האנטישמיות במפלגה הדמוקרטית דרסה את המושל שפירו

יהודים בשמאל האמריקני הולכים ונדחקים. השמאל הקיצוני מתבצר בעמדותיו לגבי ישראל ואנטישמיות ומבקש מהשמאל כולו לאמץ אותן, עמדות שלמרבה הנוחות מדירות יהודים רבים.

זה קרה במשך שנים בקמפוסים ובאוניברסיטאות, אך הסערה האחרונה בנוגע למושל פנסילבניה ג'וש שפירו הוכיחה כי מבחן נייר הלקמוס יצא מגבולות המעבדה. שפירו אולי התאכזב באופן אישי מאי-בחירתו להיות מועמד לתפקיד סגן הנשיא, אך היחס לו זכה מהווה דגל אדום לגבי שינויים חברתיים רחבים הרבה יותר באמריקה.

השיח סביב שפירו דווקא החל באופן חיובי למדי. היו למשל סיפורים נחמדים על היותו בוגר בית ספר יהודי, שומר כשרות ושבת בחיק המשפחה. אך אלו נדחקו במהרה לטובת אנטישמיות מרומזת ופחות מרומזת, אותה פרשן CNN ואן ג'ונס תיאר בעדינות כ"מוטמעת" בתוך המפלגה הדמוקרטית.

השמאל הקיצוני התעקש לתאר את שפירו כתומך ישראל מובהק, למרות שעמדותיו בעניין זהות לאלו של דמוקרטים רבים אחרים, אולי מלבד חיציו המכוונים לראש הממשלה. בחודש ינואר שפירו קרא לנתניהו "אחד מהמנהיגים הגרועים אי-פעם", ובפברואר הגדיר אותו "כוח הרסני במזרח התיכון".

מתנגדיו החדשים של שפירו הדביקו לו את הכינוי "Genocide Josh", לאחר שהביע ביקורת נגד ההפגנות האנטישמיות בקמפוסים, נגד המפגינים ונגד המגנים על המפגינים. הוא תיאר את עדותה בקונגרס של נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה לשעבר "מבישה לחלוטין", וסיפר ל'ניו-יורק טיימס' בחודש מאי: "אם הייתה קבוצה של תומכי עליונות לבנה שמקימה מחנה בקמפוס וצועקת הכפשות גזעניות מדי יום, היינו רואים תגובה שונה מזו שניתנה לאנטישמים בקמפוס שצועקים דימויים אנטישמיים".

Van Jones admits that Kamala picking Walz was her "caving in to some of these darker parts in the party" in terms of appeasing "anti-Jewish bigots" that have "gotten marbled into this party." pic.twitter.com/UTspmYkFfF

— Nicholas Fondacaro (@NickFondacaro) August 6, 2024

למרות זאת, שפירו כנראה הופתע מהצגתו כקיצוני. הוא עבד קשה כדי להשיג מוניטין של חבר מוערך בקואליציה הדמוקרטית. הוא הצטרף למשל, ביחד עם 21 מושלים אחרים, ל'איחוד החירות לרביה' במטרה "לשמור על גישה להפלות, להגן על ספקי הפלות ולחזק את זכויות ההפלה". שפירו דחף להרחבת ההגנות החוקיות על חברי קהילת הלהט"ב בפנסילבניה. והוא הזדרז לגנות "אסלאמופוביה ואת כל סוגי השנאה" דווקא בנאום לציון יום השואה.

אך כל זה לא הספיק. שפירו מצא עצמו עומד בפני סוג הקלון אותו חווים רבים מהסטודנטים היהודים באופן קבוע, בדומה לסטודנטים היהודים והישראלים שחוו אפליה במסגרת קבוצת תמיכה לקורבנות תקיפה מינית, או אלו שאיבדו חברים ב-7 באוקטובר והתאבלו עליהם.

ממש כמו המפגינים האנטי-ישראלים שחקרו את חבריהם היהודים לכיתה לגבי עמדותיהם האישיות כלפי ישראל, כך הקואליציה האנטי-ישראלית בקרב מצביעי הדמוקרטים התמקדה בשאלה האם שפירו הוא יהודי מהסוג "הנכון". עצם העובדה שהוא אינו אנטי-ציוני מושבע פסלה אותו מראש בעיני אותם פעילים, רבים מהם צעירים. הם הרי למדו כי יהודים הם "המדכאים", ובאופן לא מפתיע הביעו עמדה שלילית נגד שפירו בסקרים.

