ללכת על הסף, ואז ללכת עד הסוף: כך ננצח את חיזבאללה

בשבועות האחרונים התרחשו התפתחויות דרמטיות: ישראל תקפה את החות׳ים בנמל חודידה ופעלה כנגד נכס כלכלי החיוני לכלכלתם. מנגד, חיזבאללה ירה רקטה מסוג פלק-1 ופגע במגרש כדורגל הומה ילדים במג׳דל שמס. בהתקפה הרצחנית נרצחו 12 ילדים ונפצעו למעלה מ-20. 

המאמר הזה נכתב בשעות ובימים שבין ההתקפה ובין תגובה ישראלית צפויה בלבנון ונחתם לאחר היוודע שני החיסולים של בכיר חיזבאללה פואד שכר וראש הלשכה המדינית של חמאס איסמעיל הנייה. והוא מהווה המשך לשני המאמרים הקודמים (1, 2) בסדרת המאמרים שלי על הזירה הצפונית.

בימים אלו אנו גם מציינים כ-80 ימים לכניסה לרפיח. כדאי להתעכב לרגע על ההבדל בין הזירות, בעיקר בכל הקשור ליחסם של האמריקאים. למרות שאין בידינו את כל הפרטים, לא קשה להבחין בהבדלים בין הזירות מנקודת המבט של וושינגטון, ובעיקר – בדרגת חופש הפעולה הנתון בידי ישראל. 

מה מייחד את זירת לבנון מזירת עזה והזירה הרחוקה בתימן? 

למתוח את גבולות ה- Don't

בלי להיכנס לניתוח מעמיק של המלחמה בעזה, ניכר שישראל מצליחה למתוח את הגבולות של המגבלות והקשיים שמערים הממשל האמריקאי במלחמה. כשייחשפו הפרוטוקולים מראשית המלחמה, נבין טוב יותר מדוע לא פתח צה״ל במתקפה לניתוק הרצועה במרחב רפיח-ציר פילדלפי. מה שברור הוא שהמצרים והאמריקאים הפעילו על ישראל לחצים כבדים שלא לבצע את הצעדים הללו, כמו שכעת מופעלים על ישראל לחצים לצאת ממרחב הציר והמעבר ולשים את מבטחה, שוב, במצרים ובחיישנים. ולמרות זאת, הלחימה בעזה נמשכת – השילוב של מרחב האפשרויות שנפתח עקב כיבוש הרצועה והחלשתו הנמשכת של חמאס יחד עם הכורח להמשיך בלחץ הצבאי כדי להשיג את מטרות המלחמה מעניקים לישראל חופש פעולה להמשיך ולפעול. 

אפשר לבוא בטענות להיקף, לקצב, לעוצמה – אבל ישראל ממשיכה להילחם בעזה. רק בשבוע שעבר, בעת ביקורו של ראש הממשלה נתניהו בארה״ב, השמיעה המועמדת הדמוקרטית לנשיאות, סגנית הנשיא קמלה האריס ביקורת קטלנית על צעדיה של ישראל במרחב זה. הלחץ קיים, חוסר שביעות הרצון מובע בחדרים סגורים ובתקשורת – ובכל זאת, נותר די מרחב תמרון לישראל כדי לממש את האינטרס החיוני בהמשך הלחימה בעזה.

התקיפה בתימן יצאה לפועל בתוך זמן קצר במיוחד לאחר פגיעת הכתב״מ הקטלנית בתל-אביב. תקיפה זו משמשת כמקרה מבחן מעניין למעקב להמשך: השפעתה של התקיפה על החות׳ים לא ברורה דיו בשלב זה – הם הבטיחו נקמה והמשך הפעולות ואף שיגרו מספר פריטים לעבר ישראל אך מוקדם לקבוע מה השיגה התקיפה. למרות שלא ברורה עד תום עמדת ארה״ב בסוגיה, עצם העובדה שהתקפה כה משמעותית יצאה לפועל מעיד על חופש פעולה ישראלי בהשוואה לזירות הנפיצות יותר – ארה״ב ידעה ויודעת ללחוץ על הבלמים באיראן ובלבנון. 

כדאי להיזכר באופן האגרסיבי שבו ריסנה ארה״ב את תגובתה של ישראל למתקפה איראנית של 330 כתב״מים וטילי שיוט  על ישראל. ארה״ב לא הסתפקה בריסון: למעשה, מתחזקת ההערכה שארה״ב עסקה בתיאום גבולות הגזרה למתקפה האיראנית – שהייתה למעשה תגובה לחיסולו של מפקד כוח קודס בסוריה – מול כל הצדדים. חזינו בהצגה בבימוי ובהשתתפות אמריקאית. כך בדיוק פועלת בימים אלו ארה״ב מול איראן, חיזבאללה וישראל ביחס לתגובה הישראלית: אל תתקפו בביירות – לא בדאחיה ולא בשדה התעופה – הגבלת התקיפה לפי הדוקטרינה האמריקאית תוביל לסיום הסבב כשכולם מרוצים ולחזרה לכללי ההתכתשות המוכרים. כך תמנע ארה״ב מלחמה. 

בהקשר הלבנוני-איראני, בניגוד לעזה, המגבלות האמריקאיות נשענות על יכולת פיזית ולא רק על הבעת ביקורת והחמצת פנים. רכיבי עוצמה ושרידות רבים בצה״ל ובמדינת ישראל בנוים על הברית האסטרטגית עם ארה״ב. לטוב ולרע. בנקודת הקיצון אליה הגענו לאחר הטבח במג׳דל שמס, בתום תשעה חודשי לחימה, צריך להודות בצער שהממשל הנוכחי בארה״ב מעדיף להידבר עם איראן וחיזבאללה, דרך מתווכים כמובן, ולהרתיע את ישראל – במקום להיפך. בין היתר, הודלפה באופן שערורייתי לעיתונות הדרישה האמריקאית מישראל שלא לתקוף בביירות. 

חיסולו של פואד שכר בלב הדאחיה היא הליכה בין הטיפות: צה״ל אכן תקף בביירות, בלב המעוז של חיזבאללה, אך היעד שנבחר מצוי ברשימת המבוקשים של מחלקת המדינה כשפרס כספי של 5 מיליון דולרים מתנוסס על ראשו. שכר היה מעורב בהוצאה לפועל של פיגוע ההתאבדות שבו נהרגו 241 חיילי מרינס ב-1983 בביירות. 

עם כל הצער והתסכול, התוצאה הקשה של הפגיעה בילדי מג׳דל שמס לא שינתה את המצב האסטרטגי מיסודו, לרבות חוסר הנכונות האמריקנית לתמוך במלחמה נגד חיזבאללה – הוא נותר כשהיה, על הבעיות והמגבלות. זעם הוא יועץ רע, גם אם נורא דחוף להחזיר את ההרתעה, תהא משמעותה אשר תהא. מי שמבקש לשנות את המשוואה הזו באופן שיספיק ליציאה למלחמה בלבנון חרף ה״Don't״ של ממשל ביידן, נדרש לסבלנות, לתכנית אסטרטגית, לבניין כוח, לחיזוק הבסיס התעשייתי, להקטנת תלות בנקודות כשל, לאסטרטגיית ביניים. מי שחושב לכפות את כוח הרצון, רוח הלחימה והכבוד הלאומי לבדם על מציאות זו, מוזמן לפעול לפי הכלל – המוציא מחברו, עליו הראיה. בכך ידון המאמר.  

