בעוד שבישראל יש מי שמחכים לניצחונה של מארין לה-פן בבחירות בצרפת, בקהילה היהודית חוששים ומוטרדים
היה זה לפני 10 שנים, באתר מידה פורסם (על ידי מישהו שהתברר כמתחזה) מאמר חיובי מאוד על הפוליטיקאית מארין לה-פן ועל מפלגתה "החזית הלאומית". במאמר תגובה הראיתי איך אין ליהודים וישראלים סיבה להצטער על כך שלה-פן תפסיד בבחירות שהיו אז בצרפת.
בינתיים לה-פן הצליחה ובענק להעביר תהליך של נרמול מפלגתה. בצרפת אפילו המציאו מושג בשביל זה: "Dédiabolisation" (diable היא המילה הצרפתית לשטן) והרעיון היה להוציא את המפלגה ממיקומה כ"שטן" של המערכת הפוליטית הצרפתית ולהפוך אותה ממפלגת קצה למפלגת שלטון. כך בשנת 2018, אחרי 46 שנים, החזית הלאומית שינתה את שמה ל-"איחוד לאומי".
והנה אנחנו עשר שנים אחרי המאמר הזה. מפלגתה של לה-פן, לפי ההיגיון הפוליטי והסקרים, הולכת להפוך למפלגת השלטון בצרפת עם הסתערות רבתית ומוצלחת על האסיפה הלאומית.
איחוד בשמאל, קריצה בימין
המצב הפוליטי הפנימי בצרפת קטסטרופלי. שתי מפלגות השלטון המסורתיות, הגולסטים (ממשיכי הגנרל דה גול) מימין הנקראים היום "הרפובליקנים", והסוציאליסטים משמאל, כמעט ונמחקו מהזירה הפוליטית, זאת אחרי קדנציה מאוד לא מוצלחת לימין תחת הנשיא סרקוזי וקדנציה מאוד לא מוצלחת לשמאל תחת הנשיא הולנד. עם מחיקת הכוחות המסורתיים ב-2017, הגיע תורם של הקיצוניים מימין ומשמאל אבל יתרה מכך של המרכז בהנהגתו של הנשיא מקרון. ב-2017 ושוב ב-2022 הוא הצליח להפוך לנשיא, הרבה בזכות העובדה שבשתי הפעמים עמדה מולו מארין לה-פן.
והנה, שבע שנות מרכז נחשבות גם הן כקטסטרופה בעיני הצרפתים וגם מפלגתו של מקרון, "רנסנס", במסלול התרסקות ומחיקה, והצרפתים לא מוכנים לגעת באנשי "רנסנס" עם מקל. ואם הימין והשמאל המסורתיים וגם מרכז נמחקים, נשארות רק המפלגות הקיצוניות מימין ומשמאל הנמצאות כבר שנים רבות בעלייה מתמדת. כך רק לפני שנתיים, בסבב השני של הבחירות לנשיאות, לה-פן קיבלה 41,45%, וב-2017 היא קיבלה33.90%.
ואי אפשר לשכוח איך ב-2002, ז'אק שיראק הימני מצא את עצמו בסבב השני מול ז'אן-מארי לה-פן, אביה של מארין לה-פן. הייתי אז בן 19, משתתף אולי בבחירות הראשונות בחיי. אני זוכר את הטראומה של רוב הציבור הצרפתי, את הפחד מ-"החזית הלאומית" ואת התורים הארוכים מאוד מחוץ לקלפיות בפריז. כיום המצב אחר לחלוטין. הגעתם של נציגי האיחוד הלאומי לסבב שני בבחירות היא דבר שבשגרה.
מה שהציל עד עתה את המפלגות המסורתיות מימין ומשמאל, וגם את "רנסנס" של הנשיא מקרון הייתה שיטת הבחירות בצרפת, הן בבחירות לנשיאות והן בכל מחוז ומחוז בחירה באסיפה הלאומית. כדי להיבחר, דרוש רוב של יותר מ-50% מהקולות, מה שברובם הכמעט מוחלט של המקרים דורש סבב נוסף בין שני המתמודדים שהשיגו את מספר הקולות הרב ביותר בסבב הראשון.
הדבר השני שהציל מ-2017 את מקרון ואת "רנסנס" למרות מחיקת המפלגות המסורתיות ועליית הכוחות הקיצונים מימין ומשמאל, היה הפילוג בשמאל ובשמאל הקיצוני הצרפתי, מהסיבה הפשוטה שפילוג זה מנע בפועל מהשמאל הקיצוני להגיע לסבב שני, לא בבחירות לנשיאות ולא ברוב המחוזות בבחירות לאסיפה הלאומית.
