מערכת המשפט שלנו מאבדת את אמון העם וזה מתכון לאסון. אירוע כמו שהתרחש שדה תימן עלול להיות הניצוץ שיפוצץ את הכל
אירועי היום בשדה תימן הם שיא בהתנהגות המתנשאת של המערכת המשפטית, ולא פחות מכך הם שיאה של התנהגות אווילית וקצרת ראות שעלולה להביא עלינו אסון. אין ספק שפשעים צריך לחקור, קטנים כגדולים, ואם החקירה מגלה אשמים עליהם להישפט ולהיענש. בכל זאת אין שום חשיבות לשאלה האם נעשה פשע בשדה תימן.
אווילותה של המערכת המשפטית היא בתפיסה שאין ערך לשום דבר אחר פרט לשאלה האם נעשה פשע והאם יש להאשים מישהו. קוצר הראות הוא בתפיסה שאפשר לקיים שלטון חוק ומערכת משפט במקום שבו אין לציבור אמון במערכת המשפט.
במשך שנים ארוכות הולכת מערכת המשפט, הפרקליטות, הייעוץ המשפטי ובתי המשפט, ומאבדת את אימונו של חלק גדול מהציבור. חוסר האימון לא נובע מבורות הציבור, לא מאי הבנה של ההמונים דמוקרטיה מהי, ולא ממשיחיות פנאטית. חוסר האימון נובע מהירותה של מערכת המשפט שדורסת ברגל גאווה את רגשותיהם של חלקים גדולים בציבור, ומשאירה את מרבית העם בתחושת השפלה וניכור.
העובדות לא חשובות. חשוב מה מרגישים אנשים. אם חצי הציבור מאמין שכאשר נעשית עבירה על ידי צד אחד של המערכת הפוליטית ייקוב הדין את ההר, וכאשר נעשית בדיוק אותה עבירה בצד השני אין צורך להתרגש, אמון הציבור נשחק והולך. אם מערכת המשפט דורסת את רצון נבחרי העם, מכתיבה ערכים ונורמות משפטיות שהיא המציאה, או לפחות כך מרגישים האנשים, יאבד אימון הציבור במערכת.
מערכת שלטונית שהציבור כפוף לה, ושאין לציבור אמון בה, מייצרת זעם. זעם דרכו שהוא נבנה והולך, ובאין לו מוצא פוליטי הוא מתפרץ באלימות. התפרצות אלימה לא באה בנקל. היא מחייבת התגייסות המונים, והתגייסות המונים מחייבת ניצוץ שיצית אותה. התנהגות הפצ"רית והמשטרה הצבאית היום בשדה תימן היא בדיוק סוג הדברים שיכולים להוות ניצוץ כזה. אם יפגע הניצוץ בחבית חומר הנפץ של הזעם עלול לקרות אסון.
מערכת המשפט לוקה בעיוורון. ביהירותה ובהטייתה הפוליטית היא מתעלמת מרגשות הציבור ומאמינה שאין להם ערך, מאמינה שהעיקר הוא מה כתוב בספר החוקים. התנהגות כזו מובילה לאסון. אין שום ערך למה שכתוב בספר החוקים אם הציבור לא מאמין שיש בכתוב צדק, ושהצדק הזה מתממש במציאות.
ההתפרצות היום בשדה תימן איננה פרץ של אנארכיה משיחית אלא שחרור של זעם אצור שמצטבר במשך חודשים ארוכים ואולי שנים.
תפקידה של המערכת המשפטית לחקור כל חשד לעבירה. עליה לעשות זאת בצורה שתזכה באימון הציבור. כדי לזכות באימון הציבור המערכת צריכה להיות שקופה, להסביר את עצמה בצורה שמבקשת את אימון הציבור ולא מכתיבה בהתנשאות, המערכת צריכה להיות מכבדת, חייל שנחקר צריך לזכות ליחס של אח"מ, של לוחם שהחברה חייבת לו את חייה, של אדם שמשליך את נפשו מנגד למען כולנו, והמערכת חייבת להיות הוגנת, אשמתו של מי שהמריד ומי שהסית ומי שפגע בשבוי צריך להיחקר באותה רצינות.
עדין לא מאוחר לתקן.
על המערכת המשפטית להציג לנבחרי העם ולעם כולו קווים מנחים, שקופים, פשוטים, והוגנים, איך חוקרים, את מי חוקרים ואיך נוהגים בלוחם נחקר. על מערכת המשפט לקבל בענווה את דעתם של נבחרי הציבור, ולבקש את הסכמתם לקווים המנחים האלו.
מערכת המשפט שלנו לא עובדת עבור בית המשפט בהאג, היא עובדת עבור העם. מבחינת שופטי האג כולנו אשמים ברצח עם וה"שכפ"צ" המשפטי לא מנע את זה. מערכת שעובדת אצל העם צריכה לפעול איתנו בשיתוף פעולה, לנהוג בגיבוריו כבוד, להסביר את עצמה, ולעשות כל מאמץ, בצניעות וביושר, לזכות באמון העם. אם תעשה המערכת המשפטית כך נזכה כולנו להעניש את האשמים ונקות את מחננו מדם נקי, אם לא תעשה כך עלול הניצוץ הבא שתשליך לחבית אבק השריפה של הזעם הציבורי להעלות את כולנו באש.
ההשוואה צריכה להיעשות מול חוקריו של עמירם בן אוליאל. למה הם לא נחקרו ונאסרו על עינויים שבית המשפט העליון קבע שהם התקיימו אבל בכל זאת קיבל את ההודאה באשמה.
תיקון אחד: הבעיה של מערכת המשפט בישראל אינה מחויבותה לספר החוקים. זה דווקא נכון וחיוני ליצירת סדר חברתי.
הבעיה היא חוסר ההבדלה בין ספר החוקים לפסיקות והפרשנויות של בתי המשפט שהצטברו סביבו.
להם אין סיבה להיות מחויבים עד כדי כך, בעיקר אם זה נוגד את דעת הבוס עצמו שהוא עם ישראל.
זה נכון עוד יותר כשעובדתית הפרשנות לא מתחשבת באינטרס הלאומי ו/או בהגיון הבריא.
ועל אחת כמה וכמה כשהיא נעשתה ע״י משפטנים שיושבים בהאג ואין להם אפילו אינטרס קל שבקלים לדאוג לקיומה של מדינת ישראל.