צה"ל נלחם מול אויב מסוג חדש

קולות הנהי העולים מאולפני הטלוויזיה ותחנות הרדיו מבשרים שאנחנו מדשדשים, דורכים במקום, במקום להכריע את חמאס בנוק-אאוט מוחץ, כזה שירתיע גם את חיזבאללה ויאפשר להחזיר את השקט לצפון. פרשני המציאות, ביניהם 'לשעברים' שמעולם לא ניהלו משהו הקרוב ל'חרבות ברזל', מסבירים את הפער, בין הציפיות לניצחון נוסח ששת הימים – להתנהלות ההססנית בשטח, בראש הממשלה שמורח זמן מטעמים פוליטיים, בצה"ל שטרם התאושש לגמרי מטראומת ה-7 אוקטובר, מצד אחד, ובכך שהוא קטן מדי על משימותיו מצד שני, ולכן אינו מסוגל עם סד"כ של שש אוגדות מתמרנות, חמושות במיטב האמל"ח, ומסתייעות בחה"א הטוב בעולם, להתגבר על חט' רפיח, ועל שתי אוג' חיזבאללה בהמשך, הגם שעם שש אוגדות בלבד וסיוע אווירי מוגבל למדי, הכרענו במלחמת יום הכיפורים צבא סורי ומצרי, שהיה יותר מכפול בגדלו משלנו.

מנין החללים העולה, גם הוא אינו תורם להרגשה שאנו מתקדמים להשגת מטרות המלחמה. הציבור הישראלי החרד והמתוסכל, מגיב על פסטיבל הדיכאון התקשורתי הזה בהתאם, והמורל הלאומי על הפנים.

חלק מהאשמה רובץ כנראה על דובר צה"ל והכתבים הצבאיים, המתקשים להעביר את תחושות הסיפוק, הגאווה והניצחון, שחשים המפקדים והלוחמים המביסים מדי יום את מחבלי חמאס בקרבות בעזה, אבל ייתכן שמקור הבעיה נמצא במקום אחר; בחוסר היכולת לספר כהלכה את סיפור התופעה הקרויה 'צבא טרור'.

זה עתה באה לעולם תופעה המהווה מבחינה היסטורית דור חמישי (G-5) בתולדות הטרור, ולמעשה מכונת מלחמה אולטימטיבית, שנסראללה, אשר שקד על פיתוחה בעזרת קאסם סולימאני, הגדיר בנאומיו כ"מיישמת אסכולת לחימה חדשה אשר אין דומה לה בעולם", משוריינת מפני כל תורפה, שנועדה להפוך את חיי אזרחי ישראל לגיהינום.

על מנת להבין לעומק מה טיבה של מכונת המלחמה הנזכרת, ולתפוס מדוע 'צבאיזציה' של ארגון טרור, מהווה את הרע שבכל העולמות, יש צורך להתעמק בעניין, ולבחון את ההבדלים בין ארגון טרור לצבא טרור ואת הריאקציה הנוצרת מן ההיתוך בין שניהם. אבל עוד לפני כן חשוב לתקן טעות נפוצה: חמאס וחיזבאללה אינם צבאות גרילה. הם אמנם חוסים בקרב אוכלוסייה אוהדת, אך אינם משתדלים להגן עליה – אלא רק על עצמם. תכליתם אינם עצמאות או שחרור שטח כבוש – אלא חורבנה של מדינת ישראל. הם אינם מתאמצים לא לפגוע באזרחי האויב – אלא להיפך. אינם חותרים למגע עם צה"ל על מנת להביסו – אלא נמנעים מכך. הם פועלים בצורה מרוכזת ולא מבוזרת. את ארסנל הנשק שלהם ובכלל זה טילים המכוונים למרכזי אוכלוסייה ותשתיות, הם לא תפסו כשלל במלחמה אלא קיבלו מאיראן. מקבלי ההחלטות אצלם הם מנהיגים צבאיים ולא פוליטיים.