הדבר נכון במיוחד למפלגה השנואה ביותר על היהודים כיום, מפלגת שמאל קיצוני ואנטישמית "צרפת הבלתי נכנעת" תחת הנהגתו הבלתי מעורערת של ז'אן-לוק מלנשון. מלנשון, איש מחליא שלידו, כי הכל יחסי, מרין לה-פן הופכת לילדת פוסטר של מתינות וקבלת האחר, במיוחד אם האחר הוא יהודי או ישראלי.
ועל זה בנה מקרון כשפיזר את האסיפה הלאומית עוד בליל הניצחון הגדול של "האיחוד הלאומי" בבחירות לפרלמנט האירופי, בהן קיבלה כשליש מכלל הקולות. השמאל מפולג, הימין הקלאסי קטן ובכל מחוז ומחוז בחירה, כולם, "רפובליקנים" אנשי שמאל למיניהם, ואנשי המרכז, יתמכו בנציגי "רנסנס" מול הסכנה הממשית של ניצחון של "האיחוד הלאומי". כך ישיב לידיו מקרון את הרוב האבסולוטי בפרלמנט שהיה לו בכהונתו הראשונה ושאבד בבחירות 2022, חודשיים אחרי שנבחר מחדש לנשיאות.
אלא שמקרון לא לקח בחשבון את יצירת "החזית העממית" בשמאל. "חזית עממית" הוא שמה של קואליציית השמאל הראשונה אי פעם שהצליחה לקבל רוב בפרלמנט הצרפתי ולהקים ממשלה. היה זה ב-1936 וראש הממשלה השמאלני הראשון בצרפת היה היהודי לאון בלום. מאז, "חזית עממית" הפך לשם אגדי בחוגי השמאל בצרפת.
והשמאל של 2024, אשר קיבל מכה חזקה בבחירות האירופיות, התעורר. תוך פחות משבוע מפלגות השמאל הצליחו שוב להתארגן וליצור "חזית עממית" חדשה; קואליציה של כלל מפלגות השמאל ומפלגות המרכז-שמאל, מה"כיכר הציבורית" של היהודי גלוקסמן ועד המפלגה האנטישמית של מלנשון. בכל מחוז בחירה בצרפת, ירוץ אך ורק נציג שמאל אחד ויחיד עם סיכוי מאוד גבוה למצוא את עצמו בסבב השני מול נציג "האיחוד הלאומי".
אם זה יקרה, הסקרים ברורים: ברוב מחוזות הבחירה, נציג "האיחוד הלאומי" ינצח. "רנסנס"? תימחק.
אבל הבעיות של מקרון לא נעצרות כאן. במקביל ממש ליצירת "החזית העממית" משמאל, יושב ראש מפלגת "הרפובליקנים", מפלגת הימין המסורתית שהייתה מפלגתם של הוריי, החליט לחבור ללה-פן. (בכלל, שבוע שעבר ייזכר כשבוע דרמטי ומלא תהפוכות). העובדה שלמעט שלושה חברי פרלמנט מתוך 62, בהם נציג הצרפתים בישראל מאיר חביב, סירבה מפלגת הרפובליקנים ללכת אחריו אמנם מורידה את הלגיטימיות של המהלך אך זו עדיין זריקת עידוד למצביעי "האיחוד הלאומי".
אנטישמיות ישנה, מפלגה חדשה
"האיחוד הלאומי" אינה מפלגה חדשה, רק שם חדש למפלגה שקיימת מ-1972. מארין לה-פן אמנם נכנסה ציבורית לוויכוח עם אביה על שינוי השם וכביכול "מיתון" המפלגה אך עדיין גדלה בביתו והחליפה אותו בראשות המפלגה בברכתו.
המפלגה נוסדה במקור על ידי ארגון "סדר חדש". ואם השם מזכיר את המושג הנאצי Neuordnung, הדבר אינו מקרי. מדובר בארגון שבעצמו שינה שם לאחר שהרשויות אסרו על פעילותו, בשם "מערב". "סדר חדש" הורכב קודם כל מאנשי הקבוצה הסטודנטיאלית GUD, קבוצה שהרשויות אסרו על קיומה הרשמי גם כן.
