השאיפות הימיות של טורקיה: איום פוטנציאלי בים התיכון

בשלהי 2019 חתמה טורקיה על הסכם עם ממשלת ההסכמה הלאומית בלוב בראשותו של פאיז אל־סראג' על חלוקת שטחה הימי של לוב. בהסכם נקבע הלכה למעשה מסדרון ימי במזרח הים התיכון, השייך לטורקיה ומאפשר לה לכאורה לשלוט על האזור, לרבות על מאגרי הגז באזור, על העברת גז בצינורות מישראל ליוון ועל תנועת כלי השיט.^[1] ההסכם נחתם למורת רוחן של יוון, מצרים, קפריסין וצרפת, וכן למורת רוחו של האו"ם. תגובה מדינית של ישראל לא נשמעה.

בפברואר 2020 הודיע הצבא הלאומי של לוב כי הפציץ בנמל טריפולי אוניית סוחר טורקית שנשאה על סיפונה אמצעי לחימה עבור הממשלה היריבה בלוב, בראשותו של ח'ליפה בלקאסם חפתר, הנתמך על־ידי האו"ם וטורקיה.^[2]

מבט כולל על רצף האירועים שלהם שותפה טורקיה לאחרונה שופך אור על מאמציה להפוך למעצמה אזורית ימית. פעולותיה של טורקיה בים התיכון ובים האגאי, וכן פעולות אחרות שלה בסוריה, בים האדום ובמקומות נוספים בעולם, הן חלק מתוכנית גדולה שמטרתה להשיג שליטה בימים המקיפים אותה, אשר תַקנה לה עצמאות כלכלית ועצמאות בתחום האנרגיה. התוכנית, הידועה בשם דוקטרינת המולדת הכחולה (Mavi Vatan), הוצגה ב־2006 על ידי האדמירל הטורקי ג'ם גורדניז (Cem Gürdeniz).

דוקטרינת המולדת הכחולה

על־פי גורדניז, מטרת הדוקטרינה היא שליטה של טורקיה בשלושת הימים הסובבים אותה והתבססות בהם – כדי להקנות לה השפעה אזורית ובין־לאומית ולאפשר לה הספקת אנרגיה שתתמוך בצמיחתה הכלכלית והדמוגרפית ללא תלות במדינות אחרות.

מעֵבר למטרות המוצהרות של דוקטרינת המולדת הכחולה, מטרתה הנסתרת של טורקיה היא למסמס את ההסדרים שנקבעו בהסכם לוזן שנחתם ב־1923. ההסכם הזה, שנכפה על טורקיה לאחר מלחמת העולם הראשונה ונפילת האימפריה העות'מאנית, הצר את צעדיה וחייב אותה להיות תלויה במקורות אנרגיה זרים תחת "חסות" מערבית בכמעט מאה השנים שחלפו מאז ההסכם שנחתם ב־1923.

עד שנות ה־2000 נהנתה טורקיה מחסות מערבית, בעיקר אמריקנית, שאפשרה לה להגן על עצמאותה מהאיום הקומוניסטי. עם נפילת הגוש הקומוניסטי והיחלשות רוסיה, בד־בבד עם התעצמותה של טורקיה מבחינות כלכלית ודמוגרפית (כ־81 מיליון תושבים כיום, וצפי לגידול לכ־90 מיליון תושבים ב־2030) גדלו צורכי האנרגיה שלה.

כלכלת טורקיה מבוססת בעיקר על כלכלת שוק מקומית התלויה בהשקעות זרות, ומקורות האנרגיה שלה הם חיצוניים בלבד. ספקיות האנרגיה המרכזיות של טורקיה הן: רוסיה, איראן, עיראק ולוב. ב־2018 היא ייבאה מן המדינות האלה יותר ממיליון חביות נפט ביום ויותר מ־51 מיליארד קוב של גז.

ההתבססות על מקורות אנרגיה זרים מעודדת את טורקיה להיות פעילה צבאית כדי להבטיח את המשך הספקת הנפט (למשל, בצפון סוריה, צפון עיראק, לוב ובקרן אפריקה).

