מבוא

המרד הערבי הגדול, מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, פרץ באפריל 1936 ונמשך בשני פרקים כשלוש וחצי שנים. היום, כעבור כמעט מאה שנים, המרד נמשך בצורה דומה מאד. בפרק הראשון של המרד ניסו הערבים גם למוטט את כלכלת המנדט, בפרק השני לא חזרו הערבים על הניסיון.

מבחינה צבאית נצחו הבריטים ומבחינה פוליטית נצחו הערבים. עם זאת, בתקופת המרד התעצם היישוב היהודי דמוגרפית, כלכלית וצבאית, ואילו הכלכלה והחברה הערבית התערערו. סביר שאלמלא המכה שספגו הערבים היו תוצאות מלחמת העצמאות טובות מבחינתם בהרבה.

הניסיון הערבי למוטט את הכלכלה התבסס על התלות בעבודה הערבית. המצב היום דומה, הכלכלה שלנו תלויה בפועל הערבי הזול והלא מיומן, והסגר שמוטל על יהודה ושומרון גורם נזקים כבדים לענפי כלכלה חשובים. למרות מרחק הזמן ושינוי הנסיבות יש דמיון רב בין אירועי 1936-39 לאירועי הימים האלו, גם במישור הצבאי וגם במישור הכלכלי, ויש מה ללמוד מההשוואה.

המרד מאפריל עד אוקטובר 1936

בפרק הראשון של המרד פעלו הערבים בשני מאמצים: צבאי וכלכלי. המאמץ הצבאי כלל חבורות חמושים, שהערבים קראו להן פלוגות, והיהודים כנופיות, שביצעו אלפי פעולות טרור וגרילה נגד הממשלה הבריטית והיישוב היהודי. המאמץ הכלכלי ניסה למוטט את כלכלת הארץ באמצעות שביתה ומרי אזרחי.

באפריל 1936 הוכרזה השביתה ובמאי הורחבה למרי אזרחי והפסקת תשלום מיסים. הוטל חרם על קשר מסחרי עם היהודים, הושבתו הנמלים והתחבורה, הופסקה אספקת המזון מהכפרים הערביים ליישובים היהודיים, נעצרה הבנייה והתעשייה, והושבתו השירותים הממשלתיים. במקביל שיבשו הפגנות והפרות סדר את החיים בערים, ואלפי פעולות חבלה גרמו נזקים משמעותיים לתעשייה ולחקלאות היהודית.

בזמן המרד תשעים אחוז מהחקלאים בארץ היו ערבים. הנמלים, הבנייה והחקלאות היו תלויים בחוסן ובהתאמה לתנאי הארץ של הפועלים הערבים. הערבים העריכו שהפסקת השירותים החיוניים תאלץ את השלטונות לקבל את תביעותיהם.

הציבור הערבי התמיד בתמיכה בשובתים ובפלוגות, למרות הסבל והקורבנות, במשך כחצי שנה. הערבים גייסו תרומות, היטילו מס על העשירים, קבלו מימון מבחוץ, והקימו קרן סיוע ששילמה משכורת ללוחמים וסייעה לשובתים. הערבים הקימו ועדות לתיאום הפעולות ולאכיפת השביתה, סיוע למורדים, ופגיעה במתנגדי המרד.

התגובה הבריטית

האסטרטגיה הבריטית הייתה רב מימדית: הגנה, התקפה והתשה, מערכה מדינית ומערכה כלכלית.

הבריטים אבטחו את הצירים, את מסילות הברזל והתשתיות, וחיזקו את ההגנה העצמית ביישובים היהודיים. בהתקפה פעלו הבריטים להשיג שליטה מבצעית בערים כולל הרס חלק גדול מיפו העתיקה. הבריטים גם התישו את הערבים במבצעי חיפוש פולשניים והרסניים ובמעצרים המוניים.

הבריטים התמודדו באופן פעיל עם האיום הכלכלי של השביתה והמרי. המורדים ידעו שלשלטון בארץ לא היה מימון מבחוץ, והאימפריה הבריטית הניחה שהשלטון במושבות כולל הוצאות הבטחון ממומן ממיסי התושבים. המושבות נועדו להעשיר את האימפריה ולא להעמיס על תקציבה. גם השירותים לאזרחים נשענו על אוכלוסיית המושבות: משטרה, דואר, הגנת הגבולות, תחבורה, תקשורת והספקה. כמובן שמזון חייב להיות מסופק מהחקלאות, שהיא ערבית, או מיבוא, דרך נמלים שערבים מפעילים אותם. מכאן ששביתה תאלץ את השלטון להתפשר עם המורדים כפי שקרה בסוריה ובמצרים.

השביתה היא כלי חזק אבל היא חרב פיפיות. השובת לא מתפרנס, והמארגנים חייבים לסייע לשובתים. מכאן שהשלטון הבריטי היה יכול לפעול בשתי צורות: למצוא חלופה לעבודה הערבית, ולהתיש את האוכלוסייה השובתת.