אבל גם אם אין ל-GUD קיום רשמי, חבריה עדיין מטילים פחד ואימה ברחובות פריז. העובדה שהאלימות מופנית קודם כל נגד המהגרים, לא הופך אותם לפחות אנטישמים. למעט שנתיים של "הפסקת אש" בשנות האלפיים בין אנשי ה-GUD לכהניסיטים מהליגה להגנת היהודית, יהודים תמיד ידעו לא להתקרב למי שב-2022 עוד היו מצעידים להרוגי המפלגה הניאו-נצית היוונית.
היו"ר האגדי של ה-GUD הוא פרדריק שטיון. מדובר בחבר קרוב של מארין לה-פן מאז שנפגשו על ספסלי האוניברסיטה, והוא עד היום מנהל ובעלים של חברות ספקים למפלגתה. ב-2014 הוא תבע דיבה והפסיד נגד עיתונאי יהודי שכתב על היותו ניאו-נאצי ומכחיש שואה. מעבר לכך שטיון הוא חבר קרוב ותומך נלהב של נשיא סוריה בשאר אל-אסד.
למארין לה-פן אין רק חברים, יש לה גם אבא שממנו ירשה את המפלגה. ז'אן-מארי לה פן היה האיש ש"סדר חדש" בחרו ב-1972 להנהיג את מפלגתם החדשה. הוא לא היה המייסד היחיד, ואיתו נמנים גם לאון גוטיה ופיאר בוסקה, הגזבר הראשון של המפלגה. שני אלו שירתו בוואפן-אס אס. ז'אן-מארי לה פן לא שירת בוואפן-אס אס אלא בצבא הצרפתי בהודו-סין ואז באלג'יריה, שם שירת כקצין מודיעין ולפי עדויות רבות לקח חלק בעינויים.
הוא הורשע 11 פעמים על ידי בתי משפט בצרפת על שבח פשעי מלחמה, הכחשת פשעים נגד האנושות, הסתה לשנאה, לאפליה ולשנאה גזענית. בין היתר חזר כמה פעמים על אמירתו המוכרת על כך שתאי הגזים ורצח היהודים במלחמת העולם השנייה הם לא יותר מ"פרט שולי" בהיסטוריה. הוא הורשע גם על משחקי מילים אנטישמים, על רמיזות גסות אנטישמיות ובכלל על ביטויים גזענים אחרים. כך לדוגמא בינואר 2005, בראיון בעיתון הימין קיצוני "ריברול" הוא אומר:
"לפחות בצרפת, הכיבוש הגרמני לא היה בלתי אנושי במיוחד, גם אם היו טעויות, הן בלתי נמנעות במדינה של 550,000 קמ"ר."
76 אלף מיהודי צרפת נרצחו, פחות מ-2500 חזרו מהמחנות. "טעויות".
מארין לה-פן רחוקה מעמדות אביה בעניין השואה אך היא רוצה לבטל את קבלת האחריות של צרפת על חלקה. נזכיר שהיו אלו שוטרים צרפתים שחיפשו וכינסו את היהודים, ואפילו שמרו עליהם במחנה הריכוז והמעבר דרנסי בדרכם אל ההשמדה ברכבות של חברת הרכבות הלאומית הצרפתית.
קשה לתפוס את מרין לה-פן כושלת בלשונה כמו אביה. רבים בצרפת מסכימים על כך שהיא אינה אנטישמית, אך תמיד אני נזכר בראיון שהיא נתנה ב-2012 ובו היא נשאלה על יחסיה הקשים עם עיתונאית מסוימת, ובתשובתה היא דיברה על השנאה ההדדית בינה לבין אותה עיתונאית. הסיבה לשנאה? "היא [העיתונאית] נשואה לבעלים של 'פובליסיס', והשתתפה במערכת שתיאבק בי עד הרגע האחרון, כי אני עצמית נלחמת בזה". 'פובליסיס' הנה חברה פרסום מהגדולות בעולם, ונוסדה על ידי יהודים אשכנזים וכיום מנוהלת על ידי יהודי ספרדי. לה פן ממשיכה בדבריה: "אני נגד כל המערכת הזו שאוכלת ביחד, שגדלה יחד, שמכניסה את ילדיה לאותם בתי ספר, ושכפתה את השלטון בארצנו…"
השליטה היהודית על העולם הפיננסי ("הפיננס הבינלאומי" הינו שם קוד אנטישמי ליהודים בצרפת) ועל התקשורת במדינה הינו אחד מהמוטיבים האנטישמים הקבועים בצרפת. ב-1985, ז'אן-מארי לה-פן נאם בכנס של המפלגה:
"אני מקדיש את קבלת הפנים שלכם [של חברי המפלגה] לז'אן-פראנסואה קאן, ז'אן דניאל, איוון לוואי, אלקאבש [כל אלו שמות של עיתונאים יהודים], לכל השקרנים של התקשורת במדינה. האנשים האלו הם בושה למקצוע שלהם. אדון לוסטיגר [הארכיבישוף של פריז שנולד יהודי] יסלח לי על רגע הכעס הזה, היות ואפילו ישו כעס כאשר גירש את הסוחרים מהמקדש, מה שנעשה למדינה שלנו."