במסגרת דוקטרינת המולדת הכחולה הציבה טורקיה יעדים לשליטתה בשתי מעטפות טווחים. המעטפת הראשונה היא שלושת הימים המקיפים אותה – הים התיכון, הים האגאי והים השחור. המעטפת השנייה היא המעטפת האסטרטגית הכוללת את הים האדום, הים הכספי והים הערבי, לרבות המפרץ הפרסי. השליטה של טורקיה בהתאם לדוקטרינת המולדת הכחולה באה לידי ביטוי מחד גיסא בשליטה ימית שלה באזורים האלה, כולל שליטה במאגרי נפט וגז, ומאידך גיסא בתמיכה מדינית במדינות האזור, בהקמת בסיסים צבאיים ובהכשרת כוחות צבאיים שיעמדו לצידה. בתוך כך ניתן לציין את תגבור הנוכחות הצבאית בקווקז, לרבות הנחת צינורות נפט מאזרבייג'ן לטורקיה (במקביל לצינורות הרוסיים) ופעילות מדינית אינטנסיבית בגיאורגיה. בנוסף הקימה טורקיה בסיסים צבאיים בסומליה, בסודאן, בלוב ובקָטר. כמו כן טורקיה מאמנת חיילים במדינות האלה, מספקת אמצעי לחימה, נשק ותחמושת ונותנת להן תמיכה צבאית. טורקיה גם שלחה ללוב אלפי שכירי חרב מסוריה ויועצים צבאיים, הפועלים בשמה לשימור השלטון.

חיל הים הטורקי פועל באופן קבוע בים האדום, במֵצרי באב אל־מנדב השולטים על המעבר בין הים האדום לים הערבי ולמפרץ הפרסי. כמו כן הולכת וגוברת פעילותו במרחבי הים התיכון, בים השחור (תוך שימת דגש על בולגריה) ובים האגאי – בסמוך לשרשרת האיים המזרחית של יוון. בנוסף פועל חיל הים הטורקי בשיתוף פעולה עם פקיסטאן, זאת מתוך ראייה אסטרטגית של פיתוח נוכחות קבועה בים הערבי ובמפרץ ההודי.

בניין הכוח הימי

על פי תפיסת הביטחון של טורקיה, הטופוגרפיה היבשתית שלה – עובדת היותה מכוסה הרים – מקנה לה יתרון מגננתי מובהק וביטחון יחסי מפני תקיפות קרקעיות. עם זאת, גבולה הימי, המשתרע על פני שלושה ימים, הוא אזור התורפה שלה מחד גיסא, ומהווה הזדמנות להתרחבותה ולעצמאותה הכלכלית מאידך גיסא. ההבנה הזאת, הטמונה בשורשי ההיסטוריה העות'מאנית, הובילה את נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון להתחיל במיזם התעצמות ובניין כוח הימי (Milgem).

המיזם הזה, שהוקצו לו תקציבים גדולים, התבסס גם על ההבנה שהמפתח להתעצמותה של טורקיה ולהתבססותה כמעצמה אזורית ועולמית הוא פיתוח טכנולוגי עצמאי של התעשייה המקומית של כלי שיט, כלי טיס ומערכות נשק מתקדמות עבור הצבא בכלל, ועבור הצי בפרט. זאת ועוד, טורקיה שואפת להפוך ליצואנית נשק מובילה בעולם, כדי להשיג השפעה על מדינות לקוחות – בדומה לארצות הברית ולרוסיה.

בפרויקט בניין הכוח הימי פותחו ונבנות ארבע קורבטות ללחימה נגד צוללות, קורבטה לאיסוף מודיעין, ארבע פריגטות ללחימת שטח וארבע פריגטות ללחימה נגד מטוסים. כמן כן נבנות במסגרת הפרויקט ארבע קורבטות עבור חיל הים הפקיסטני.

בשנים האחרונות יוצרו 33 נחתות עבור חיל הים הטורקי, המיועדות להנחתת גדודי חיל רגלים וכלים משוריינים על חופי אויב. פיתוח יכולת האיגוף הימי והנחיתה על חופים על־ידי טורקיה מקנה לה אפשרות לפעול נגד האיים המזרחיים של יוון, ולהשתלט עליהם בעת מלחמה באופן הדומה לזה שהתרחש בפלישתה לקפריסין בשנת 1974.