בנסיבות שנוצרו, על מנת שיוכל להישאר כחבר במסדר הדמוקרטי הכמו-דתי, ועל מנת שיצליח לזכות בתפקיד המועמד לסגן נשיא, שפירו היה חייב למתג את עצמו מחדש. אדם אחר הנקלע למצב כזה היה אולי מתנגד בשאט נפש לאנשים שדחו אותו בגלל מה שהוא, אבל שפירו בחר בדרך אחרת.

הוא בחר למשל להרחיק את עצמו מטור דעה שכתב לפני 31 שנים, בו תיאר את הפלסטינים באופן שלילי:

"הם אינם מסוגלים לחיות בשלום בדו-קיום. אין להם את היכולות ליצור מולדת משלהם ולהפוך אותה למצליחה אפילו בסיוע ישראל וארה"ב. הם יותר מדי ששים אלי קרב ולכן לא יכולים להקים מדינה שוחרת שלום משלהם".

אם שפירו לא היה מתכחש לדברים שכתב לפני יותר משלושה עשורים, הוא בוודאי היה עומד בפני סערת "אסלאמובפוביה" נוספת. אין לי טענות כלפי שפירו שהתנער מהתבטאות זו. אך יש לשים לב לחלק אחר באותו טור. שפירו הצעיר ראוי לקרדיט על כך שיצא נגד הזרם והביע סקפטיות מהסכמי אוסלו; בתקופה ההיא הסכמי אוסלו ותהליך השלום אליו הובילו היו מאוד פופולריים בקרב סטודנטים בקולג׳. אז אמנם שפירו זכאי לבחון מחדש את דעותיו, אבל בפועל הוא פשוט נע מעמדת מיעוט אמיצה לכיוון הזרם הדמוקרטי המרכזי התומך בפתרון שתי המדינות, גישה אליה הרוב בישראל מתנגד.

בניסיון להגן על המהלך הזה, דובר מטעם שפירו הסביר כי שירות ההתנדבות שביצע בצה"ל היה "אזרחי בלבד". אלמונים אפילו הרחיקו לכת ומחקו כל אזכור לכך מערך הוויקיפדיה של המשול.

אך למרות סיכוייו הקלושים, באופן צפוי בחירתה של קמאלה האריס לפסוח על שפירו הזרימה אנרגיה חדשה בקרב מתנגדיו בשמאל הקיצוני. חשבון אינסטגרם הקשור לקמפיין נגד שפירו "חגג הקפת ניצחון" וארגון 'הסוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה' התגאה בכך שהחלטת האריס להעדיף מועמד אחר "הוכיחה לעולם כי אנחנו ושותפינו בשמאל מהווים כוח שלא ניתן להתעלם ממנו".

המסמר האחרון הייתה בחירת הקמפיין של האריס שלא לגנות את האנטישמיות הגלויה שהופנתה כלפי שפירו, אפילו לא בהצהרה חלבית של המועמדת לנשיאות על כך שאין במפלגתה מקום לאנטישמיות. במקום זאת, יועץ אנונימי בקמפיין אמר לעיתון היהודי Forward כי החשש לפיו שפירו לא נבחר בגלל הקמפיין נגדו הוא "מגוחך לחלוטין" ו"פוגעני".

אלא שבמציאות החששות האלו אינם מגוחכים כלל. ומה שפוגעני בהחלט הוא הניסיון לטשטש או להטיל ספק בשנאת היהודים הרווחת בחלקים בשמאל. האמריקנים יודעים מה רואות עיניהם. וככל שהשמאל הקיצוני יחשוב שהוא יכול לנצח בכל עימות מול יהודים ציונים מבלי שיהיו לכך השלכות על שאר הזרמים בשמאל, כך יותר יהודים אמריקנים יעמדו בפני כפיה גוברת לפקפק בעמדותיהם, והאנטישמיות תהפוך לגורם המגדיר את הפוליטיקה במדינה.

אנו מודים לנשיונל רוויו על האישור לפרסם את המאמר.