על מילים אלו, שכל מביני צרפתית ומכירי הברית החדשה, לא יכולים שלא להבין את הרמיזות האנטישמיות שבהם, הורשע לה-פן ונענש בתשלום פיצויים של פרנק אחד סמלי לאותם עיתונאים.
תומכי ומצביעי המפלגה גורסים שמארין איננה ז'אן-מארי, בוודאי שאיננה אנטישמית. היא טוענת שגם אביה אינו אנטישמי בכלל. לפנים משורת הדין נקבל שהיא אינה אנטישמית. לא רק שאינה אנטישמית אלא צעדה עם היהודים נגד האנטישמיות ומחזיקה באופן רשמי בדיעות הקלאסיות של צרפת כגון תמיכה בכינון מדינה פלסטינית ואי הכרה בירושלים כחלק מישראל, אבל כן הכרה ותמיכה בקיום של מדינה ישראל והמשך קשרים עמה.
אצל יהודי צרפת בכלל, אבל במיוחד אצל היהודים אזרחי צרפת המצביעים מישראל, חסרה ההבנה של הסכנה מלה-פן ומפלגתה, והרוב יצביע למאיר חביב אשר חבר ללה-פן. יתרה מכך, חברי כנסת מהימין הישראלי, כולל חברי היקר שר התפוצות עמיחי שיקלי נפגשים אתה ומצטלמים אתה. פרויקט הנרמול של המפלגה הקיצונית שהקים אביה הצליח בגדול למארין לה-פן: השם שונה, היחס ליהודים נשמע אחרת, טון הדיבור ישתנה וכאילו הדברים יתמתנו. המפלגה היא כביכול כבר לא "השטן" שהייתה. אבל הדבר נכון עד שגולשים לאתר הבית, פותחים את המצע ויורדים לפרטים.
הנושא הכי חשוב ל"איחוד הלאומי", הסיבה להצלחתה של המפלגה, הוא נושא ההגירה והריבונות הצרפתית. זהו הנושא המרכזי המבדיל בין "האיחוד הלאומי" למפלגה השמאל קיצוני "צרפת לא נכנעת" האנטישמית, בעוד המצעים הכלכליים, סוציאליסטיים ופופוליסטיים, דומים להפליא.
על מנת לטפל בנושא ההגירה, "האיחוד הלאומי" מציע לשנות את החוקה הצרפתית, ולהוסיף לה את המשפט הבא:
"לא ניתן להפקיד תפקידים בלתי נפרדים ממימוש הריבונות הלאומית בידי אנשים בעלי אזרחות זרה או המייצגים מוסד בינלאומי."
לפי משפט זה, הרוב של "האיחוד הלאומי" באסיפה הלאומית יוכל לאסור על המצביעים הישראלים של מאיר חביב, השייך לאותו רוב, להצביע בבחירות. הדבר יהיה נכון להרבה יהודים בצרפת המחזיקים גם באזרחות הישראלית.
שינויים מוצעים אחרים הם איסור בחוק על הכניסה לשירות הציבורי הצרפתי למי שברשותם אזרחות נוספת, והענקה לממשלה שנה לשנות את חוקי ההגירה כרצונה בלי תהליך חקיקתי.
ייאוש בקהילה
בנאום ב-2015, הצהיר הנשיא הסוציאליסט הולנד "איני מכיר בשום קהילה מלבד הקהילה הלאומית [הצרפתית]". מארין לה-פן רוצה להכניס את השורה הזאת אל תוך החוקה הצרפתית, מה שיבטל בפועל כל תמיכה ממשלתית במוסדות הקהילתיים היהודים בצרפת.