 

למאמרים הנוספים בסדרה
לצאת ממלכוד ההסדרה – חשיבה מחודשת על המלחמה בצפון (חלק ראשון)
מלכודת בלבנון (חלק שני)
הסכמי איברהים: שיחותיו של עמוס הוכשטיין עם הגנרל המקורב לחיזבאללה
נקודות המחלוקת בגבול בין ישראלו לבנון – פרויקט מיוחד

אף שעל – ׳לא׳ להוכשטיין

במאמר קודם הצגתי את יחסיו של המתווך עמוס הוכשטיין עם עבאס איברהים, גנרל לבנוני-שיעי בדימוס המקורב לחיזבאללה. מטרת-העל של מניעת מלחמה אזורית הפכה לאובססייה לדבר-אחד המשליכה כמעט על כל מהלכי הממשל באזור. תחת מטרת-על זו, היטשטשו באופן מסוכן גבולות מסורתיים בין בעלי ברית לאויבים – וחיזבאללה כזכור הוא אויב של ארה״ב האחראי על רצח מאות אמריקאים לאורך השנים. בחסות האסטרטגיה הזו חיזבאללה משתולל, איראן נהנית מחסינות אגב צפצוף ארוך על משטר הסנקציות, קרובה מתמיד לגרעין. הסכמה להפוגה תמורת נסיגה מדומה של חיזבאללה שתאוזן ב״תיקוני גבול״ מצד ישראל – ביטוי מכובס לנסיגה תחת אש – היא אסון לישראל. 

חזון הוכשטיין ללבנון אהובתו, ולדרום המדינה בפרט, חורג הרבה מעבר ליכולת להביא שקט בזכות מספר שינויים בגבול היבשתי. בחזונו רואה הוכשטיין את לבנון נשטפת בזרם של מזומנים שייועדו לשיקום תשתיותיה הפגועות ולשיקום והשקעה בדרומה של המדינה. במציאות מדובר בניצחון מזהיר של חיזבאללה שישיג התקפלות ישראלית ו״שחרור אדמות״ תחת אש, מה שיבצר את מעמדו כ״מגן לבנון״ בשעה שהוא למעשה ״מוגן לבנון״ ועושה בה שימוש לצרכיו. בעניין הזה יש צורך להיות נחרצים: להגיד ׳לא׳ להוכשטיין ולהשיב אותו ריקם. כל דבר פחות מזה יהיה חרפה לדורות, יקרב את האש, יחזק את חיזבאללה, יעלה את שחצנותו ויהירותו של נסראללה ויקרב אותנו לאסון בסדר גודל עצום בגבול הלבנוני. 

המשך האש

בשביעי באוקטובר נכפתה עלינו מלחמת מגן קיומית, מלחמת עצמאות שנייה. בחסות מלחמת ההתשה בצפון המשיכה איראן לפעול להתשה, החלשה, ובידוד בדרך למטרה הסופית: השמדתה של ישראל. החרב יצאה מהנדן ואסור לה לשוב קודם שתכריע את טבעת החנק העומדת עלינו להשמידנו. האויבים המקיפים אותנו ינצלו כל הפוגה להמשך פיתוח יכולות ההרס וההרג. וצריך לומר את האמת: אין בנמצא ״מחיר״ שאפשר לגרום להם לשלם שבכוחו להרתיע אותם או להניא אותם מהמשך בניין הכוח הקטלני שנועד לחסל את המדינה. טוב תעשה מדינת ישראל אם תפנים זאת, ותפעל להרס שיטתי – ייקח כמה שייקח – של כלל רכיבי טבעת החנק מסביב לישראל. לא נוכל לחיות לצד תעשיית ההשמדה המתפתחת כאן לצידנו. זה או אנחנו או הם. 

הדברים הללו נכונים ביחס לחזבאללה, ואינם נכתבים כאמירה כללית שניתן ליישם מול אויבים אחרים. ישראל קיימה יחסי שנאה יציבים להפליא מול סוריה החל מהסכם הפרדת הכוחות ב-1974 ועד לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 וקצת לאחר מכן. אסד הבן הבין את מגבלות כוחו, חתר לשמר את שלטונו ואת יציבותה של מדינתו, התייחס לחיזבאללה כמכשיר מדיניות בידיו והחזיק את נסראללה במרחק בטוח. אסד האב שלט בלבנון ללא מצרים וידע היטב שחרף גודלו של צבאו, למרות כוח האש, הטילים והנשק הכימי, צה״ל גדול עליו ופתיחה במלחמה רבתי עם ישראל פירושה סוף שלטונו בסוריה. לאור זאת, לא הייתה שום מטרה לישראל להשמיד אפריורית את שלטון אסד, ובצדק. 

בשלטון מתוקן שבו מתקיים פיקוח אזרחי אפקטיבי על הצבא, היה אפשר לשקול הפוגה לצורך התארגנות, במחירים מדיניים נסבלים. זה לא המצב. אם יש דבר חיובי במלחמה הארוכה הזו הוא שהיא חושפת את הכשלים בבניין הכוח בצה״ל. השפל כידוע מראה לעין כל מי לובש תחתונים. נפרדנו בלי חזור משיטת הסבבים הארורה שאפשרה לכולנו לשגות באשליות השקט, ההרתעה ושקרי ״הפגיעה האנושה״ באויבנו, באמל״ח, ביכולות, במנהרות. בחסות סבבים אלו תפח חמאס מארגון חלש למדינת-צבא מעל ומתחת לפני הקרקע. בחסות השקט בלבנון הפך חיזבאללה ברבע מאה מארגון קטן, חלש ועיקש המונה כמה אלפי לוחמים לצבא המתפאר בכוח אש לא-פרופורציוני, כוח מלחמה איראני העומד הכן על פתח גבולנו הצפוני. 

צה״ל אמנם לא קפא על שמריו, אך בזמן שביד ימינו הוא הזהיר מעל כל במה מפני מלחמה רב-זירתית העתידה לפרוץ בימינו, יד שמאל של הצבא קיצצה ביכולות הפעולה בלי ריסון. עד כדי כך עמוק היה הקיצוץ שפריצתה של המלחמה הרב-זירתית – ועוד בזירה החלשה מתוך השישה – חשפה צבא קטן מידי מכדי לטפל בזירות המיידיות והצפויות מכל. הפסקת האש אולי תשיב את תושבי הצפון לתקופת אשליה נוספת, אך היא תסייע בידי הצבא להישאר בדיוק כשהיה ולא להשתנות. איכות הדיון הציבורי בישראל ואיכות הפיקוח המדיני על הדרג הצבאי בישראל יישארו מקולקלים. כולנו נפסיד מזה, בעיקר תושבי הצפון שיגלו בעתיד הלא-רחוק שדבר לא השתנה. המשך האש יחייב את הצבא להשתנות, לגדול, ללמוד.

לבסוף, הפסקת האש פירושה שחיזבאללה ישוב להתעצם במהירות ויחפש את דרכו חזרה לגבול הצפון – יוניפי״ל, צבא לבנון והקהילה הבינלאומית יעמדו מנגד, ישראל תחזה שוב בחוסר התוחלת של המאמץ הדיפלומטי בזירה זו, שמן הסתם יצבור תאוצה. אסור לתת לזה לקרות.

לאור זאת עלינו לדחות אפשרות של הפוגה או הפסקת אש בצפון ולהמשיך להפעיל לחץ צבאי מתמשך על החזבאללה במרחביו השונים. האויב ״הולך על הסף״? גם ישראל יודעת ללכת על הסף, והיא צריכה ללמוד לנצל את ייתרונות המציאות הזו לטובתה. 