בנוסף בונה טורקיה באופן עצמאי במספנות המקומיות שלה שש צוללות מדגם U-214 (שיש להן יכולות AIP, המאפשרות להן זמן שהייה ארוך מתחת למים), באישורה ובסיועה של מספנת HDW הגרמנית. שש הצוללות הטורקיות צפויות להיכנס לשימוש מבצעי בשנים הקרובות ולהצטרף לכוח של עשר צוללות נוספות שאותן מפעילה טורקיה זה מכבר.

גולת הכותרת של בניין הכוח הימי הטורקי היא בניית נושאת מטוסים שממנה יופעלו מטוסי F-35. נושאת המטוסים הזאת צפויה להיות בשימוש מבצעי בשנים הקרובות. זוהי יכולת מבצעית חשובה מאוד עבור טורקיה בים התיכון ובים האדום. יש לה חשיבות רבה במיוחד בפעילותה במדינות שונות באזור, בין היתר בלוב ובסודאן. אין ספק שלהפעלת נושאת מטוסים יש יכולת קריטית של הרתעה. טורקיה שוקלת לבנות נושאת מטוסים נוספת, ונראה שגם הפרויקט הזה עתיד להתממש.

במהלך השנים הקרובות צפוי חיל הים הטורקי להפעיל 16 מטוסי סיור, כ־40 מסוקים, 16 צוללות (כולל שש הצוללות החדשות), 21 פריגטות, 18 קורבטות, 35 ספינות טילים, 32 אוניות לפיזור מיקוש, אוניית־אם לתספוק בטווחים רחוקים, ועוד עשרות רבות של כלי שיט כלליים.

בצי הטורקי משרתים כ־260 אלף חיילים, כולל כוחות קומנדו ונחתים, המאומנים באופן קבוע על־ידי ארצות־הברית. אלה מצוידים במיטב הטילים, הרכבים המשוריינים והאמצעים ללחימה יבשתית. הכוחות האלה צברו ניסיון מבצעי רב במערכות בסוריה ובלוב, ניסיון אשר צפוי לסייע להם לשפר את יכולתם המבצעית ואת תורת הלחימה שלהם.

האיום על ישראל

התעצמותה הצבאית של טורקיה בכלל, והימית בפרט, פעילותה המבצעית הענפה בים התיכון ובים האדום לצד היותה מדינה אנטי־ישראלית ואנטישמית (אשר מקבלת תדיר "ציונים גבוהים מאוד" במדד המדינות האנטישמיות העולמי^[3]), פעילותה החשאית הענפה בחיזוק אגודות מוסלמיות אנטי ישראליות^[4] וכן ההשפעה בערוצי תקשורת וברשתות החברתיות על ערביי ישראל והסביבה תוך הסתה בלתי פוסקת כנגד ישראל^[5] וכן קרבתה המדינית והדתית לאויביה של ישראל (כמו ארגון חמאס או איראן)^[6] – מהוות איום ישיר ועקיף על ישראל, שעלול להתפתח בעתיד לאיום שווה ערך לזה שמציבה כנגדנו איראן.

המרחב המשתרע מקו המים הטריטוריאליים של ישראל ומערבה הינו חיוני לביטחונה ולכלכלתה של ישראל. זאת, משום שהוא כולל את המים הכלכליים שלה (כ־200 מייל ימיים מחוף המדינה) ואת המשאבים הנמצאים בהם. באזור הזה כלולים שטחי דיג ושדות גז, שהגדולים שבהם הם "תנין", "תמר 1" ו"לווייתן", ומתקני ההפקה שלהם. בנוסף עוברים בו כבלי תקשורת החיוניים לתקשורת החוץ של ישראל, כולל החיבור שלה לרשת האינטרנט. בעתיד צפוי לעבור בו גם צינור הגז EastMed, שיספק גז ישראלי לאירופה דרך קפריסין. מעבר לכך כלכלת ישראל תלויה בייבוא ובייצוא דרך הים (למעלה מ90% מן הייבוא והייצוא של ישראל נעשים בתווך הימי).