ומכאן לעצם העניין. ארגון טרור הוא גוף תת-מדינתי, שחבריו עושים שימוש באלימות שלוחת רסן לקידום האג'נדה הפוליטית שלהם, תוך שהם ממקדים את עיקר פעולתם הרצחנית באזרחים שלווים, כדי לייצר המולה תקשורתית שתדחוף את הציבור המזועזע להפעיל לחץ על ממשלתו להיכנע לדרישותיהם.

הטרור כדרך לחימה משויך לקבוצה רחבה של קונפליקטים המכונים  'עימותים בעוצמה נמוכה', שמחולליהם בחרו בדרך הטרור בתור ברירת מחדל, מתוך ייאוש וחוסר ברירה, לאחר שהנהגתם הגיעה למסקנה שאין ביכולתה לגייס מספיק משאבים, עוצמה צבאית ותמיכה חיצונית שיאפשרו לה להשיג את מטרותיה הפוליטיות בדרכים אחרות, ממוסדות ולגיטימיות יותר.

ארגוני טרור פועלים לרוב באופן חשאי או מחתרתי, במסגרות קטנות של חוליה או שתיים, המזויינות בכלי נשק קלים בד"כ. הם אינם שולטים על טריטוריה, ותמיכת האוכלוסייה בהם אינה מרכיב קריטי בהצלחתם. דרכי פעולתם המועדפות כוללות ירי ממארב, הטמנת מטעני חבלה ופיגועי התאבדות במקומות ציבוריים, לצד חטיפת בני ערובה, רציחות, הצתות ודומיהן.

לארגוני טרור אין מוטת שליטה נוקשה ומדרג תפקידים ברור, ופעיליהם אינם לובשים לרוב מדים העלולים להסגיר אותם. אופיים הרצחני והתמקדותם בפגיעה בחפים מפשע, הפכה את רוב ארגוני הטרור בעולם לבלתי לגיטימיים לקראת סוף המאה הקודמת.

ועם זאת השינוי הדרמטי התרחש לאחר תקיפת מגדלי התאומים בידי ארגון אל–קאעידה, שהובילה למהפך בגישת המערב לטרור הגלובלי ואפשרה בהמשך להוציא לפועל 'הוצאות להורג מרחוק ללא משפט', של פעילי טרור עיקריים, באמצעות יחידות לוחמה בטרור ייעודיות או כטבמ"ים תוקפים, כחלק ממלחמת חורמה נגדם בלי שהעניין ייחשב בתור פשע מלחמה בעיני המשפט הבינ"ל ודעת הקהל העולמית במערב.

הורדת הכפפות הזו אינה אפשרית מול טרוריסטים שהתמסדו פוליטית ומדינית, והפכו מארגון לצבא, למרות שמטרותיהם רצחניות לא פחות, ותוצאות פעולתם (כפי שנוכחנו ב-7 באוקטובר) קטלניות הרבה יותר מאלה של ארגון טרור שולי, בין היתר משום שמה שמייחד צבא טרור היא העובדה שהוא מחזיק בטריטוריה, ומנהל את חייה של אוכלוסייה הנאמנה לו ומוכנה לסוכך עליו בגופה, אך נתפס בזירה הבינ"ל, כגוף 'אקסטריטוריאלי'.

מעין ורסיה של דאע"ש, שהגיע משום מקום והשתלט בכוח הזרוע על טריטוריה ואזרחים של ישות מדינית אחרת במזה"ת (חמאס – על שטח הרשות, חיזבאללה על דרום לבנון), ולפיכך יחסי הגומלין בינו לבין האוכלוסייה, אינם להלכה יחסי שותפות מדינית. כל זה מזכה את האוכלוסייה 'הכבושה' בהגנה בינ"ל, ואינו מאפשר  לדרוש ממנה לעמוד בחובות המוטלות על אזרחי מדינת אויב, ולהטיל עליהם במידת הצורך מצור שינתק אותם משירותים חיוניים כמו חשמל ומים, ויגרום להם ולשליטיהם להיכנע, כפי שמציעים חלק מהפרשנים שלנו.