 

הגדרת יעדים לתקופת הביניים

אסור שתקופת הביניים תהפוך לתקופת המתנה להסדרה, מה שיבטיח דשדוש וכניסה לשגרת לחימה. יש לראות תקופה זו כתקופה חיונית ללימוד האויב, להתגברות על אתגרים טכנו-מבצעיים שונים, להרחבת את השליטה המבצעית על שטחים בעייתיים באמצעים שונים, לדחיקת עוד ועוד אלמנטים של חיזבאללה צפונה, להרס עוד ועוד תשתיות ולפגיעה הולכת ומעמיקה ביכולותיו. 

שני גורמים מרכזיים יכתיבו את תקופת הביניים: גורלם של תושבי הצפון, ויכולתנו לפתוח פער הנשען על החלשת חיזבאללה מזה, והתעצמות צה״ל מזה. אשר ליעד הראשון, ישנה סבירות – לא וודאות – שאם נפעל בנחרצות, נוכל להתחיל להשיב את התושבים בחלק מהמקומות בהם לא נשקף איום פשיטה בשל הרחקת רצ׳ואן, או איום הנובע משליטה שטוחת-מסלול באש ובתצפית – העיירה שלומי היא דוגמא טובה לכך. תקופת ביניים תאפשר בחינת שיטות פעולה אופרטיביות, דחיקת המעטפת והעמדה תדירה של חיזבאללה על קרני הדילמה. חיזבאללה אמנם מוכן למלחמה, אך פתיחה יזומה במלחמה מול ישראל כשהיא מוכנה ומתעצמת אינה המודוס אופרנדי המועדף עליו. חיזבאללה צריך לגלות שגם ישראל יודעת ללכת על הסף מולו. 

לסיים את עזה

בעשורים האחרונים למדנו על בשרנו על הזיקה ההדוקה בין המתרחש בזירה הפלסטינית לזו הלבנונית – ולהיפך. מגורשי החמאס עברו קורס ביסודות השיטה של שיגור מחבלים מתאבדים בשבתם במרג׳ א-זוהור, האינתיפאדה השנייה פרצה בהשראת נסיגתה של ישראל מלבנון. ב-7 באוקטובר 2000, ימים ספורים לאחר פרוץ האינתיפאדה פעל חיזבאללה במפתיע וחטף שלושה חיילים ישראלים בהר-דוב, ישראל התקשתה להגיב מחשש לפתיחת חזית שנייה, שבועות ספורים לאחר שנחטף גלעד שליט מגבול הרצועה פעל חיזבאללה בגבול לבנון וחטף שוב שני חיילים מסיור. נסראללה הרגיש בטוח מספיק לפתוח באש ב-8 באוקטובר והוא כורך את הפסקת האש מצידו בהפסקת אש בעזה. 

היפוך המשוואה מחויב המציאות: ישראל חייבת להכריע את חמאס בעזה. לא יהיה מנוס מהטלת ממשל צבאי לתקופה לא-ידועה. גם כאן, אסור ליפול לבוץ הדביק שמורכב מהבטחות שווא בדבר כוח בינלאומי/רשות פלסטינית מחוזקת/הותרת חמאס ״אזרחי״ על כנו. איש לא יוציא לנו את הערמונים מהאש. המנהרות אינן חי הנושא את עצמו והן תלויות באופן מוחלט בתשתיות מסוימות שחלקים חיוניים מהם נמצאים מעל הקרקע. מנהרה אינה יודעת לייצר חמצן, לפנות גזים רעילים ומים, לייצר אוכל. 

אם נפעל בחוכמה, בעוצמה, באכזריות הנדרשת ובסבלנות – ננצח. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה פחות מכך. פחות מכך פירושו שיקום מהיר של תעשיית הרצח של חמאס. פחות מכך פירושו איתות חד-משמעי לראש הנחש ושלוחיו שישראל עייפה, מותשת, ושהלחץ בצפון צריך להמשיך ולהתגבר. את חמאס צריך להשמיד. ישראל צריכה לשלוט פיזית בציר פילדלפי, במסדרון נצרים, במעבר רפיח ולתחזק פרימטר ביטחוני ביד פלדה. עזה צריכה להפוך לזירה אחת פחות. בהקשר הרב-זירתי, עזה צריכה להיות אבן הפינה של האסטרטגיה של ישראל לעשור הקרוב: רכיבים מטבעת החנק החולקים גבול עם ישראל ייטחנו לאבק, חוליה אחר חוליה. גילויי היסוס וחולשה בנושא זה יתורגמו לצעדים שיאתגרו את ישראל בזירת לבנון ובזירות נוספות. 

התמודדות עם אתגר הרב-זירתיות

הנחת המוצא של ישראל צריכה להיות שמלחמה מול חיזבאללה תניע את האיראנים לנסות ולהדליק זירות משניות נוספות. בהינתן הכרעה ודיכוי רציף של הטרור בעזה, ישראל צריכה לקבוע אסטרטגיה לטיפול רציף בזירות משניות כך שלא יהפכו לאבן הריחיים הבאה בתור שתמנע טיפול שורש בלבנון. סל המשאבים אמנם מוגבל, אבל אין מנוס מהקצאת משאבים וגיבוש אסטרטגיה שתשלול אופציות מהאיראנים – זירות יו״ש ופנים, זירת הגולן – כל אלו צריכות להיות מטופלות בעדיפות גבוהה, בוודאי יותר מהאיום החות׳י ובאופן פרואקטיבי. אם יוזנחו, יהפכו למשקולת על צווארנו כשתגיע העת לטפל בחיזבאללה ברצינות. 

לצד זאת, עלינו לשאול את עצמנו מה האפשרויות העומדות לפנינו ליצירת כאבי ראש ביטחוניים בגבולות איראן ובתוכה פנימה. איראן סובלת מחוסר יציבות פוליטי, למשטר יש מתנגדים רבים. הוא הדין לגבי חיזבאללה, בשתי הסתייגויות: הכוחות המתנגדים לו מדוכאים, חלשים, מפולגים ונעדרים את היכולת להעמיד אופוזיציה לוחמת לארגון בתוך לבנון. זה המקום להזכיר גם שישראל משלמת באמינותה על הפקרת בעלי בריתה בנסיגה החפוזה מלבנון במאי 2000. ניתוח האפשרויות ראוי לדיון נפרד, קשה הרבה יותר לפעול בנושא מול הממשל הנוכחי, אך ישראל חייבת לגבש אסטרטגיה שתאלץ את אויביה לעסוק בבעיות בבית פנימה, בגבולות ובזירות משניות. 

בניין כוח

למרות העובדה שמטבע הלשון ״מלחמה רב-זירתית״ מצוי בשיח הביטחוני הישראלי הרבה לפני מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר, היה ברור מהימים הראשונים למלחמה שישראל הגיעה לא מוכנה למלחמה שרבים צפו אותה. צה״ל קטן מידי למלחמה בשתי זירות, הנטל על צבא המילואים שהוקטן והוזנח לאורך שנים כבד, צבא היבשה הורעב כחלק מסדר עדיפויות ששם דגש על מערכי מודיעין, אש מדויקת, לחימה רשתית ובניין כוח מואץ בחיל האוויר. מבחינה דוקטרינרית, היכולת לתקוף מטרות בהיקף, בדיוק ובקצב גבוה הועלתה לדרגת אלילות של ממש, רכיבי הכוח הפעילים במב״מ (המערכה שבין המלחמות) גדלו, התחזקו והפכו במובן מסוים לחזות הכל. 

