מול הטלטלות והמשברים במפלגה הדמוקרטית, טראמפ נראה לפתע כמועמד היציב
הוא היה חייב לפרוש. כולם ידעו חוץ מג'ו ביידן עצמו עד אמש, אז נראה שגם ביידן עצמו הבין לפתע. הכותרות המשתפכות על הצעד המדהים וחסר האנוכיות גרמו לי להיזכר בסערה הגדולה האחרונה במהלך מרוץ לנשיאות, רגע רחוק ונשכח. באביב 1996, כאשר בוב דול פיגר הרחק בסקרים מאחורי ביל קלינטון, בחוגי הימין עלה לפתע הרעיון לפיו דול לא יוכל להתמודד כראוי על הנשיאות כאשר חלק ניכר מזמנו מוקדש לתפקידו כמנהיג הרוב בסנאט. פרשנים הציקו ותקפו אותו עד שהסכים לבסוף לפרוש לחלוטין מהסנאט בראשית יוני, באומרו: "אין לי לאן ללכת חוץ מהבית הלבן או הביתה".
כולנו יצאנו בתרועות שמחה. אפילו חיברתי מאמר שער ב-Weekly Standard שהציג את דול כגוליבר המשתחרר מכבלי אנשי ליליפוט. אך זה היה לא יותר מרעש חסר תוחלת. לדול לא היה סיכוי לנצח והמחשבה כאילו פרישתו מהסנאט תשנה משהו הייתה אשליה מגוחכת. הוא עצמו כנראה היה שמח יותר אילו היה נשאר בתפקידו הקודם. אך כאשר אתה צופה בתאונה שעומדת להתרחש, ואתה סבור שאולי ישנה דרך להימנע מהתאונה, באופן טבעי אתה מתרגש מאוד מהפתרון – גם כאשר הוא מתברר כסוג של דילמת הקרונית.
אז כן, ביידן היה חייב לפרוש. אך הפתרון כאן כנראה לא פותר שום דבר. אינני טוען שקאמלה האריס אינה יכולה לנצח את דונלד טראמפ. רק אלוהים יודע את התשובה, ואחרי כל התפניות הפוליטיות בשבועות האחרונים, לא אופתע אם הוא מתכנן לנו עוד הפתעות. וזה גם כנראה מגיע לנו. לקחנו את המדינה האדירה בעולם, עם החוקה והכלכלה והכל, ואיכשהו יצרנו בה תרבות פוליטית כל כך דוחה שאפילו השדים הבכירים בשאול של ק"ס לואיס קצת מרחמים עלינו.
אך בפני עצמה, וללא כל התערבות אלוהית או חדשותית, נראה כי סיכוייה של האריס לנצח אינם מזהירים. ראינו אותה בפעולה כמועמדת לנשיאות במהלך כל שנת 2019. היא הייתה כל כך גרועה בזה עד שנאלצה לפרוש מהמרוץ בדצמבר ועוד לפני שהמצביעים עצמם אמרו לה עד כמה היא גרועה. אלמלא התחייבותו של ביידן לבחור במועמדת סמלית כסגנית נשיא (כאשר אתה מכריז מראש שתבחר באישה שחורה, אתה הופך את התפקיד כולו לסמלי), היא כנראה הייתה נשארת סתם עוד סנאטורית שולית למדי.
אני קובע את זה משום שגם כסגנית נשיא האריס הייתה שולית למדי. אפילו בסטנדרטים הנמוכים מאוד של התפקיד הלא חשוב הזה היא התקשתה לעמוד. הסקרים מספרים לנו שאזרחי ארה"ב לא מחבבים אותה במיוחד, ומצבה כל כך גרוע עד שאפילו דונלד טראמפ זוכה לשיעורי תמיכה גבוהים ממנה.
ריקודי השמחה במחנה הדמוקרטי כעת אינם מסתדרים עם המציאות או ההיסטוריה. לפני ארבע שנים הם רצו נגד טראמפ בקמפיין שקרא ל"יציבות" לאחר כהונה מטלטלת וסוערת. חוסר היציבות הוביל למשבר, כך טענו אז בשמאל, וביידן ה"יציב" היה הפתרון שהציעו. אלא שביידן עצמו הוביל אותנו למשבר הנוכחי וחולשת המפלגה הדמוקרטית ומנהיגיה הופכים אפילו את טראמפ ליציב יחסית.
זו המפלגה שאנשיה החליטו ללכת על ראשו של ביידן, ימים ספורים אחרי שאותם אנשים ממש תקפו באכזריות כל מי ששיתף סרטונים המראים את הנשיא יושב על כסאות מדומיינים, משוטט על במות ובאופן כללי מתנועע כמו I-Robot מקולקל. זו המפלגה שבילתה שלושה שבועות תמימים בנעיצת הסכין בגב העומד בראשה. הדמוקרטים התעקשו כל כך שהכל בסדר עם ביידן, למרות שהיה ברור שהכל לא בסדר, והתעקשו על כך שיישאר במרוץ, עד לרגע בו החליט לפרוש. זו המפלגה שמתכננת להעניק את המושכות לקאמלה האריס ללא שום הליך מסודר. זה היה אולי יכול לעבור במקרה של החלפת מועמדים לסנאט בשיא המרוץ לפני שני עשורים. אולי. היום זה נראה כמו תחבולה חשודה ומוזרה.
ויותר מהכל, זה גורם לדמוקרטים להיראות חסרי יציבות. כעת טראמפ נראה כמועמד היציב וכמועמד המבטיח שינוי מהמשבר הנוכחי. במצב הקיים, האריס ושות' יזדקקו להרבה מזל, הדבר שנראה שכבר אי אפשר לסמוך עליו יותר.
הטור התפרסם באתר קומנטרי. אנו מודים על הרשות לתרגמו.