היהודים הינם הקהילה המאורגנת ביותר בצרפת, וסעיף זה יפגע בהם ראשונים. בתי הספר היהודיים – בתי ספר היחידים בהם ילדים יהודים לא צריכים להסתיר את זהותם – הנתמכים על ידי המדינה יצטרכו להיסגר או להפוך לפרטיים לגמרי וכך תימנע הגישה אליהם עבור 30% מיהודי צרפת שחיים מתחת לקו העוני. אלו לא יוכלו יותר להיתמך על ידי המוסדות היהודים התומכים בהם (בעניין זה צרפת פועלת כמו מדינת ישראל ותומכת בהרבה כסף דרך עמותות הרווחה השונות). אלו רק שתי דוגמאות מיני רבות.
גם הביטחון האישי מדאיג את ראשי הקהילות איתם אני משוחח. אם צרפת תגביל בחוקה את ההכרה לקהילה הלאומית הצרפתית בלבד, המשמעות תהיה שהממשלה תוכל בקלות מאוד להוריד ולבטל את האבטחה הגדולה הקיימת בכל המוסדות היהודים שיהפכו למטרה המיידית של מהגרים ואנשי ימין קיצוני.
עוד נושא רגיש עבור יהדות צרפת הוא השחיטה הכשרה שבכוונת "האיחוד הלאומי" לאסור לא רק בצרפת עצמה אבל גם לייבוא. יהודי צרפת הרוצים לשמור על כשרות יצטרכו להפוך לצמחונים, מה שיהפוך שמירת הדת היהודית בצרפת לכמעט בלתי אפשרית. דבר זה גם יעלה בצורה קיצונית את מחירי המוצרים הכשרים וכלל שירותי הדת בצרפת. מס של כמה גרושים על הבשר הכשר הוא ההכנסה היציבה היחידה של הקהילות היהודיות בצרפת, בחלקן ההכנסה העיקרית. מבלי הכנסות אלו, ועם ביטול התמיכות הממשלתיות, הקהילות היהודיות בכל צרפת בדרך לחיסול.
"נו! אז שיעלו!" יענו לי רבים, רבים מדי, מול ניתוח הסכנה של ניצחון האיחוד הלאומי המסתמן. ואכן, קיים סיכוי סביר שהעלייה מצרפת תתגבר בשנים הקרובות ואולי אפילו תגיע לכמה עשרות אלפים. אבל מי שמצפה לגל עלייה של מאות אלפי יהודים ארצה עלול להתאכזב. בצרפת, אחרי עשרים שנה של גלי עלייה והגירה גדולים, שדיללו משמעותית את מספר היהודים הנכונים ביותר לעלות (דתיים וציוניים המעורבים בקהילה ובטוחים בזהותם) נשארו רק כ-450 אלף יהודים, מתוכם כ-30% חיים מתחת לקו העוני ופשוט אין להם יכולת כלכלית לעלות ארצה, ורבים מתוכם, כנראה באזור ה-250 אלף בתהליכים מתקדמים של התבוללות.
ערב עליית היטלר לשלטון חיו בגרמניה 522 אלף יהודים, מתוכם רק כ-90 אלף עלו ארצה. ועם כל הביקורת שכתבתי עליה, לה-פן אינה היטלר. היא מקפידה על אי-אנטישמיות, מציבה את עצמה כמגינת היהודים מול האסלאם בצרפת ורבים מאוד מהיהודים, במיוחד הצעירים ותושבי הארץ, תומכים בה.
יש גם לזכור ש"האיחוד הלאומי" לא יחוקק את הכל בבת אחת אלא כמו רבים לפניו ישתמש בשיטת "בישול הלובסטר" המוכרת – מתחילים במים קרים ומרתיחים לאט-לאט. הלובסטר שיירדם בסיר לא יתנגד למותו.
יגידו לי "גם ישראל של 2024 אינה ישראל של 1933 ולכן יותר יהודים יהיו נכונים לעלות ארצה". ואולי הדבר נכון עובדתית, אבל לא בהכרח נכון בעיניהם של יהודי צרפת שרואים משם את המלחמה פה, שחיים בסביבה מאוד אנטי-ציונית ועוינת לישראל ולפעמים פחות בטוחים בהמשך קיומה של המדינה ממה שנראה לנו. מה גם שלעומת היטלר וגישתו הגזענית, בעיניים של לה-פן ומפלגתה, יהודי (או ערבי לצורך העניין) המוחק את זהותו לטובת הזהות הצרפתית, עדיין יכול, לפחות בשיח הרשמי והציבורי של המפלגה, להיות בן בית.
