקון (גרוע) לחוק הארנונה היה משבר קואליציוני על גבול האסון. על רפורמות אחרות, קונסטרוקטיביות, כמו הורדת רגולציה, אין מה לדבר.

גרועה ככל שהממשלה תהיה, החלופה שלה גרועה עוד יותר. עוד בטרם נפתחו הקלפיות כבר נשמעו קריאות למחאה, להפגנה, לסרבנות וחרם אם הקואליציה הנוכחית תנצח. יאיר לפיד, ראש ממשלה, הגיע להפגין נגד הממשלה שנבחרה להחליף את ממשלתו, מעשה שלא היה כמותו מעולם בתולדות המדינה. ההפקרות נמשכה אל תוך הממשלה, עם התנהלות בריונית של נבחרי האופוזיציה, שלא פעם גלשו לקרקס, כמו הקפיצה על השולחן של חבר הכנסת יוראי להב-הרצנו. אבל השיא היה דווקא במה שהאופוזיציה לא עשתה, כי האופוזיציה ראתה את הממשלה, ראתה עד כמה היא גרועה, והחליטה שהדרך להחלפת הממשלה עוברת לא בניגוד מוחלט, מתינות וגילוי אחריות, אלא בזריקת אחריות גדולה עוד יותר. כשהמחאה הציבורית נגד הממשלה החלה להשתמש באיום הסרבנות, חברי האופוזיציה שתקו במקרה הטוב, או גוננו בחצי פה במקרה הרע. כאשר חברי הקואליציה נרדפו לכל פינה, ואפילו נכלאו בבתיהם לקראת הצבעות חשובות, חברי האופוזיציה עברו לסדר היום.

המחאה כמובן, אינה שונה. מחאה שלא הייתה כמוה מעולם. מעולם בתולדות המדינה לא הייתה קבלה כה רחבה של איומים בפגיעה במדינה, כחלק ממחאה פוליטית. בשבעים שנות המדינה מעולם לא קמה מחאה שקראה בגלוי לסרבנות, להוצאת השקעות, למרד מיסים, הכפשת שם המדינה בחו"ל ושהפעילה אלימות פוליטית כה בוטה כדי להשיג את מטרותיה. חברי הכנסת כאמור, נרדפו. לבתיהם, למקומות בילוי, ואפילו לחו"ל. המחאה הרשתה לעצמה לפעול נגד מדינת ישראל ולהוציא את דיבתה בעולם, ולנהל שיח יותר ויותר מתלהם וחסר אחריות.

התקשורת חוטאת גם היא. בשם הרייטינג והכניסות, ובשם האינטרס הפוליטי של עורכים וכתבים כאחד, המחאה דובררה, וכל התייחסות לממשלה בעיתונות גויסה לצד אחד. הפריצה לפורום קהלת, עקירת וביזוי אנדרטאות וטקסים, רדיפת חברי כנסת ועיוות מגמתי של כל אמירה, הפכו למציאות מקובלת עבור עיתונאי ישראל, שרואים בעצמם משפיעני רשת יותר מאשר מתווכי מידע.

ואז הגיעה השבת השחורה, וכלום לא השתנה.

השחקנים בכל חלקי המגרש, כאילו לא הבחינו במתרחש. הממשלה הכריזה מלחמה, מלחמה שידעה שתארך זמן רב יותר מכל מלחמה לפניה, ובכל זאת לא נקטה בצעדים המתבקשים כמו סגירת משרדי הממשלה המיותרים והרבים (והם רבים מאוד), ודה-רגולציה כדי לאפשר למשק להשתקם במהירות, ואפילו המשיכה בכיוון המקורי עם חוקים שנועדו עברו צרכים סקטוריאליים לחלוטין, והשארת המציאות האבסורדית בנוגע לגיוס בני הישיבות. הרחבת השורות ומעגל מקבלי ההחלטות אפילו לא הגיעו לכדי דיון של ממש. האופוזיציה מצדה, לא שינתה מאומה. גנץ נכנס כמעט לבדו לממשלת אחדות, ולא חדל להבהיר מרגע שנכנס שפניו החוצה בכל מקרה. יתר חברי האופוזיציה החלו בנכונות להצטרף לממשלה, אבל הציבו תנאים בלתי רציניים או שהצטרפותם נפסלה על ידי מפלגות אחרות, כמו הצטרפותו של ליברמן על רקע התנגדותו של גנץ. יתר סיעות האופוזיציה, הסיקו שעליהן דווקא בשעת מלחמה, לחתור עוד יותר לפירוק הממשלה. המחאה והתקשורת מצדן, לא שינו מאומה מלבד הסלוגנים.

והמצב העגום הזה, שבו אף אחד לא מסוגל לקחת אחריות בשעה שישראל נתונה במלחמת קיום, הוא קודם כל – בגללנו. אנחנו, אזרחים מן השורה, חיינו עם זה בשלום. חיינו בשלום עם מציאות של פסילות פוליטיות, עם מפלגות של איש אחד שמדיר את בוחריו קבלת ההחלטות הפוליטית, חיינו בשלום עם מסחרה והמצאת משרדי ממשלה כשיטה, ועם דילים כשרים אבל מצחינים כמו ראש ממשלה עם שישה מנדטים ששיקר לבוחריו. חיינו בשלום עם עיתונות לא עיתונאית, חיינו בשלום עם התעלמות מחוקים ונהלים בכל הדרגים והזירות, חיינו בשלום עם קריאות לסרבנות ושיבוש יום-יומי. אפשרנו כאזרחים לקיים כאן תרבות של מירוץ לתחתית ההפקרות, שבה לקיחת אחריות ובגרות הן שם קוד ל"לצאת פראייר", שלא רק אוכל את הדגים המסריחים, אלא גם מגורש מהעיר, כי זה מה שיקרה למי שיעיז.

במקום להוביל את נבחרי הציבור וקובעי השיח שלנו, נתנו להם להוביל אותנו. עכשיו מדינת ישראל ניצבת במלחמה בשתי חזיתות. המשק שלה מסורבל מתקנות ומיסים חונקים, ומהוצאות ציבוריות אדירות. צבא יקר ויהיר שאינו מוכן למלחמה רב חזיתית, ומורח את נבחרי הציבור שתפקידם הוא לפקח עליו, ולא מוכן לשום שינוי או ביקורת על התנהלותו. ובעיקר עם תרבות פוליטית שגם בעת מלחמה בעזה, וערב מלחמה עם החיזבאללה, עדיין מתמקדת בחוקים מגזריים וגרועים, חקיקה פופוליסטית, פסילות, וחוסר נכונות לקחת אחריות או להניח מחלוקות שרירותיות בצד. בחירות כמובן, יהיו אסון. בחירות משמעותן הכפפת כל סדר היום ללו"ז פוליטי. אי אפשר להיכנס ללבנון כשיש סקרים ברקע, ואפילו אם ההחלטה היא העניינית והצודקת ביותר.

צו השעה למדינת ישראל הוא ממשלה קטנה וקואליציה גדולה. תאהבו את הממשלה או לא, החלופות לה כרגע בוחרות לנהוג באופן מחפיר יותר ממנה. צריך עכשיו קואליציה רחבה ואחראית, והיא לא תקום אם אנחנו לא נדרוש את הקמתה.