הבריטים החליפו נהגים ערבים ביהודים ובחיילים בריטים, מהנדסים של הצי הפעילו את הרכבת, הוקם נמל בתל אביב שהחליף את הנמל ביפו, יהודים החלו לעבוד בנמל חיפה, תחילה סבלים יהודים שעבדו בנמל סלוניקי בעזרת מתקנים פשוטים, ולבסוף טכנולוגיות מודרניות של קרוניות וטרקטורים.  גם במפעל הבטון בנשר ובמחצבת מגדל צדק החיוניות החליפו יהודים את הערבים, וגם שם תרמה ההחלפה למעבר מעבודת שרירים לטכנולוגיות מתקדמות. משטרת המנדט גם הגנה על העובדים מפני אלימות המורדים. ממשלת המנדט שבעבר התנגדה לקריאת ההסתדרות ל"כיבוש העבודה" מצאה עכשיו בעבודה העברית בת ברית.

התגובה היהודית

היישוב היהודי, הפגין חוסן, כושר הסתגלות ותבונה מדינית.

היישוב נצל את השביתה הערבית לחיזוק הכלכלה היהודית, לניתוק הכלכלה היהודית מהערבית ולביטול התלות בערבים. חברת סולל-בונה, ספינת הדגל של העבודות הציבוריות, יצאה בזכות המרד מהמשבר, ובנתה בין היתר את גדר הצפון. ההתיישבות החקלאית היהודית הגבירה את תפוקתה כדי לחפות על העדר התוצרת הערבית.

המרד שימש זרז לפיתוח. הוחל בסלילת כביש תל-אביב חיפה כדי לעקוף את טול-כרם, שכם וג'נין. הוקמה תחנת הכוח רידינג ליד תל אביב כדי לייתר את הקווים מנהריים לתל אביב שבהם פגעו המורדים. נבנו עשרות יישובי חומה ומגדל כדי להפגין נוכחות ומשילות באזורים חדשים ולדחוק מהם את המורדים.

היישוב היהודי נצל את ההזדמנות כדי להפריד את הכלכלה היהודית מהערבית. יהודים כמעט לא הועסקו בחברה הערבית, ובעקבות השביתה הופסקה העבודה הערבית בחברה היהודית. ועדת פיל שחקרה את המצב בארץ בשנת 1937 תיארה את הכלכלה כ"חברה דואלית" שבה מתקיימות שתי כלכלות זו לצד זו. היישוב היהודי התבגר, הקים מפקדה ארצית להגנה, והוכיח עצמאות ביטחונית וכלכלית.

סיום הפרק הראשון של המרד

מצוקת השובתים והצורך לתמוך בלוחמים גרמו לחיכוכים, והביאו את הפועלים והחקלאים הערבים עד פת לחם. לעייפות ולעוני נוסף האיום בהטלת משטר צבאי. מעצרים מנהליים, חיפושים, עוצר, ענישה קיבוצית וצנזורה מתוקף תקנות שעת חירום המחישו את האיום.

כדי לאפשר לערבים מוצא בכבוד סידרו הבריטים פנייה של מנהיגי ערב לערביי ארץ ישראל להסכים להפוגה ולתת לבריטים הזדמנות להיענות לתביעותיהם.

עם תחילת ההפוגה טענו כל הצדדים לניצחון. הערבים השיגו הישג המדיני משמעותי, הובטח שתביעותיהם יענו וארצות ערב נרתמו למטרתם. הבריטים הרגיעו את הארץ, הקרינו עוצמה ושינו את מדיניותם לפרו-ערבית בהתאם לאינטרס האימפריאלי.

רלוונטיות למלחמה היום

המרד הערבי הגדול, כמו הגרילה והטרור של החמושים באיו"ש היום, הם המשכה של מסורת ותיקה, מסורת של העדר משילות ואלימות. המשותף בין שתי המלחמות הוא לכן רב. הטקטיקה והאסטרטגיה הערבית זהים, כך גם התנהגות האוכלוסייה. עמדת הכוח הכלכלית שהערבים האמינו בה אז לא קיימת יותר, אבל השבתת העבודה הערבית עדין כרוכה בנזק גדול. יש הרבה מה ללמוד ממלחמה שהייתה כמעט זהה למלחמה היום.

מאה דורות של חינוך מוסלמי הטמיעו בערבים שהליכה בדרך האסלאם ולחימה בכבוד כמוה כניצחון. כאז כן היום, עומדת המנהיגות בציפיות העם, ובעיניו מביאה לו כבוד. כאז כן היום, אפשר לנצח את הערבי, אבל הוא לא ירגיש מובס. אי אפשר לשנות תרבות, אבל אפשר להשיג שקט.

ניצול ההזדמנות להסרת התלות בעבודה ערבית זולה

בשנת המרד הראשונה ניסו הערבים להשבית את הכלכלה. הם הניחו שהפועל הערבי, החסון, הצייתן והמסוגל לתנאי הארץ הוא חיוני. התכנית הזו נכשלה כי היישוב היהודי הוכיח שהפועל היהודי הדעתן, המאלתר, והמסתגל לטכנולוגיות חדשות יכול לתפוס את מקום הערבי. כך היה בחקלאות היהודית המתקדמת, בתעשייה, וכך בנמלי הים.