היחסים הרשמיים בין טורקיה לישראל אינם יציבים והם ידעו עליות ומורדות, כך למשל הייתה ההידרדרות ביחסים במהלך משבר המרמרה ב־2010 פתאומית ומהירה מאוד. ב־2012 אמר ארדואן כי הפרשה הזאת הייתה מבחינת טורקיה עילה למלחמה והוסיף: "ספינות חיל הים הטורקי ערוכות לצאת אל הים התיכון כדי להגן על האינטרסים של טורקיה, ואנו נערכים לכל התרחישים והאפשרויות הגרועים ביותר".^[7] אמנם מאז הרוחות נרגעו מעט, ובעת הזו הטורקים מבקשים מסיבות ומאינטרסים שונים להפשיר את האווירה ולכונן יחסים דיפלומטים תקינים עם ישראל, אך המתח בין המדינות עודו נוכח ומתפרץ מעת לעת, כך, במהלך 2021 הושמעו בתקשורת הטורקית קריאות להפעיל בעזה את "מודל לוב" – כשהכוונה הייתה להתערבות הצבאית של טורקיה שם. במקביל, שיתוף הפעולה הישראלי-קפריסאי-יווני כוּנה בתקשורת הזאת "ציר הרשע". נראה שהדברים האלה נאמרו בעידודו של ארדואן. לא מן הנמנע שטורקיה תנקוט כלפי ישראל מהלך אגרסיבי במרחב הימי אם היא תרגיש באיום על מעמדה באזור, או בשל משבר פנימי במדינה^[8][9].

סיכום והמלצות

דוקטרינת המולדת הכחולה, הממומשת בשנים האחרונות, מייצגת לא רק שאיפה אישית של ארדואן, אלא גם שאיפה לאומנית לחזור למעמדה של טורקיה ולהשפעתה מבחינות מדינית וכלכלית על האזור כפי שהיה בתקופת האימפריה העות'מאנית. אחד המניעים של החזון הזה הוא הרצון שטורקיה תהיה עצמאית בתחום האנרגיה. העצמאות הזאת תלויה ביכולתה לשלוט במרחבי הים התיכון, הים השחור, הים האגאי, הים האדום, הים הערבי והמפרץ הפרסי.

דוקטרינת המולדת הכחולה הובילה לבניין כוח ימי משמעותי של טורקיה, הכולל הצטיידות בעשרות כלי שיט חדשים, רכישת טכנולוגיות לבנייה של כלי שיט ושל כלי טיס ופיתוח ובנייה של מערכות לחימה בתוך טורקיה. במסגרת הדוקטרינה הזאת תגיע טורקיה לכוח ימי שיִמנה בשנים הקרובות יותר מ־140 כלי שיט (כולל צוללות), יותר מ־60 כלי טיס (כולל מטוסי קרב) ואלפי נחתים. צעדי בניין הכוח של חיל הים הטורקי נתמכים בצעדים מדיניים וצבאיים נוספים, בהם הקמת בסיסי צבא, הכשרת כוחות לוחמים והספקת אמצעי לחימה למדינות רחוקות, בין היתר לוב, סודאן, קָטר, סומליה ופקיסטאן.

בתחילת מרס 2019 ביצע חיל הים הטורקי את תרגיל הקרב הגדול ביותר מאז הקמתו. התרגיל שכוּנה המולדת הכחולה, ושבמהלכו תורגלה הדוקטרינה של טורקיה מאז 2006, נתן מעין חותמת סופית ליכולתה הצבאית, לרבות יכולות תקיפה מן הים ויכולות החפה. אלה מומשו כ־13 שנים לאחר שהתוכנית נהגתה. בטקס שהתקיים בחיל הים הטורקי בספטמבר 2019 הצטלם ארדואן עם מפקד חיל הים על רקע מפת המולדת הכחולה, ובכך ביטא את תוקפה המדיני של התוכנית.

ארדואן מבין שישראל, רוסיה, צרפת, מצרים, סעודיה, יוון וקפריסין אינן תומכות בשאיפותיו המדיניות־כלכליות, ולפיכך הוא פועל ליישום איטי ומדוד של הדוקטרינה כך שלא תיתפס כמאיימת על יציבות האזור. אך עם זאת, ארדואן ממשיך לחתור ליישום הדוקטרינה מכיוון שמימושה יבטיח את עצמאותה של טורקיה בתחום האנרגיה, ויאפשר לה להיות מעצמה ימית, כלכלית ומדינית.