בהינתן שזה המצב, לצה"ל גם אסור לפגוע בהם כאשר הוא תוקף מטרות טרור אם קיים חשש שהנזק האגבי שייגרם להם, יהיה לא פרופורציונלי לתועלת הצבאית מהפעולה. סעיף 57 בפרוטוקול הנוסף הראשון לאמנת ז'נבה מ-1977, העוסק בהגנה על אוכלוסייה אזרחית של מדינת אויב, מקבל משנה תוקף לנוכח העובדה, שהאוכלוסייה העזתית לא נכנסת בכלל להגדרה של אוכלוסיית אויב.

ארה"ב, הודו וישראל לא נמנו על 174 המדינות שאישררו סעיף העלול לכבול את ידיהן במלחמה בטרור, מה שאינו מונע מהן להיות להלכה לפחות, מחויבות לעקרונותיו. אלא שיש הבדל עצום בין הלכה למעשה כאשר מדובר במחויבות של מעצמות כמו ארה"ב והודו, שלא חתמו על האמנה, לזו של מדינה קטנה כמו ישראל, שאינה יכולה להרשות לעצמה לצפצף עליה.

המשמעות היסודית של כל זה היא שעל מנת לנצח במלחמה מול צבא טרור כמו חמאס או חיזבאללה, ובמקביל להימנע מהאשמה של 'רצח עם' שתגרור בוודאות חרם בינ"ל ועיצומים, הכרח בשלב ראשון לנתק את צבא הטרור מהאוכלוסייה, המגוננת עליו ונהנית מהגנת הקהילה הבינ"ל. מדינת ישראל, עם כלכלה מוטת ייצוא טכנולוגי, ותלויה במקביל בייבוא מוצרי יסוד, קשרי מדע ותרבות בינ"ל, ועם חברה שוחרת נסיעות לחו"ל, לעולם לא תוכל לעמוד בעיצומים שכאלה.

זאת משימה מורכבת התובעת הפעלת מינימום כוח הכרחי, לשם קילוף מדוקדק וזהיר של שכבות ההגנה האזרחית מעל מחבלי חמאס, גלד אחר גלד, ממש כמו בצל, קודם שמגיעים לליבה הירוקה ועוקרים אותה ממקומה. בהבדל זה, שכאן אין מדובר בבצל, אלא במחנות פליטים, שריכוז האוכלוסייה בהם הוא הצפוף  ביותר בעולם, ואשר אורגנו מראש ולאורך שנים כמתחמי לחימה לכל דבר, מעל ומתחת לקרקע.

כל זה מקשה מאוד על צה"ל ליישם את עקרונות המלחמה ולהביא לידי ביטוי את יתרונותיו המוכחים, בכלל זה יכולתו להפתיע, לתחבל, לתמרן ולרכז מאמץ בנקודות התורפה של היריב, על מנת להביס אותו בסנוקרת מוחצת כפי שנהג בכל המלחמות מול צבאות ערב במאה הקודמת. העובדה שהמחבלים גם פושטים מדים כל אימת שהם חשים בסכנה, עולים על אזרחי ועוברים מרחוב אחד למשנהו על מנת להמשיך את הלחימה ממקום בטוח יותר,  גוררת בעקבותיה תהליכי ריצ'רץ' מתישים, שמקשים על טיהור השטח והעברת כוחות מהירה מיעד אחד לזולתו תוך שמירת רצף התקדמות.

ומה שמסבך את העניינים הרבה יותר ומאט את קצב הלחימה היא העובדה, שבחלק מהאתרים (ולא ברור היכן) מוחזקים בני ערובה שנחטפו, ויש להיזהר לא לפגוע בהם חלילה. מדובר אם כן באתגר מורכב מאין כמותו, שקשה ומבחינה מעשית בלתי אפשרי להתגבר עליו במהלך של זבנג וגמרנו, אלא שזה רק חלק אחד מהסיפור הנוגע ליתרונות אסטרטגיית ההגנה של צבא הטרור על צה"ל.