התלות של ישראל בפועלים מיהודה ושומרון מעיקה על הכלכלה והחברה. התלות משבשת את שיקולי הבטחון, ומאלצת את ישראל להכניס עובדים מסוכנים בגלל החשש מנזק כלכלי. לא רק קבלנים גדולים ומפעלים חזקים תלויים בעבודה ערבית. כל מי שבונה בית או מפעיל שירות קטן לוחץ להתיר עבודה של ערבים בישראל.

זמינות העבודה הערבית היא מחסום להתפתחות טכנולוגית. עבודה זולה הופכת את ההשקעה במיכון ובטכנולוגיה ללא כדאית, והתוצאה היא פיגור ונזק כלכלי. ענף הבנייה הוא דוגמה מובהקת. הבנייה יקרה, אורכת זמן רב, האיכות לעתים נמוכה, ואין בענף רצון לקדם טכנולוגיות בנייה חדשות. התוצאה היא בנייה איטית, יקרה וגרועה.

גם בחקלאות הזמינות של עבודה זולה, מיהודה ושומרון או מתאילנד, מונעת מיכון ואוטומציה. כבר עשרות שנים שמכונות נכנסות לשדה חיטה ומפיקות באופן אוטומטי גרעיני חיטה וחבילות קש. אין סיבה שעגבניות שרי או קישואים ייקטפו ויארזו ביד. עבודה ידנית תהיה תמיד באיכות נמוכה מזו הממוכנת. גם ענף התיירות והמסעדנות בנוי על עבודה זולה. מסעדה לא תקנה מכונה לשטיפת כלים כי העובד הערבי זול יותר, ואף אחד לא ימציא חדר מלון שמסדר ומנקה את עצמו, למרות היתרון הברור, כל עוד יש עבודה זולה בשפע. הענפים האלו, וענפים אחרים כמו מכונאות רכב, גינון, אחזקה, נהיגה, ניקיון וכנראה עוד ענפים רבים, זקוקים לקפיצה טכנולוגית שממנה כולנו נרוויח.

הסגר ואיסור העבודה בישראל שהוטל עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל הוא הזדמנות פז. אפשר להביא במהירות עוד פועלים מתאילנד או מהודו, אפשר להחליף פועל זול ולא מיומן באחר, אבל הענפים שתלויים בפועלים האלו יישארו מפגרים. על ישראל לנצל את ההזדמנות שנקרתה על דרכה, לסייע במימון המיכון של ענפים מפגרים ובעידוד התעשייה לפתח חלופה לעבודה ידנית. את המערכות הממוכנות יפעילו פועלים ומהנדסים בשכר גבוה, כולנו נקבל שירות טוב יותר ומשכורות גבוהות יותר.

הפסקת העבודה בישראל תהיה מכה לכלכלת הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. יש שחוששים שמכה כזו תביא עוני ואבטלה, תעודד רדיקליות וחוסר יציבות, ותקל על גיוס בתשלום של פעילי טרור.

לא ברור שעוני גורם לטרור. עניים מאד לא עוסקים בטרור לאומני כי מזון קודם ללאומיות. עשירים מאד לא עוסקים בטרור כי יש להם מה להפסיד. לא ברור האם במצב היום יותר עוני יגביר או יחליש את הטרור. כסף חיצוני יקנה אמנם יותר טרור, אבל גם יותר משתפי פעולה, ובוודאי יבלוט יותר בשטח ויקל על המודיעין.

מי שחושש מהאבטלה והעוני יכול להחליף את העבודה בישראל בדרכים רבות. אפשר להקים תעשיות קלות, שיספקו שירותים לתעשייה בישראל ובשכנותיה, כמו ייצור חלקי פלסטיק, חומרי בנייה, או חלקי מתכת. אפשר לפתח הספקת שירותים מרחוק, דוגמת תמיכה טכנית ותכנות, שיחליפו עובדים במדינות שבהן שכר העבודה גבוה. אפשר לייצר פרויקטים לשיפור החיים בערים ובעיירות הערביות כמו שיפור דרכים, תשתיות ובתי ספר. המימון לפרויקטים האלו יכול להגיע מהסיוע הבינלאומי, שהיום מתבזבז על שחיתות, ומגביית מיסים מסודרת.

התלות בעבודה הערבית היא בעיה מורכבת ושי לה פתרונות, יש היום הזדמנות וצריך לנצל אותה.

סיכום

העולם השתנה ונוצרו אתגרים חדשים. עם זאת הדמיון בין אתגר המרד הערבי הגדול והמלחמה היום בולט לעין. כמו אז גם היום נדרש לשלב שלושה מאמצים: מאמץ צבאי, מאמץ מדיני, ומאמץ אזרחי-כלכלי.

היישוב היהודי הקטן הפך למדינה עשירה וחזקה בה חי רוב העם היהודי. שלום לא השגנו, וכל עוד הערבים חיים בתרבות של הרס ומלחמה כנראה לא נשיג. אם נתרכז במה שהישג ידינו, ולא נרדוף אחרי הבלתי אפשרי, מובטח לנו שנמשיך ונפרח.