קשה להימלט מהמסקנה לפיה בדרג המדיני והצבאי כאחד תלו תקוות לא ריאליות ביכולות שהופגנו במב״מ, בהרתעה מפני הרס נרחב ומהיר של תשתיות אויב ועורף וביכולות מודיעין שיאפשרו מתן התראה טרם פתיחה באש ושפע של מטרות להשמדה מהירה מרגע פרוץ המלחמה. 

עדר של פרות קדושות נשחט מאז, אבל מסקנות מתבקשות לא הופקו בעומק ובהיקף הנדרשים. ספק אם בכוחו של המטכ״ל הנוכחי לבצע את קפיצת המחשבה הנדרשת כדי לתקן את העיוותים הרבים בבניין הכוח. לאורך השנים נתקלנו במופעי זחיחות ואיומים מפיהם של רמטכ״לים ואלופים ביחס לזירה הצפונית וביחס לחמאס. קשה לחשוב על זמן בעייתי יותר למדינת ישראל בזירה הבינלאומית מזמן מלחמה. מסיבה זו, ומסיבות ידועות נוספות הנוגעות למשאבינו המוגבלים בכוח אדם ומשאבים חומריים – בניין הכוח של צה״ל מחייב בניית כוח מחץ שנועד להכריע מלחמות במהירות. מהו, אם כן, הצבא שיש לבנות לקראת מלחמה מכרעת בלבנון?

ראשית, הצבא צריך לגדול: חרף כל המאמצים, סביר להניח שגם לאחר שנכריע בעזה, צה״ל יידרש להילחם בלבנון בתנאים בהם מתקיימות זירות משנה פעילות – אחת או יותר. הצבא חייב להיות גדול דיו כדי לפעול בלבנון בכוח מכריע גם בתנאים אלו. זאת ועוד, הצבא צריך להיות גדול דיו כדי לאפשר את הכרעת חיזבאללה, וזו לא תתקיים בתאי שטח המוגבלים למרחב הגבול. בשנים האחרונות שחרר צה״ל עשרות אלפי חיילי מילואים. צה״ל חייב להיות יעיל יותר בהשבתם לשירות. יש גם לקוות ולפעול למען מציאת הדרך להכניס חלק מהפוטנציאל במגזר החרדי תחת הנטל הכבד. אין לנו ברירה. 

שנית, גידול הכוח הלוחם חייב להיות מתורגם ליכולות תמרון משופרות, שיאפשרו את ההתמודדויות שנכונו לנו בשנים הבאות. איראן פעילה הרחק מגבולה באמצעות שליחים על פני שטחים ניכרים ונרחבים, חלקים גדולים מהם מצויים בצמידות לגבולותינו. לא ירחק היום שבו המאמצים שעושה איראן לפתוח חזיתות נוספות – בגבול ירדן למשל, יהפכו לשיחת היום ויעלו מעל פני השטח. צה״ל התמכר לפעולה בקווים קצרים: עזה, יהודה ושומרון, מלחמת לבנון השנייה – כולן דוגמאות ל״מלחמות ליד הבית״. האתגר כאן שונה. 

שלישית, חובה להשקיע בחיזוק העוצבות הלוחמות הקיימות – אש, לוגיסטיקה ועוד. נתמקד ברכיב האש כדוגמא: רכיבי האש בעוצבות אלו חייבים לעבור מודרניזציה. בנושא זה יש חוסר הבנה בסיסי המנחה את הדיון הציבורי – בעיקר סביב הצורך המופרך בהקמת חיל טילים. חיל האוויר הוא נכס שערכו לא יסולא בפז למדינת ישראל וכן – גם לצבא היבשה. אין לי שום שאיפות להחליף את מה שחיל האוויר יודע לתת – שליטה בשמים, גמישות בהפעלה והגעה לכל נקודה במזרח התיכון עם חימוש כבד ומדויק בעלות נמוכה – עם הפתרון שאומץ על ידי חיזבאללה או איראן. 

חיל טילים הוא פתרון מיותר, יקר ומי שדוגל בו מעיד על עצמו שאינו מבין דבר וחצי דבר בחישובי העלות-תועלת העומדים בבסיס הכוח האווירי שיש למדינת ישראל. היכן הבעיה? שבמשך שנים סורסו יכולות אש עצמאיות בצבא היבשה לטובת האמונה שבזכות יכולות הלוחמה הרשתית – צה״ל יידע להביא לקצה המבצעי את יכולות חיל האוויר לפי דרישה. זה עובד לא-רע בעזה, אבל אפילו שם כבר הבנו את מגבלות הז׳אנר: חיל האוויר עסוק במגוון משימות, אחת מהן היא ההשתתפות בקרב היבשה. הסתמכות בלעדית על חיל האוויר שיהיה מעין מפתח שוודי המשמיד כל מטרה היא בזבזנית בהיבטי התאמת חימוש למטרה ובעיקר מחלישה את צבא היבשה והופכת אותו לנתמך סעד של פתרון שאינו זמין תמיד, בוודאי לא במלחמה בהיקף הצפוי לנו בלבנון. 

על הבלבול הזה תעיד כתבה שפורסמה לפני כמה ימים, לפיה צה״ל צפוי להצטייד בפגזי ״עוקץ פלדה״ למרגמות. הכותרת בישרה על פתרון שיפחית את התלות בפצצות חיל האוויר. ניסוח מדויק יותר הוא לומר המרגמות הן ״ארטילרית הכיס״ של המג״ד – הן שלו בדין והן נועדו לאפשר למג״ד חופש פעולה מבצעי בטווח הפעולה וההשפעה של הגדוד בלחימה בלי תלות ברמה ממונה. כך צבא בריא בנוי. כמות חומר הנפץ של הפצצה אינה שקולה לשום פצצה של מטוס קרב וממילא לא נועדה להשיג אפקט מבצעי דומה. 

בהיעדר סל רחב של פתרונות אש המאפשרים התאמה מדויקת של חימוש למטרה בהתאם למאפייניה – המג״ד אכן תלוי ביכולות האש של הרמה הממונה, לרבות חיל האוויר. לעתים פירוש הדבר שאפקט מבצעי שהיה מושג באמצעים קטנים וזולים יותר מושג באמצעות חיל האוויר. בניין הכוח בתחום אמצעי הלחימה צריך להעשיר את הקצה המבצעי – יחידות טקטיות מרמת המחלקה ועד רמת החטיבה והאוגדה – ביכולות אש שיגדילו את הקטלניות במנותק מהתלות בחיל האוויר ובקיומן של רשתות תקשורת יציבות. 

אז כן, צריך גם טילים, והרבה, אבל במקום להקים חיל נפרד – שיהפוך לעוד סוג של חיל אוויר שאינו בפיקוד ישיר של הכוחות בשטח, המערך הזה צריך להיות חלק מזרוע היבשה, ותחת פיקודן של יחידות השדה.

רביעית, בניין כוח בעת מלחמה וחירום אינו פעולה פשוטה. כדי להבטיח את הצלחת התהליך, צה״ל חייב לאמץ גישות המסירות חסמים ביורוקרטיים ומאיצות את תהליכי הלמידה, הבחינה והניסוי וההצטיידות. בעודנו נלחמים, חיזבאללה מתעצם ומסתגל למצב, מאמץ אמל״ח חדש ומכניס אותו לפעולה, משפר שיטות ולומד אותנו. האש הנמשכת מעניקה לנו מעבדת קרב אמיתית וחיה. אם נשכיל ללמוד מהר וטוב יותר מהאויב – ננצח. 