מן הצד השני, ההתקפי, אסור לטעות. צבא טרור אינו ארגון חבלני, אלא צבא לכל דבר, שביכולתו להוציא לפועל התקפות טרור זוועתיות נגד אזרחים בקנה מידה מדינתי. צבא שאין לו אמנם ספינות ומטוסים, אבל יש לו זרועות אוויר וים, המצוידים בכטב"מים לאיסוף מודיעין ותקיפה, טילי נ.מ, סירות נפץ, צוללות כיס המופעלות על ידי יחידות קומנדו ימי, ולצד זה זרוע יבשה המונה עשרות אלפי לוחמים המאורגנים בחטיבות ומפעילים מגוון כלי נשק שלא היו מביישים שום צבא מודרני, המסתייעים ביחידות האזנה, סייבר, מודיעין שטח ולוחמה אלקטרונית בעלי יכולות מרשימות.

אלא שזה רק קצה הסיפור. מה שהופך את צבא הטרור לקטלני כל כך, אינם רק מגוון כלי הנשק וכמות הלוחמים שלרשותו, אלא גם מוטת השליטה הארגונית, היורדת מרמת ההנהגה הצבאית והמדינית העליונה, עד אחרון הפעילים בקו או במטה, ומנהלת את מנגנוני הגיוס, האימונים וההכשרות, הרכש וההצטיידות, הייצור הצבאי, התו"ל, הפקת הלקחים וכד', המבטיחים את מיצוי כוחם ואפקטיביות פעולתם של הכוחות הפועלים בשטח בשגרה וחירום.

יתרון נוסף של צבא הטרור קשור ליכולתו להאריך את העימות ולווסת את עוצמתו בהתאם לצרכיו, במטרה להתיש את יריבו. אחד המאפיינים המרכזיים של מלחמות בין צבאות קונבנציונאליים שהתנהלו בדור האחרון, התבטא במשכן הקצר שהיה הפועל היוצא מטכנולוגיות וכלי נשק שאפשרו להשיג ניצחונות משמעותיים, במהירות רבה מבעבר מצד אחד, ועלויות גבוהות שיצרו לחץ ציבורי לסיימן במהירות מן הצד השני. מלחמת רוסיה-אוקראינה חורגת מן הכלל הזה מסיבות שונות, שלא ניכנס אליהן כאן.

צבאות טרור לעומת זאת מנהלים מערכות הנמשכות שנים, בכפוף לאסטרטגיה שלהם המבוססת על רצף התנגשויות מצומצמות בהיקפן, הנמשכות ימים או שבועות ספורים, שלאחריהן חזרה לשגרה וחוזר חלילה, במטרה לצבור נקודות ולא לחפש נוק אאוט. כל זה מתאפשר לנוכח כושר העמידה של האוכלוסייה התומכת בהם ברצועה ובדרום לבנון, המוכנה לשלם את מחיר התארכות המערכה. כמו גם הודות לכושר ההרתעה שצברו, המקשה על צה"ל במקרה שלנו, להפעיל מולם את מלוא עוצמתו, או למנוע מהם לממש את אסטרטגיית ההתשה הזו.

מקובל להגדיר 'הרתעה אפקטיבית' כאיום המצליח לשכנע את הגורם שאליו הוא מופנה, להותיר את המצב הקיים על כנו, למרות רצונו העז לשנותו לטובתו. קיימים הבדלים מהותיים בין הרתעה אסטרטגית – המגלמת איום על הביטחון הלאומי, המתבטא בחיי הכלכלה, התשתיות האסטרטגיות, הסדר הציבורי ושיגרת החיים, לבין הרתעה טקטית – שהינה בעלת אופי משברי ולובשת דפוס של ענישה, מעין סטירת לחי שנועדה להניא את המורתע מלחזור על עבירה שביצע.

ואשר לענייננו, דומה שלמרות ההבדלים הניכרים בין השניים, הצליחו צבאות הטרור של חיזבאללה וחמאס לנטרל את אפקטיביות ההרתעה האסטרטגית שלנו, ובמידה רבה גם את זו הטקטית, באמצעות שילוב מנצח שרקחו בין ההגנה לה הם זוכים מן האוכלוסייה מזה, ואיום משמעותי על העורף הישראלי באמצעות ארסנל רקטי וטילי אדיר מזה, שהפכו כל ניסיון צה"לי להכריעם באמצעות תמרון קרקעי, או להחזירם באמצעות בליץ אווירי לתקופת האבן – להימור מסוכן. במילים אחרות, צה"ל והחברה הישראלית מצאו עצמם בעשרים השנים האחרונות, יותר ויותר מורתעים – במקום מרתיעים.

