מי שיבדוק, ימצא דמיון לא בלתי מעניין ביחסו של השמאל למלחמת שלום הגליל והמלחמה הנוכחית
בדרך העולה לירושלים, על המבנה שבו כתב הפלמ"חניק המיתולוגי ברוך ג'מילי את שמו ב־48', היה פרוש שלט המונה את מספר הנופלים במלחמת "חרבות ברזל". השימוש בנופלים למחאה פוליטית אינו חדש במחוזותינו, וכבר נעשה אי אז במהלך מלחמת 'שלום הגליל' ומירר את ימיו האחרונים של ראש הממשלה בגין המנוח בתפקיד.
בעניין ההיסטוריה הזאת, החוזרת כל פעם על עצמה, ניתן להזכיר כי בשבוע שעבר נפלה הצעת החוק של האופוזיציה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. ואם יש איזו מסקנה חשובה שהשמאל חייב להגיע אליה היא שחייבת לקום ועדת חקירה שתברר אחת ולתמיד מי נתן את ההוראה השערורייתית להקים את אתר "עיתונות יהודית היסטורית", שמספק הצצה חשובה להלכי הרוח לאורך שנים, כולל בימי מלחמת של"ג? כיצד חמקה החלטה שכזו מתחת לרדאר של "מיניסטריון האמת"?
ועד אשר תתוקן התקלה הזאת, אם באמצעות בג"ץ, ואם באמצעות חזרת השלטון לידי השמאל חלילה, כתוצאה מטהרנות ימנית או עקשנות ודווקנות חרדית, יש לנצל את האוצר ההיסטורי בכדי לבחון את השווה והשונה בין מלחמת לבנון הראשונה ו"חרבות ברזל".
דבר שבולט, מתוך גזרי העיתונות ממלחמת לבנון הראשונה, שנקראה בתחילה של"ג –"שלום הגליל", הוא הערגה ל"מלחמת אין ברירה". חשוב להבין ולהסביר את ההשלכות ההרסניות של תפיסה הרסנית זו של ה"אין ברירה". לפי גישה זו על ישראל לפעול כנגד אויביה רק שהיא כבר עם רגל אחת מעל התהום, והחרב מונחת על הצוואר. ניתן היה לומר שמקורה של הדוקטרינה הזו הוא בהגדרת הצבא, כ"צבא הגנה לישראל", בדגש על המילה הגנה ולא התקפה, אולם מלחמת ששת הימים מלמדת שלא תמיד הייתה למילה זו השראה שלילית על ראשי צה"ל.
חצי שנה לאחר שהחלה מלחמת לבנון הראשונה העלה חה"כ לשעבר יוסי שריד הצעת לסדר היום בכנסת "לפסול מלחמת 'יש-ברירה'", ונראה שאותה הצעה מופקרת נמצאת בתת מודע הישראלי, ומסרסת את היוזמה ההתקפית שאפיינה את המדינה עד אותה מלחמה. כך לדוגמא ניתן להסביר את התמשכות הטרור והאימה ששררה במדינה מראשית האינתיפאדה השנייה ועד למבצע "חומת מגן", שאליו העז לצאת רה"מ לשעבר אריאל שרון רק לאחר הפיגוע במלון פארק.
שרון, למוד הניסיון המר של וההסתה כנגדו במלחמת לבנון הראשונה, הפנים היטב את דבריה של חנה זמר ב"דבר" שנכתבו כחודש אחרי יציאת ישראל למלחמה. "מלחמת לבנון היא מלחמת יום הכיפורים של מנחם בגין, אם כי שתי המלחמות שונות זו מזו בכל המאפיינים האפשריים: זו של יום הכיפורים הייתה מלחמת הגנה, לקיום או לחידלון, זו בלבנון הייתה מלחה יזומה, שרק אידיוט יאמין, כי באנו לסכל בה סכנה לקיומנו. היסוד של 'אין ברירה' היה חסר בה".
השוני בין מלחמת לבנון הראשונה למלחמת "חרבות ברזל", שהיה בה היסוד של אין-ברירה, הוא בשורה של ממש. מלחמת יש ברירה – לעולם לא עוד. החזון של יוסי שריד חלחל עמוק לתת מודע של המטכ"ל והוא זה שמדריך אותו, ולא חלילה הוראות הדרג במדיני. המטכ"ל נמצא במלכוד שמונים ושתיים.
מה שדומה בין המלחמות הוא שבתחילתן גילה השמאל אחריות וממלכתיות, כפי שניתן ללמוד ממאמר ב"דבר" תחת הכותרת "באין ברירה", שנכתב ב-7 ליוני 82':
"במצב שנוצר בגבול הצפון… לא היה מנוס מפעולה צבאית מאסיבית בתוך שטח לבנון נגד המחבלים…"
דמיון נוסף מתבטא בין ההתנגדות השמאל לכניסה לרפיח בשל התנגדות אמריקאית עתה, לבין הידיעה ב"מעריב" על כך ש"העבודה מתנגדת לפריצה לביירות". וגם אז ההתנגדות נבעה מהטענה "כי המהלכים שיוזם אריאל שרון גובים מאתנו מחיר דמים כבד ומסכנים את יחסינו עם ארצות הברית…"
מעניין להיווכח שכבר אז, בשנות השמונים, עסקו בסוגיית מילוי הפקודה של טייסי חיל האוויר. בכתבה שהופיעה ב-83' בשבועון החתרני "כותרת ראשית", תחת הכותרת "טייסים כבני-אדם", סופר על מחזה חדש שיעלה בתיאטרון נווה-צדק. נושא המחזה הוא "טייס שאינו יכול לעמוד בקונפליקט המוסרי שבהפצצת עיר בלבנון ולכן הוא מתאבד בצלילה לים".
הציפיה והדרישה לנפילת הממשלה ולבחירות, היא דווקא משהו ששונה בין מלחמת לבנון הראשונה לימינו אלה. אז, ב-82' היא הייתה נחלת השמאל בלבד. השמאל טען כי "הממשלה יצאה למלחמה זו לא כדי להתמודד עם בעיה ביטחונית אלא למטרות מדיניות הקשורות למטרתה בגדה המערבית ובעזה ולהבטיח לעצמה… יד חופשית בגדה להתיישבות תחת כל עץ רענן". כיום יש קולות בקרב המתנחלים המייחלים לבחירות בעיצומה של מלחמת קיום בשל התנגדותם לממשלה. השמאל הצליח להעלים מסדר היום את מטרתו וכוונותיו, בעניין ההתנחלויות ורעיון המדינה הפלסטינית, וזאת באמצעות מיקוד הדיון הציבורי בתיעוב כלפי הממשלה עצמה ומגרעותיה, אך אסור ליפול בתרגיל הזה. הממשלה לא מושלמת, אך מלחמת הקיום חשובה יותר.