חמישית: לבסוף, על צה״ל לזנוח שורה של תפיסות ארכאיות. כשיגיע זמנה של המלחמה בלבנון, צה״ל יידרש לבצע אותה בעוצמה ובמהירות: מה שלא נצליח לעשות בתוך זמן קצר – כבר לא נצליח לעשות בלבנון. אין לנו את מרחבי הזמן הזמינים לנו בעזה. ככל שתתארך המלחמה בהיקף מלא, יגברו הסיכויים להישג חלקי וחסר בשל הלחצים שיופעלו עלינו. תפיסות ההפעלה עמן הגיע צה״ל למלחמה בהיבטים רבים: זמן ומרחב העומדים לרשותנו, יעדי המלחמה, שיטות הפעולה, ועוד. ישראל חייב לאמץ מחדש גישה החותרת להכרעה ולהשליך הרחק מאחור את התפיסות המעדיפות הישגים חלקיים המשרתים יעדים של הרתעה, פגיעה בסמלים, פעולה מדורגת והפעלת כוח צבאי לצורך חתירה להסדרה עם ארגון טרור. תפיסות אלו צריכות לצאת לגמלאות יחד עם המטכ״ל הנוכחי המזוהה עמן.

אומה חמושה

נוכח שפע האתגרים הביטחוניים במגוון זירות מולם עומדת ישראל, אנו חייבים להפוך את עצמנו לאומה חמושה. התהליך החל, כיתות כוננות הוקמו ושודרגו, הואץ תהליך הצטיידות בכלי נשק להגנה עצמית ועלתה המודעות, אך חסרה יד מכוונת ומארגנת. אסור לשוב למצב שבו ב-7 באוקטובר נרצחו חברי כיתת כוננות בדרכם לחדר הנשק ביישוב. בכל אחת מהזירות יש לאויב שורה ארוכה של נקודות תורפה לבחור מהן. הצבא אינו יכול להגן על כל נקודה ונקודה ומצב שבו כוחות ההגנה המקומיים ביישוב יהיו הראשונים לפגוש בתוקפים צריך להפוך להנחת מוצא. על בסיס הנחת מוצא זו ודומות לה במתארים נוספים – ישראל צריכה להפוך לאומה חמושה, רק כך נוכל לפעול בריכוז מאמץ כנחליט לשבור את כוחו של חיזבאללה.

 

ייבוש מקורות המימון של חיזבאללה

דרך מרכזית להחלשת חיזבאללה עוברת בפגיעה במקורות המימון שלו. הקושי המרכזי ביישום אסטרטגיה כזו הוא בהיעדר שיתוף פעולה מצד שותפים בינלאומיים, בראש ובראשונה ארה״ב. נצטרך להמתין עד לאחר הבחירות כדי להבין את מרחב הפעולה שלנו, נושא שיידון בקצרה בהמשך. כך או אחרת, נושא זה חייב לקבל תשומת לב וקדימות: בעשור וחצי האחרונים האיץ חיזבאללה את גיוון מקורות ההכנסה שלו והפך לארגון פשיעה חובק-עולם המניב הכנסות בהיקפים של מאות מיליוני דולרים מסחר בסמים וסחורות תוך שהוא נוקט בשיטות מתוחכמות להלבנת ההון והכנסתו פנימה ללבנון. חרף הקשיים, ישראל חייבת למצוא דרכים לגייס שותפים בזירה הבינלאומית ולפגוע במערכת הכלכלית חובקת העולם של הארגון. למאמץ זה יש תקדים – מבצע קסנדרה שנוהל בשיתוף פעולה בין ישראל, ארה״ב ושותפות נוספות. המבצע התנהל לאורך כמה שנים ופגע קשות ביכולות הארגון. יש לקוות שהפעם המאמץ יסתיים באופן שונה: מבצע קסנדרה נעצר על ידי הנשיא אובמה בשיאו, ולא חודש על ידי ממשל טראמפ. 

השפעה על מדיניות ארה״ב בלבנון

בישראל צריכים לקום, אם טרם קמו עד כה, שני צוותי עבודה: האחד ידון באפשרות שהמועמדת הדמוקרטית קמלה האריס תנצח את הבחירות, השני – לאפשרות שטראמפ ישוב לבית הלבן. הצוותים יידרשו לסוגייה במקרה שטראמפ ינצח את הסיכונים הצפויים בתקופה שבין הכרזת תוצאות הבחירות ועד ליום החלפת הממשל ב-20 בינואר. בתרחיש שבו טראמפ ינצח, זו עלולה להיות תקופה מסוכנת במיוחד שבה הממשל היוצא עלול לקבוע עובדות אחרונות, והאיראנים ויתר שחקני הציר עלולים לנצל למטרותיהם את חלון הזמנים. 

ישראל תצטרך לעבוד עם כל ממשל שייבחר כמיטב יכולתה, אבל די ברור שניצחון להאריס בבחירות פירושו חידוש המנדט למימוש מדיניות חוץ דומה למה שחווינו בארבע השנים האחרונות. למעשה, רבים הסימנים שממשל בראשותה של האריס יהיה נוקשה יותר ביחסו לישראל ויפעל במאפיינים המוכרים לנו מהממשל היוצא: גישה פייסנית מול איראן, הרתעת ישראל מחריגה מגבולות משחק רצוים, עיכוב חימושים והפעלת לחצים להסדרה ולחזרה לשולחן המשא ומתן בואכה תיקוני גבול בצפון ומדינה פלסטינית.

הדבר החשוב ביותר הוא לשנות את זהות השה לעולה המוקרב כרגע על מזבח היציבות: ישראל. במשך עשורים הצליחו הלבנונים לפצח את הקוד ולהיכנס מתחת לעורה של המערכת הפוליטית בוושינגטון. לצד היותה מדינה נחשלת שבה פועל אחד מארגוני הטרור הרצחניים ורבי העוצמה בעולם, הצליחה לבנון להפוך במקביל ליקירת הממשלים ולנתמכת כלכלית וצבאית בהיקפים של מאות מיליוני דולרים בשנה. גם אם הסיכוי לשינוי מדיניות זו מול ממשל דמוקרטי שואף לאפס, ישראל חייבת לשנות את העמדה של דעת הקהל והמחוקקים ביחס למצב המוזר הזה. 

ממשל טראמפ שגה באותן שגיאות ביחס ללבנון ובמידה וייבחר, אין להניח שיאמץ גישה שונה לכתחילה. ישראל חייבת לפעול בכל אפיק הפתוח בפניה כדי לשנות את היחס ללבנון ולהפוך את משוואת הפתרון על ראשה ולהציג את התמיכה במדינת לבנון כדבר המחזק את חיזבאללה. הניסיון להחלישו באמצעים אלו כשל כישלון חרוץ. לכל הפחות, ישראל תשיג בעלי ברית נאמנים בקונגרס ובדעת הקהל שיאזנו במידת מה את צעדי הממשל. 

