במיוחד לקוראי אתר מידה, פרק מתוך הביוגרפיה של וולפגנג פון וייזל, פעיל רוויזיוניסטי, ממארגני הספינה הראשונה של עליית "אף על פי" ועיתונאי בעל שם עולמי
יום שישי, 6 בספטמבר
הסרג'נט בא אליי ובשורה בפיו: אשתי באה לראותני, ומותר לי לקבלה. הוא מביא לי את כלי הגילוח, אני מזדרז להתגלח, שער ה"זינזאנה" נפתח, ומותר לי לעבור לצריף הסמוך, שבו נפגשתי עם אשתי בביקורה הראשון, לפני שבוע ימים.
אשתי חיוורת כסיד, פניה נפלו, אבל היא מתאמצת לשמור על רוחה. אנשי הבולשת הרשו לה לבקרני, אבל אמרו לה, שבמשך כל חודש ספטמבר לא תורשה יותר לראותני. "הם הרשו לי לבוא אליך רק מתוך תקווה, שאשכנעך שתחדל מצומך".
– "והאומנם רוצה את לשכנעני שאעשה זאת?"
אשתי מנידה בראשה: "מאחר שהחילות, עליך לעמוד בצום עד הסוף. אסור לך לוותר עכשיו. רק אחת אשאלך: למה נדרת נדר לצום עשרים ושמונה יום דווקא? כלום לא די בשלושה שבועות?"
והיא ספרה לי על התגובה בארץ. האנשים הפשוטים, האיכר, בעל המלאכה, הנהג – כולם מלאי התלהבות ודאגה. אבל "הידידים הטובים" כועסים עליי. דעתם, שאני חורג תמיד מן הכלל, ו"ידידים טובים" אינם אוהבים זאת. רופא אחד מירושלים, חברי לבית הספר בווינה, אמר לאשתי בפשטות: "בעלך מטורף". אכן, אלה הם "הידידים הטובים". הסופר ויקטוריאן סארדו כתב פעם קומדיה מקסימה על נושא זה, על ההבדל בין ידידים ל"ידידים טובים". ידיד סתם נכון להביא קורבן למען ידידו, אבל "ידיד טוב" מצפה לכך, שידידו יביא קורבן למענו. ידיד סתם שמח להצלחתו של ידידו ומצטער בכישלונו. "ידיד טוב" נהנה בכישלון ומתמרמר על כל הצלחה. ידיד סתם שומר על כבוד ידידו. "ידיד טוב" מפיץ ראשון כל שמועה, העלולה לפגוע בכבוד ידידו. על "הידידים הטובים" נאמרה המימרה המפורסמת: "ישמרני אלוהיי מאוהביי – מאויביי אדע להישמר בעצמי".
ובכל זאת, כששומע אני, ש"ידידיי הטובים" לא השתנו, על אף לטרון ועל אף קפריסין – מרגיש אני מועקה בליבי.
על כל צרה שלא תבוא, נתתי לאשתי מספר הוראות למשפחה ולמשק, וגם הרגעתיה לגבי מצב בריאותי. הן מכירה היא אותי, גם את כוחותיי הגופניים וגם את כוח רצוני, ויודעת היא שאיני מקבל על עצמי דבר, לפני שחשבתי מראש על תוצאותיו האפשריות. אבל אין היא יכולה להשתחרר מדאגות. "כל הרופאים אומרים, שלא תוכל לעמוד בכך – שאם תצום עשרים ושמונה יום, לא תוכל להישאר בחיים. אומנם, אתה טוען שאתה יודע טוב יותר, אבל מה יקרה אם טעית, אם הצדק עם הרופאים האחרים?"
והיא מספרת לי כמה נרגשים הילדים, כיצד מקפידים הם כל יום להקשיב לרדיו, כדי לשמוע את החדשות האחרונות על מצבו של אבא. ומאידך גיסא, מה רבה גאוותם על שאביהם יראה לאנגלים, מה מסוגל יהודי לשאת ולסבול.
המפקח הניח לנו לשוחח זמן ממושך. לבסוף מצא הוא אפילו מכונית צבאית, שבה יכולה אשתי לנסוע עד לכביש. אני חוזר ל"זינזאנה" ומסתכל מן החלון במכונית, הנוסעת לאיטה בעד השער החוצה, לחופש.
*
אבל איני נשאר בודד זמן רב.
רק הספיקה אשתי להיפרד, וכבר נכנס אליי המפקח הבריטי ומוסר לי דרישות שלום וברכות מאת הרבנים עוזיאל ולוין, השוהים שניהם במחנה. הם לא קיבלו רשות לבקרני, אבל מפצירים הם בי, בכל לשון של הפצרה, שאפסיק, למען השם, את צומי.