לפיכך יש חשיבות רבה לכך שקהילת המודיעין של ישראל, בעיקר גופי המודיעין הימי, תעסוק באיסוף ובמחקר מודיעיני על טורקיה – הן ברמת בניין הכוח וההתעצמות, והן ברמת המעקב השוטף אחר פעילותה בשלושת הימים, זאת כדי ללמוד את תפיסת הקרב ואת תורת הלחימה הימית שלה. בתחום המבצעי מן הראוי שצה"ל בכלל, וחיל הים בפרט, יפתח תורות לחימה בנוגע לאופן ההתמודדות בעתיד עם טורקיה. בניין הכוח צריך לתת מענה להיתקלות צפויה ולא צפויה בחיל הים הטורקי, אשר עלולה להתרחש בכל רגע באזורי הפעילות של חיל הים הישראלי בים התיכון ובים האדום.

בצה"ל אמנם התנהל תהליך חשיבה מסודר על הדרך הנכונה לשלוט במרחב הים התיכון במענה לאיומים האלה. ואולם, הפתרון שנבחר – העברת האחריות על חלק ממנו לחיל הים – אינו נכון לדעתי. בניגוד לתו"ל של צה"ל, אין כיום פיקוד מרחבי שאחראי על המרחב הזה. ב־2013 חיל הים היה הגורם שלקח על עצמו את האחריות על אבטחת אסדות הקידוח.^[10] כך נוצר מצב מוזר שבו חיל בצה"ל, שאמור לעסוק בבניין כוח, אחראי על תחומים כמו איסוף מודיעין, הקצאת משאבים (לאו דווקא ימיים) ועל הכנת תוכניות לעימות במרחב גיאוגרפי. על המתקנים עצמם מגינות חברות אבטחה פרטיות, הכפופות באופן תיאורטי לצה"ל, אך ללא פיקוח מסודר.^[11] לאזור שמעֵבר למים הכלכליים (כולל אגן הים התיכון והים האדום) אין גורם אחראי. גם שיתוף הפעולה הצבאי עם מדינות האזור נעשה ללא גורם מכוון ומרכז.

יתכן כי הגיעה העת להקים פיקוד מרחבי חדש בצה"ל – פיקוד המערב – שעליו תוטל האחריות הכוללת למרחב הנמצא מערבית לגבול המים הטריטוריאליים, הכולל את המים הכלכליים, את נתיבי השיט של ישראל בים התיכון ואת חופי מצרים וצפון אפריקה. הפיקוד הזה יקבל על עצמו גם את האחריות למוכנות הכוללת לעימות צבאי עם טורקיה, לעימות ימי עם מצרים ואיראן ולהתמודדות עם נוכחות איראנית בחופי סוריה. פיקוד המערב ינהל את כלל הגורמים היחידות ומשאבי צה"ל ומערכת הביטחון שיפעלו באזור, כולל ים, יבשה ואוויר, וכן יהיה אחראי לתיאום עם חברות האבטחה הפרטיות הפועלות במתקני הגז. האחריות להגנת המים הטריטוריאליים של ישראל וחופיה עשויה להישאר כפי שהיא כיום – בידי פיקוד הצפון ופיקוד הדרום.

תפקיד נוסף של פיקוד המערב יהיה הרחבת התיאום ושיתוף הפעולה עם גורמים ידידותיים במרחב. הכוונה היא לא רק לציים של קפריסין ויוון, אלא גם לציים של מדינות נאט"ו ומדינות נוספות הפועלות במרחב. הפיקוד ימלא גם תפקיד מרכזי בפיתוח הקשרים עם זרועות היבשה והמודיעין הצבאי של מדינות שונות, בהן יוון, קפריסין ובולגריה, לצד גורמים במשרד הביטחון ובמשרד החוץ. זאת במטרה להשיג הסכמים, בריתות צבאיות והבנות, וכן סנכרון התוכניות בנוגע לשמירה על ביטחון השיט והצרת צעדיהם של גורמים עוינים במרחב.

זהו פרק מתוך הספר כארי יתנשא מאת דר' יאיר אנסבכר. לרכישת הספר כנסו כאן