ישנה נקודה המצויה בתווך שבין יחסי ישראל-ארה״ב ובניין הכוח. חלק מהותי ביתרונה היחסי של ישראל על אויביה מושתת על נשק אמריקאי. המלחמה האחרונה הראתה ביתר שאת את המגבלות האינהרנטיות בהסדר הזה. בניגוד להצהרות הפומביות, רכיבי החימוש שהממשל עיכב את משלוחם עוכבו כוונו בעיקר להצרת צעדיה של ישראל מול לבנון, ופחות מחשש לפעולה ברפיח. ישראל צריכה לבחון את הסוגיה בלי לשפוך את התינוק עם המים: הברית האסטרטגית עם ארה״ב היא נכס, אבל בתמהיל הנוכחי היא כוללת נקודות לחץ, תלות וכשל רבות מידי. התוצאה היא יכולת אמריקאית אפקטיבית להצר את צעדיה של ישראל באופן באופן הסותר את היקפי האתגר. יש להשיב את הדברים לאיזון באמצעות חידוש הבסיס התעשייתי החיוני ולגוון את הרכש של פריטי חימוש עיקריים וחלקי חילוף. 

מלחמה עוקפת חיזבאללה מול ״מדינת לבנון״ – דיון בחלופות

הדיון הציבורי בשבועות האחרונים העלה שלל רעיונות עוקפי-מלחמה, העונים בשינויים כאלו ואחרים לכמה עקרונות משותפים: ראשית, הטלת ״אחריות מדינתית״ על מדינת לבנון ושנית, איום – ובמקרה הצורך אף הוצאה לפועל – של פגיעה אנושה באותה מדינת לבנון. בין יתר הדעות שהושמעו, עלתה גם השאיפה להעמיד את חיזבאללה, המתהדר בתואר ״מגן לבנון״ מול הדילמה שתאלץ אותו לנוע ממקומו ככזה העונה לציווי דתי-איראני לכזה הקשוב לאינטרס לבנוני לוקל-פטריוטי. 

ככלל, החשיבה האסטרטגית הזו מכירה בחוסר תוחלת כלשהו בכניסה למלחמה קרקעית ומשליכה את יהבה על כוחו של חיל האוויר להביא בשורה בדמות ״דוקטרינת דאחיה״ מורחבת, מעין כמיהה להחייאת ״השליטה באוויר״ של ג׳וליו דואה בגרסה לבנונית: השבתת תחנות כוח, הרס גשרים, הוצאה מכלל שימוש של נמלי התעופה, פגיעה בתשתיות צבאיות בלב האוכלוסייה, עקירת תושבים אגב התהליך והפיכתם לפליטים בארצם, נוסף לאלו שכבר נטשו את הכפרים בסמוך לגבול עם ישראל. מדובר בסוגיה מוכרת שתקצר היריעה מלנתח במאמר זה. 

ביחס ללבנון עצמה, היא החלה כבר במבצעי האש ״דין וחשבון״ ו״ענבי זעם״ והמשיכה למלחמת לבנון השנייה ולסבבים בעזה. רבים ממפקדי חיל האוויר האמינו שניתן לעשות שימוש הולך וגדל בכוח האוויר כחליף-תמרון. התחזקותו של חיל האוויר והקטנת צבא היבשה לאורך השנים הללו מוכיחים במידת מה שלמשך פרקי זמן לא מבוטלים – לתפיסה הזו היו קונים, כולל בקרב אלו שלבשו מדים ירוקים.

כדי לדון בתוחלת של השמדת מדינת לבנון, כדאי לבחון את הסוגיה מכמה היבטים:

1. מדינת לבנון היא מדינה נחשלת. יש בה אמנם איים מודרניים, עירוניים ותעשייתיים, אך באופן כללי מדובר במדינה בתת-תפקיד חריף, בתחתית הרשימה העולמית במדד השחיתות (מקום 149, ציון 24/100) הכלכלה שלה הרוסה, המטבע המקומי מרוסק, רשת החשמל של לבנון חולה – מה שהוביל לאימוץ פתרונות מבוזרים מקומית של חשמל על בסיס גנרטורים ולוחות סולאריים. 
2. לבנון שרויה בכאוס פוליטי. בלבנון אין נשיא בשל העדר יכולת להביא להצבעה מועמד שיקלע לטעמו של חיזבאללה. ממשלת המעבר בראשות נגיב מיקאתי מתקשה לתפקד ברמה סבירה והפרלמנט הנשלט על ידי בעל בריתו של חיזבאללה, נביה ברי, אינו מתפקד כסדרו בשנה האחרונה, כחלק מאסטרטגיית הווטו על בחירת הנשיא. שכרם של חיילי צבא לבנון משולם באמצעות ארה״ב וקטאר, לבנון מחזיקה את ראשה מעל המים באמצעות זרם קבוע של כספים המגיעים אליה מהחוץ – תמיכה מצד מדינות תורמות וכספי גולים הנשלחים מהפזורה לקרובים בלבנון. 
3. חיזבאללה מתנהל כמדינה בתוך מדינה, על בסיס מערכת כלכלית נפרדת המסייעת לו להתנהל בנפרד מזעזועי הכלכלה המקומית. לכך יש להוסיף את השימוש הכוחני שעושה הארגון במשאבי המדינה לצרכיו, כמו בנמל התעופה ומעברי הגבול למשל. המערכת הכלכלית של חיזבאללה מתבססת לא מעט על מנגנונים עצמאיים, למשל אל קורד אל חסן, מוסד צדקה המשמש בפועל הזרוע הפיננסית שלו. הפעילות הכלכלית מניבה לו מאות מיליוני דולרים בכל שנה.  

אני רוצה להציע כאן שתי חלופות עקרוניות: 

1. החרבת מדינת לבנון: פגיעה בתשתיות שלה, שדות התעופה, תחנות הכוח וכדומה. 
2. החרבת רכיבים הקשורים בחיזבאללה: פגיעה בתשתיות מדינה המשרתות את חיזבאללה. נמלי ים, מעברי גבול וכדומה.

כל אחת מהחלופות הללו מחייבות מענה למספר שאלות:

1. החרבת לבנון: האם השמדת לבנון תוביל להפסקת הירי הרקטי? להסגתו צפונה מהליטאני? האם מתקיים קשר של סיבה ותוצאה בין שני הגורמים? כדי להניח קשר כזה, עלינו להסביר כיצד עשוי לפעול קשר כזה. 
2. החרבת רכיבים הקשורים בחיזבאללה: מה תהיה מידת האפקטיביות של פגיעה ממוקדת יותר ברכיבים המשרתים את חיזבאללה?
3. חופש פעולה ותוצאת בזירה הבינלאומית: האם צפוי שיהיה לנו חופש הפעולה הבינלאומי לבצע פגיעה בהיקף נרחב בהתאם לכל אחת מהחלופות? 
4. תגובה ותגמול נגד ישראל: מה תהיה תגובתו של חיזבאללה לפגיעה בהיקפים בחלופות השונות?

נענה על ראשון ראשון ואחרון אחרון:

חלופה  א׳ – החרבת לבנון. מדיניות של פגיעה קשה במדינת לבנון כצעד שיוביל לנצירת האש מתבססת על שני תרחישים אפשריים: הראשון – גודל הנזק יאלץ את נסראללה לעצור כדי להציל את מדינת לבנון; השני – פגיעה במדינת לבנון תוביל גם לפגיעה קשה בחיזבאללה. ביחס לאפשרות הראשונה, גישה זו מניחה שנסראללה מתייחס ברצינות למעמד שקנה לעצמו ברמייה כ״מגן לבנון״, הרגיש לסבל אזרחי מדינתו, ולכל הפחות לסבל העדה השיעית.