לסיכום, אני רוצה לספר שכבן למשפחה מאוד מעורבת בקהילה היהודית בצרפת, יצאה לי לדבר הרבה עם רבים מהשכבת ההנהגה של הקהילה היהודית והמוסדות היהודים בצרפת. הדאגה עמוקה מאוד אבל יותר מדאגה אני מרגיש ייאוש וחוסר אונים.
שמעתי מהם ייאוש על היהודים הרבים המצביעים לאיחוד הלאומי בצרפת וייאוש מהיהודים בארץ המצביעים ברובם למאיר חביב. חביב, שמעבר לנזק הענק שהוא גורם לישראל ולקהילה היהודית מתוך האסיפה הלאומית באישיותו המתבהמת והעבירות שלו על חוקי הבחירות (בית הדין החוקתי בצרפת ביטל את ניצחונו ב-2022 אחרי שאנשי המטה שלו הצביעו במקום מצביעים אחרים דרך האינטרנט) וקריאות אסורות של רבנים להצביע בעדו – הוא מהיחידים שחבר ללה-פן ממפלגת "הרפובליקנים".
שמעתי גם חוסר אונים של רבים מול העובדה שלעומת שנים אחרות, הם אינם יכולים לעודד הצבעה עבור מתחריהם של מועמדי "האיחוד הלאומי", זאת היות ואותו מתחרה יהיה מטעם "צרפת הלא נכנעת" האנטישמית או בעל ברית שלה. התחושה שלהם הינה של שיוט לכיוון קרחון ענק עם קברניט עיוור ובלי סירות הצלה.
לא נעים להגיד, אבל המאמר נראה כמו ההסברים של אנשי המפד"ל הישנה, למה צריך להצביע להם כדי לקבל תקציבים למוסדות החינוך שלהם.
אולי מבחינת הקהילה היהודית בצרפת, עדיף להמשיך ולהצביע למי שיתן להם מימון וקצבאות.
אבל כשיש מלחמה כלל עולמית בין הציווליזציה המערבית החופשית, לבין האיסלאם הפוליטי הנאצי, אין שאלה בכלל למי הכף נוטה
הקהילה היהודית בצרפת היתה צריכה מזמן להיות בישראל, ועכשיו שיאכלו אותה.
המדינה שלנו ,מדינת היהודים יכולה לקלוט מיליונים,נשמח מאוד לבואם.
היהודים באירופה ובארה"ב לא הבינו עדיין את הסיטואציה. השמאל העולמי הוא אסון עבור היהודים, כבר לא מדובר באנטישמיות לבנה מהזן הישן, אלא באיסלאם רדיקלי שפושה בכל המדינות הללו, ומי שמניע אותו הוא-הוא השמאל עצמו.
אפשר לאכול את הסיפורים על "ימין קיצוני" שמפמפמים חדשות לבקרים, אבל הימין העולמי פשוט עסוק כיום בלהחזיר סוג של נורמליות אל מול קיצוניות השמאל הפרוגרסיבי, זה שכופה על מדינות אירופה לקבל מהגרים מוסלמים נוספים ללא הפסקה.
בכלל, נדמה שכבר אין ליהודים מה לחפש ברוב אירופה ובחלק גדול ממדינות ארה"ב, שיבואו לארץ ויתנו להם להרקב על המוסלמים שהם כ"כ אוהבים מסתבר.
אנשים יכולים לספר לעצמם סיפורים על סוף עידן הגזענות והאפליה אבל זו רק הונאה עצמית. הטבע האנושי לא משתנה וזה כולל את הנטייה לדעות קדומות, הכללות וזכרון ארוך טווח גם למי שמראה שינוי.
לענייננו, רבים מיהודי התפוצות וחלק מיהדות הארץ מחזירים בדעות קדומות מבוססות על היסטוריה עתיקה שגורמות להם לראות את מי שמזוהה כימין קיצוני כפסול ומצד שני לראות את מנ שמזוהה כשמאל כבסדר גמור.
קשה להבין שהעולם משתנה כל כמה עשרות שנים ואפילו ההגדרות של שמאל-ימין אינן אותם הגדרות שהיו פעם. על אחת כמה וכמה להבין שאותו מחנה פוליטי שפעם היה פסול הוא זה שלוחם כיום למען הטוב ולהפך.
עם כל האמפתיה , ליהודים בחו"ל יש אופציה. אם יעלו כולנו נתחזק וננצח את אויבנו. נלחמנו עשרות שנים, עכשיו תורם לעזור גם בפרויקט