תחושת העוצמה והשינוי התודעתי דלעיל בנוגע להרתעה, הובילו את חיזבאללה וחמאס להחליף את הדוקטרינה ההגנתית שלהם בהתקפית,  ולהקים לשם מימושה חטיבות ייעודיות, 'נוחבה' ברצועה 'ורדואן' בדרום לבנון, שהוכשרו לכרסם בריבונותה הטריטוריאלית של ישראל, לכבוש חבלי ארץ שלמים, לרצוח מכל הבא ליד, ולחטוף את אלו שנותרו בחיים, בידיעה ברורה שהם לא ישלמו על כך מחיר בלתי נסבל.

היה זה חסן נסראללה שהכריז ב-16 בפברואר 2019 בנאומו: "הם (הישראלים) מאמינים ביכולת שלנו לכבוש את הגליל, אבל לא מאמינים ביכולת הצבא שלהם לכבוש את דרום לבנון". דברים דומים ברוח זו השמיע גם סינוואר. מותר לשער ששניהם הבינו כי מדינת ישראל לא תוכל להבליג על פגיעה כה חמורה בריבונותה ובחיי אזרחיה, אבל שיערו כי התועלת שיפיקו ממהלך כזה, יעלה על הנזק שייגרם להם, ומכל מקום סמכו על כך שהקהילה הבינ"ל תכבול את ידיה של ישראל במוקדם או מאוחר, מה שאכן אירע.

וכשצה"ל החל כובש את הרצועה, נשלפה אמנת ז'נבה הרביעית (1977), המחייבת את צה"ל באופן שאינו מותנה בדבר (unconditional) לשמור על זכויות האדם של האוכלוסייה העזתית הכבושה, לפנותה למרחבים בטוחים מסכנה, ולספק לה את כל השירותים הנחוצים למחייתה, בכלל זה מזון, מחסה ושירותים רפואיים, מה שהאט מאוד את ההתקפה, ואף עצר אותה ל-3 חודשים ערב הכניסה לרפיח, עד שהממשל האמריקאי, שהוטרד מהשלכות המבצע על הבחירות המתקרבות, התרצה והעניק 'אור ירוק' לבצע את המהלך.

עולה אם כן, שהמעבר של חמאס וחיזבאללה מארגוני טרור לצבאות טרור, והתמסדותם הפוליטית והמדינית, לא זו בלבד שלא הגדילה, אלא עוד הקטינה באופן משמעותי את יכולתה של ישראל להרתיע, לא כל שכן להכריע אותם במהירות, וזאת בשונה מהתזה שרווחה בקרב כל גורמי המודיעין שלנו ומקבלי ההחלטות בדרג המדיני לאורך השנים, לפיה תהליכי ההתמסדות דלעיל והעליה בחשיבותם של אינטרסים כלכליים, חברתיים ובינ"ל, יחלישו את אויבינו ויגדילו את פגיעותם – בהתאמה אלינו, משום שהם יחייבו אותם לדאוג לשקט, ביטחון ושגשוג עבור האוכלוסייה התומכת בהם, ויגרמו להם לזנוח את המחויבות לג'יהאד נגד ישראל, ובידיעה שאם זה לא יקרה, הם עלולים לאבד את שלטונם.

תאוריה היא דבר אחד, מימושה הוא דבר אחר. בפועל, ובאופן פרדוקסלי, קרה ההיפך הגמור: ככל שצבאות הטרור התמסדו, הרחיבו את השפעתם המדינית, קשריהם הבינ"ל, ופעילותם, כך הלכה והתרחבה גם האהדה הציבורית והתמיכה בהם ובמטרותיהם הנפשעות, ובכלל זה בקרב ממשלים ומנהיגים ידידותיים במערב, שהתפרעויות מוסלמים בעריהם, בחירות מתקרבות, או עליית הימין הקיצוני, דחפו אותם להציג בפני בוחריהם כאילו הם מפרידים בין הנהגות חמאס וחיזבאללה לתושבי עזה ולבנון "האומללים", בין היתר על ידי כבילת ידיו של צה"ל, עצירת חימושים, ודרישה לסיום הלחימה הנוכחית. על כגון דא נאמר, ערימת ההיסטוריה על סטרואידים.