נסראללה הוא רטוריקן בחסד המרבה לדבר על מחויבותו לעניין הלבנוני אך במדרג המחויבויות שלו, ברור לחלוטין כי הוא מחוייב בראש ובראשונה לסדר יום מוסלמי-שיעי, למימוש חזון המהפכה האסלאמית של איראן ואחר כך לבסיס הכוח שלו – העדה השיעית – ממנה הגלה כמעט 100,000 איש מדרום המדינה כדי שיוכל לממש את ההרפתקה הצבאית מול ישראל בנוחות. לבנון עבורו היא כלי, מכשיר, שימור מעמדו בלבנון מושג ברטוריקה, בפיתוי, שוחד, איומים ואלימות. הא ותו לא. תילי תילים של פרשנות, שנועדה בחלקה להאדיר את ההצלחה של ישראל במלחמת לבנון השנייה, נבנו כאן בישראל על אמירתו המפורסמת כי אילו ידע שהנזק יהיה אפילו אחוז אחד ממה שקרה – לא היה מבצע את החטיפה. התפיסה הרואה בנסראללה כמעט-פטריוט לבנוני היא קשקוש.

ביחס לטענה השנייה, זו אינה יכולה להיות טענה רצינית: המוטיבציה לפגוע במטרות בלבנון משקף תסכול לפיו לא ניתן לדכא את האש שתיירה משם. אלא שמדובר בפסיחה על שתי הסעיפים, דבר שהפך למעשה שגרה בתפיסת הביטחון הישראלית של העשורים האחרנים: אין מנוס מהשמדת עיקר הכוח הלוחם והכרעתו. להשמיד את מה שקל, במקום את מה שנדרש, היא בזבוז משאבים המצויים במחסור חריף על המטרה הלא-נכונה. זהו מתכון לאסון.

חלופה ב: החרבת רכיבים הקשורים בחיזבאללה. פגיעה ברכיבים עליהם נסמך חיזבאללה בהחלט עשויה לסייע למאמץ המלחמתי באופן ממוקד ואפקטיבי הרבה יותר. זאת ועוד – ניתן להתחיל ליישם חלק מפגיעה זו כבר כעת. חלק מרכיבי התשתית של מדינת לבנון אכן משרתים את חיזבאללה – נמלים, מעברי גבול, פעילות עסקית פטורה ממכסים, תשתיות, שותפות בשלטון מקומי ובשלטון הארצי ועוד. איתור וניתוח נקודות משען אלו עשוי להעלות אינספור נקודות תורפה. הבולטת שבהן היא המערכת הכלכלית, בפרט מוסד הצדקה קורד אל חסן המשמש גם כזרוע הפיננסית המרכזית של חיזבאללה. הארגון תלוי בהעברות כספים אלקטרוניות, בשמירת פקדונות מטריאליים ללווים ובמערכות מחשב.

אין ספק שפגיעה בחלק מרכיבים אלו אפשרית ותסייע למאמץ. האם מימוש נרחב ובלעדי בגישה זו יוריד את חיזבאללה על ברכיו? האם ניתן להסתפק בה כתחליף למלחמה? ספק, אך חלקים מגישה זו חייבים לשמש את ישראל כבר כעת במערכה הכוללת מול הארגון. גם כאן, פגיעה ברכיבים המשמשים הן את חיזבאללה והן את לבנון מחייבת הבאה בחשבון של הלחצים הצפויים והעמדתם מול התועלת. אין בי רחמים על דבר המשרת את חיזבאללה, השיקול צריך להיות קר ומקצועי וככזה הוא אינו יכול להתעלם משאלות של התכלית, התועלת והשימושים החלופיים האפשריים במשאבים.

חופש פעולה ותוצאת בזירה הבינלאומית. הן בדרך הפעולה המקסימליסטית – החרבת לבנון – והן בדרך הממוקדת יותר – פגיעה ברכיבים בלבנון עקב חשיבותם לחיזבאללה, ישראל צפויה לעמוד בפני לחצים כבדים מצד שורה ארוכה של מדינות, ארה״ב בראשן. בהשוואה לחמאס המוקצה מחמת מיאוס ובהשוואה ללחימה בעזה, בה עיקר הדרישות מצד ממשל ביידן הן לסיוע הומניטרי ול״יום שאחרי״, מדינת לבנון אותה אנחנו מבקשים להחריב כדי לגרום לחיזבאללה להפסיק את האש – היא בעלת ברית נתמכת סעד של ארה״ב. 

על אוזנם של פוליטיקאים שעצביהם מתוחים עד קצות העצבים ערב בחירות יושבים ארגוני לובי, מובילי דעת קהל ובוחרים רבים (יש בארה״ב כ-2.4 מיליון יוצאי הפזורה הלבנונית) שידעו להביא את סבל העם הלבנוני למוקדי קבלת ההחלטות ולדעת הקהל. הם לא יאשימו את חיזבאללה, אלא את ישראל. כדאי לזכור את בכיו של ראש ממשלת לבנון פואד סיניורה על פגיעה בתשתיות לבנוניות בזמן מלחמת לבנון השנייה. הבכי שלו לא ריגש את נסראללה, אך ריגש את ממשל בוש – שהגביל את ישראל.

תגובה ותגמול נגד ישראל. מאזן האימה שהקים חיזבאללה כמעט באין מחריד במשך 24 שנה נועד להזכיר לנו שמי שגר בבית זכוכית, אל לו לזרוק אבנים. דרך הפעולה הבסיסית של חיזבאללה משלבת הרתעה, שימוש בכוח וריסון. נוסף לאלו ישנה אהבתו של נסראללה למשוואות אסטרטגיות, מה שעשוי להניע את השאיפה לגמול לכל מתקפה על מטרות מהסוג הנדון בכזו בישראל.

המסקנה אינה שאסור לנו לתקוף, אלא להבין את הסיכונים הכרוכים בכך. ככל שהדבר אפשרי וכדאי – נטילת סיכונים מחושבים בוודאי שווה את זה. כדאי גם שנעשה זאת באופן כזה שישים לאל את שאיפתו להשגת איזון ולמימוש משוואה. הצלחנו בכך לא מעט במלחמת ההתשה עד כה, ובמלחמה כוללת נצטרך להיות הרבה יותר אגרסיביים ולתקוף ברציפות כדי למנוע ביסוס משוואות כאלו.

לסיכום:

תקיפת מדינת לבנון כאסטרטגיה שנועדה להרתיע את חיזבאללה, להביאו על ברכיו או לעצור את האש – סביר שתיכשל: האש תימשך, הנזק לישראל בזירה הבינלאומית יהיה עצום, התועלת האופרטיבית תהיה קטנה. מלחמה טוטאלית נגד מדינת לבנון תגדיל את השאיפה לפגוע קשות בתשתיות בישראל. ישראל תצא מכך חלשה יותר משום שתיתפס ככזו שנמנעה מכל מהלך קרקעי. חשש נוסף שיש להביא בחשבון במלוא הרצינות – אלו בדיוק התהליכים שיביאו לגידול נוסף בכוח האוויר של ישראל אגב המשך ניוונו של צבא היבשה.

תקיפה של נכסים חיוניים לחיזבאללה המקיימים זיקה ישירה או עקיפה למדינת לבנון היא דרך פעולה אפשרית, במסגרת ניהול סיכונים, אך אינה יכולה לעמוד בזכות עצמה.