לאחר מספר דקות באים אליי אורחים חדשים: ד"ר ריקס ואיתו ד"ר ג'ונס. רופא ממשלתי, אדם נחמד ופיקח. הרופאים חוששים לדמם בפצע הכיב הישן. רוצים הם להעבירני לירושלים, לבית החולים הממשלתי.
התנגדתי לכך בכל הנימוקים שעלו בדעתי. הסברתי לרופאים, שתמיד מרגיש אני בדמם בעצמי, ובטוח אני שהפעם לא קרה לי שום דבר רציני. מזה שישה ימים לא אכלתי, ומתקבל אפוא על הדעת, שהצואה קשה מאוד ובעוברה במעי גירדה קצת את הקרום הרירי, ומכאן בא הדם, ולא מן הקיבה ולא מהתריסריון. אמרתי, כי דעתי נוחה מאוד מבית הסוהר, כי יכול אני לעבוד כאן באין מפריע ולהתרכז טוב יותר מאשר בכל מקום אחר, ואיני זקוק לתנאים טובים יותר. אבל ד"ר ג'ונס עמד על דעתו.
תחילה ניסה להסביר לי את ה"פשע" שאני פושע כלפי אשתי וילדיי, בקבלי על עצמי שביתת רעב כזאת – על אחת כמה וכמה שאני סובל מכיב (אולקוס). "כבר צמת שישה ימים. זה כבר זמן רב מאוד, שקשה בכלל לתופשו. מחובתך לילדיך לשמור על חייך. עליך להפסיק את הצום".
אמרתי לו, שחובתי כלפי ילדיי – לקיים את נדרי שנדרתי. שמו הטוב של האב חשוב מחייו. ונוסף לכך, בטוח אני בכך שלא אמות בצומי. מצטט אני לו בעברית: "לא אמות כי אחיה – ואספר מעשי יה", ומתרגם את הפסוק לאנגלית.
אז בא אליי ד"ר ג'ונס בנימוקים של איש מדע. הרי אין כל יכולת לצום עשרים ושמונה יום, בייחוד כשמסרב אני אפילו לשתות משקאות ממותקים. אמרתי על כך כי דבר זה אפשרי בהחלט. הרי גנדי למשל צם שלושים וחמישה יום. כאן משך ד"ר ג'ונס בכתפיו: "גנדי – כן, אבל גנדי הוא קדוש".
"מה אמרת?" הפסקתיו, "העלבתני, דוקטור. מניין לך, שאיני קדוש גם אנוכי? ועל כל פנים, מה שעשה הודי – יוכל לעשות גם יהודי".
בכך הגענו בוויכוחנו למבוך. שני הרופאים היו איתנים בהחלטתם להיפטר ממני ולגול מעליהם כל אחריות לגורלי. בא גם רופא שיניים, שבדק את חניכיי וכתב דו"ח על מחסור בוויטמינים (א־ויטמינוזיס) ועל דלקת של בשר החניכיים. ואחריו חזר מפקח המשטרה והודיע לי, שעוד לפני הערב יעבירוני לבית החולים הממשלתי בירושלים.
לא עברו כמה דקות, ואנשים חדשים באו לבקרני.
נכנסו אליי שרתוק, גרינבוים, רמז, שטנר, הכהן, שופמן וגולד – לביקור פרדה. הם ישבו על מיטתי, בכיסא הנוח, על השולחן – וניחמוני על אשר צריך אני לעזוב את לטרון. "מי יודע", אמר שרתוק, "אולי עובר הכביש מלטרון לגדרה דרך ירושלים". גרינבוים הבטיחני, כי בבית החולים הממשלתי אזכה לטיפול טוב יותר. ורמז אמר לי: "אתה חסר לנו בשיעור התלמוד. דווקא היום למדנו כמה דברים מעניינים מאוד". ואילו הכהן בא בדרישות: "גם אם ישחררוך, עליך להמשיך בצום. המתחיל במצווה, אומרים לו גמור". הבטחתי לו, שאמשיך בצומי עד הסוף, גם אם ישחררוני.
שופמן וגולד מסרו לי את ברכות החברים, ואחר נפרדו ממני כולם וירדו חזרה למחנה, בליווי משמר המשטרה, כרגיל. ואני – נטלתי את מזוודתי הקטנה, סידרתי את כתביי והתכוננתי לנסיעה לירושלים.
עוד שעה אחת – ואצא את לטרון.