צה"ל ניסה להתאים עצמו למציאות המשתנה, ולחפש דרכים להתמודד עם  בעיה ששום מדינה וצבא בעולם לא הצליחו עד כה למצוא לה פתרון – איך מנהלים מלחמה שתסתיים בהשמדת צבא טרור, הממוקם מעל ותחת הקרקע, במתחמים מבוצרים מאין כמותם החוסים תחת אוכלוסייה אזרחית (הנהנית מאהדת העולם), בלי אבדות נוראיות לכוחותינו, הסתבכות בפשעי מלחמה, או צורך להחזיק לאורך זמן בשטח כבוש, על מנת לבסס את הישגי המלחמה, בידיעה ברורה שכל אחד מהפרמטרים הללו מהווה תנאי מחייב והכרחי כאחד לניצחון במלחמה שנועדה לה משמעות קיומית עבור מדינת ישראל.

ולחליפין, שאי עמידה אפילו באחד מאותם פרמטרים, פירושו תבוסה משפילה, שתעורר צהלות שמחה בקרב מיליארד מוסלמים בעולם, תעצור את תהליכי השתלבותה של ישראל במרחב, ותעורר את שונאיה – בכלל זה גם חלק מאזרחיה הערבים – לקרא עליה תיגר. המציאות הקשה הובילה בהכרח לפתרונות יצירתיים, אך לא בהכרח אופטימליים. על בעיית התמרון וצמצום האבדות לכוחותינו, ניסו להתגבר באמצעות העתקת מרכז הכובד מן הקרקע לאוויר, שם אין אויב, מטעני גחון, וירי נ.ט ממארב. את האוגדה המסורבלת, על מפקדותיה וגורמי הסיוע שלה החליפו בחטיבה, שהפכה בפועל לעוצבת היסוד הצה"לית, והפעילה צוותי קרב חטיבתיים רב-חיילים פגיעים פחות וקטלניים יותר. את האויב הנעלם ניסו לצוד באמצעות יחידת 'רפאים'.

על כל זה ועוד, ניתן להרחיב במאמר נפרד. ואולם דבר אחד היה ברור למפקדי צה"ל ומקבלי ההחלטות בדרג המדיני עוד לפני המלחמה, והתחזק לאחריה, והוא ששום קונץ-פטנט תורתי או טכנולוגי לא יאפשר להביס את חמאס וחיזבאללה כמו שהבסנו את צבאות ערב ואת ארגוני הטרור הפלסטיניים בשעתם. על מנת לעקור צבא טרור מן השורש, אין מנוס מכניסה רגלית לבתים, פירים ומנהרות, להרוג מחבלים ולאסוף אמצעי לחימה.

כל זה לוקח ועוד ייקח המון-המון זמן, יהיה כרוך בלא מעט נפגעים ויחייב לשלוט בשטח ובאוכלוסייה המתגוררת בו. לשם כך נדרשים רוח לחימה, נחישות, התמדה וחתירה חד-משמעית לניצחון של הכוחות הלוחמים, ולוליינות מדינית גאונית, שתפלס דרך נקייה ממוקשים בזירת הקרבות הבינ"ל. מי שרוצה לכבות שריפת ענק צריך להשתמש באש ולהיות מודע לסיכון הכרוך בכך.

היטיב לבטא זאת ניסים חזן, מח"ט ב' של חטיבה 401 שאמר בראיון לכמה מערוצי הטלוויזיה "אני מוכן שהמלחמה הזו תיקח עוד הרבה מאוד זמן. לאויב יש סבלנות? לי יש סבלנות פי עשר ממנו. יש אילוצים – אני מוכן לשאת בהם. אני יותר חזק מהאויב – יש לי יותר מוכנות ממנו, יותר צדקת דרך ממנו ואני אנצח אותו"

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.