ישראל יכולה לעשות בכך שימוש כמנוף לחץ על ארה״ב וצרפת החרדות לשלמותה של ארץ הארזים ולהסביר לה בערוצים שקטים את המשוואה: אם לא תרסנו את איראן ותדרשו ממנה לגרום לנצירת האש ולנסיגתו של חיזבאללה, תהיה כאן מלחמה; כל תשתית לבנונית שקשורה בחיזבאללה תושמד – נמלים, בנקים, גשרים, עצים ועיזים – הכל. לבנון תיפגע – זה יהיה מצער אבל בהינתן הסימביוזה בין לבנון וחיזבאללה, אין דרך אחרת. 

ייתכן שאיראן תצטרף, ימשיך התדרוך, והפעם אנו נגיב בעוצמה גם שם. הדרך שבה אתם נוקטים מקרבת – לא מרחיקה – את המלחמה האזורית ממנה אתם ואנחנו חוששים. המפתח מצוי ביישום מיידי של גישה נוקשה מול איראן, כדי שתרסן את שלוחיה בלבנון. הסיכוי להניע דמויות כמו הוכשטיין, סאליבן ובלינקן לפעול ברוח זו בעת הזו קטן, אך חובה לנסות וחובה להזהיר – שכן סביר שזה בדיוק מה שיקרה.
הבעיה עם אסטרטגיה כזו, היא שלארה״ב יש מנופים רבים מול ישראל, הקשורים בקשר הדוק לצרכיה של ישראל במלחמה כה חשובה מול חיזבאללה, אולי גם מול איראן. בניגוד למנופים שיש לארה״ב על איראן – היא הוכיחה שהיא אינה חוששת להפעיל את המנופים שיש לה על ישראל. הגישה שנדונה כאן – העברת מגרש המלחמה מחיזבאללה לתשתיות מדינת לבנון המשרתות את הארגון – דורשת ניתוח קר ודמיון יוצר הצופה פני עתיד מספר צעדים קדימה. התהלמות מהסוג של ״להחריב כל כפר שיורים ממנו״ פוסחת על שתי הסעיפים ומתעלמת מהמורכבות. 

מהניתוח לעיל אנו גם למדים עד כמה חשוב שאת המלחמה ננהל במהירות האפשרית: רק כך נוכל להביא לידי ביטוי את יתרונותינו ונצליח להקטין את הפגיעה בעורף ולמזער את השפעת המערכת הבינלאומית. ככל שתתארך המלחמה, יגדלו הנזקים, יותש צה״ל, והמערכת הבינלאומית תתעשת לפעולה מצמיתה רב-חזיתית לפגיעה במאמץ המלחמתי ובישראל. 

ניצחון ללא תנאי

כשעמדו בריטניה וארה״ב, כל אחת בתורה, בפני שוקת שבורה מול אויב שהתכונן טוב יותר מהן לעימות ונטל את היוזמה בפתיחת המלחמה ובהכתבת המהלכים, הן נקטו (בהבדלים מתבקשים בין השתיים) באסטרטגיה הבאה: 

1. הם קבעו מטרות מוחלטות לניצחון על רוע מוחלט המבקש להשמידם. הן לא ביקשו ״שקט״ וזנחו לחלוטין את הדיפלומטיה הכושלת של ימי טרום המלחמה. צ׳רצ׳יל הבהיר לאזרחי בריטניה שאין לו מה להציע להם מלבד "דם, יזע, דמעות וזיעה״. רוזוולט, בנאומו המפורסם לאחר מתקפת הפתע בפרל הרבור אמר: ״לא משנה כמה זמן זה ייקח לנו להתגבר על המתקפה המתוכננת הזו, העם האמריקאי בעוצמתו הנובעת מצדקתו ינצח ניצחון מוחלט״. בעת שבה נאמרו דברים אלו, עמדו שתי המדינות בנחיתות צבאית מובהקת מול מעצמות הציר. 
2. הם הכשירו את דעת הקהל למאבק ארוך.
3. הם העבירו את המשק שלהם לפסים מלחמתיים ובנו כוח מהיום הראשון שעה שהובהר להם שהם בנחיתות. הדחיינות וסדרי העדיפות של ימי השלום הוסרו הצידה. 
4. הם התאימו את מאמציהם ואופי המלחמה (מגננה, מתקפה) ליכולותיהם ונקטו אגב כך בסבלנות מופלגת שעלתה באבדות ובגאווה לאומית פגועה. חשבו על הזמן שלקח לפצח את מכונת האניגמה, על הסבלנות שנדרשה כדי לשמור את הדבר בסוד, חשבו על ההכנות לפלישה לנורמנדי – כמה אמל״ח ייעודי פותח לצורך זה, כמה הכנות – בניין כוח ותכנון בוצעו לצורך זה. 

בריטניה, שעה שעמדה לבדה, נאלצה להמתין בסבלנות להצטרפותה של ארה״ב שעמדה מנגד עקב התנגדות הקונגרס למעורבות ישירה במלחמה. ככל שהדבר נוגע למשאלות לב ותקווה, לא נותר לנו אלא לקוות שאותו הדבר יקרה במוקדם ולא במאוחר.

האם למדנו את לקחי העשורים האחרונים? ככל שאנחנו מחפשים בלבנון עוד מערכה מהירה שתוביל לתוצאה שאינה אלא ״הפוגה ארוכה״ – התשובה היא לא. ישראל התמכרה לאסטרטגיית הסבבים ונמנעה בכל צומת מהתמודדות עם הקמים עליה לכלותה, פשוטו כמשמעו. תחת זאת, האמנו שאנחנו יכולים לנהל את השקט, מעולם בשלושת העשורים האחרונים לא הייתה בישראל לגיטימציה למתקפת מנע מכל סוג שהוא לשם השמדת איומים כמו חמאס וחיזבאללה ועקירתם מהשורש. בכך איננו שונים בהרבה מדמוקרטיות-שוק חופשי וקדמה שהעדיפו לעצום את עיניהן נוכח חשרת העבים המתקדרת מעל ראשיהן. דמוקרטיות מתעוררות לאט, מאוחר מידי, אך מגיע השלב שבו הן אוזרות את כל משאביהן ויכולות לאתגר. 

הניתוח הזה מציע שישראל עדיין לא הגיעה להכרה הזו ומשום כך ממשיכה לנהוג לאחר ה-7 באוקטובר כאילו היא נמצאת בעוד סבב. אם ניקח את לקחי העבר שהוצגו כאן ונתרגם אותם למצבנו אנו הרי שישראל צריכה להגדיר מטרה טוטאלית, ארוכת טווח, פוזיטיבית במהותה – השמדת חיזבאללה, שינוי יסודי ביכולתה של איראן להזיק לנו, הסרת טבעת החנק מעל צווארנו. 

צריך לספר לציבור את האמת, להכשירו למאבק ארוך וחסר פשרות. דיבורים על הסדרה ועל שקט – הם זריית חול שיתהפכו על כל פוליטיקאי שיבחר בכך, ממש כפי שהתהפכו ב-7 באוקטובר על כל מי שעודד דחיית קץ. לציבור, לדעת הקהל, לעיתונות יש תפקיד: להתריע בפתח מהתגבשותה בזמן אמת של עוד קונספציה שוחרת שקט המבקשת להפנות את המבט לעבר השני שעה שהאויב ממשיך להיות ממוקד באותה מטרה בדיוק. 

יש לנו דרך ללכת על הסף, ואז – כשהשעה נכונה לכך – ללכת עד הסוף. עד הניצחון.