דעה – לאחד את האבל: מנחם בגין והיוזמה לשלב את זיכרון השואה בתשעה באב

האם הגיע הזמן לאחד את ימי האבל הלאומיים שלנו? שאלה זו, שהעסיקה את מנחם בגין לפני עשורים, חוזרת ומקבלת משנה תוקף בימינו. בעוד שהזיכרון הקולקטיבי שלנו ממשיך להתרחב, עלינו לבחון מחדש כיצד אנו מנציחים את הטרגדיות הלאומיות שלנו ומה המשמעות של איחוד ימי האבל.

צום תשעה באב הוא יום האבל הבולט ביותר בלוח השנה היהודי, והוא שיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. צום זה הוא החמור מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש: עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, תשעה באב, וצום גדליה. כמו כן, מתאבלים בו על אסונות שונים שאירעו לעם היהודי לאורך הדורות, ובפרט על אלו שאירעו סמוך לתאריך זה, ובראשם חורבן שני בתי המקדש. אירועים אלו גרמו לגלות עם ישראל בתקופות שונות, ולבסוף לגלות בת כאלפיים שנה.

על רקע משמעותו ההיסטורית העמוקה של תשעה באב, עולה השאלה כיצד לשלב את זיכרון השואה – הטרגדיה הגדולה ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית – בלוח השנה הלאומי. בהקשר זה, עמדתו הייחודית של מנחם בגין מציעה פרספקטיבה מעניינת.

ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל החזיק בעמדה לאומית גאה, רחש כבוד עמוק למסורת היהודית, והיה רגיש במיוחד לזיכרון השואה. לפי גישתו, השואה היא זיכרון של עבר קרוב שחובה לחברו לעבר הרחוק וגם להווה. ברוח הזיכרון היהודי של היציאה ממצרים, אמר בגין: "לא רק יום אחד בשנה, אלא בכל יום ויום ובכל שעה ושעה חייב כל אדם מישראל לראות את עצמו כאילו הוא ניצל מהשואה…"

גישתו של בגין עמדה בניגוד לדרך שבה בחרו רוב מנהיגי הציבור לציין את זיכרון השואה. השמאל הציוני שאף לציין את יום השואה כמנותק לחלוטין מכל הקשר יהודי-דתי. הדגש הושם על ייחודיותו של האירוע הטראגי שבמידה רבה דחף להקמתה של המדינה הציונית.

בגין לא כפר בייחודיותה של השואה כמובן. הוא היה מראשי הלוחמים להנצחתה, והתנגד בתוקף להסכמי השילומים עם גרמניה שאליהם חתר בן-גוריון. עם זאת, ראה בגין דווקא בתשעה באב את המועד האולטימטיבי לזיכרון השואה, ולא בכ"ז בניסן, יום השואה הרשמי של מדינת ישראל.

בגין סבר שצום תשעה באב מסמל אבל לאומי ולא אבל דתי (בלבד). זהו יום אבל על החורבן, הגלות והטבח שהיו מנת חלקו של העם היהודי במשך כל הדורות. לעומת זאת, לגבי יום השואה, סבר בגין שיום זה אינו מנותק מההיסטוריה, אלא להפך – הוא שיאה העגום של הגלות, שממנו והלאה מתחילה תקומת עם ישראל בארצו. נדגיש גם שלא רק בגין תמך בזאת, למשל, את הרעיון הוא העלה לראשונה בפגישה עם הרב סולובייצ'יק זצ"ל שחיזק את ידיו ועוד מספר שנים קודם לכן פרסם הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל מאמר בעיתון הארץ בנושא.

המהלך "להזיז" את יום השואה לתשעה באב נכשל בעקבות התנגדות ציבורית על כך שמהלך זה מצמצם את זיכרון השואה ואולי משום שתשעה באב נופל תמיד בחופש הגדול, והיה חשש שבתי הספר לא יוכלו להירתם להנצחת השואה. עם זאת, נראה שגישת בגין במאבק על הנצחת השואה, שלא כאירוע מנותק מן העבר היהודי אלא כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הלאומית, צלחה. גם החיבור בין השורשים המסורתיים להיסטוריה העכשווית הצליח. כיום, איננו יכולים לחשוב על זיכרון השואה בלי לזכור גם את בתי הכנסת שחרבו, הקהילות שנמחקו, והעיירות היהודיות שכבר אינן. אי אפשר לציין את השואה בלי "יזכור" ובלי "קדיש".

בשנים האחרונות גוברות הקריאות להפוך את יום השואה, כ"ז בניסן, ליום משמעותי יותר ולקבוע אותו כיום צום (כמו למשל תנועת "צום נזכור"). לדעתי יש מקום דווקא לשקול מחדש את הצעתו של ראש הממשלה בגין.

כיום, בניגוד לתקופת בגין, השואה כבר מוטמעת בהוויה הישראלית. לדעתי אין צורך בבתי הספר. תנועות הנוער, אשר נמצאות בשיאן דווקא בימי הקיץ, יכולות לעשות זאת, ואפילו בצורה טובה יותר. כמו כן, לצד הסברה נכונה לציבור הרחב אין צורך לחשוש שהמהלך יראה כניסיון לצמצם את זיכרון השואה. נוסף על כך, כ"ז בניסן הוא תאריך די שרירותי בו לא התרחש אירוע היסטורי מיוחד (בניגוד למה שרבים נוטים לחשוב – ביום זה לא פרץ מרד גטו ורשה. היום הזה נקבע כתוצאה מפשרה, שלא כאן המקום להרחיב עליה).

השנה האחרונה הוסיפה נדבך נוסף לסוגיה. באותה שבת, חג שמחת תורה, התהפך על כולנו עולמנו. נוסף עוד יום אבל (שכמובן חשוב לציין אותו גם ביום אבל משלו, כפי שאכן קבעה הממשלה), עוד תאריך של חורבן, יום שכולנו נזכור וילדינו יזכרו ונכדינו יזכרו.

חשוב לציין שתשעה באב אינו יום אבל על הגלות וחורבן המקדש בלבד. להפך, לפי חז"ל תשעה באב נקבע לראשונה כיום אבל על חטא המרגלים, שבגללו לא נכנסו בני ישראל לארץ ונדדו במדבר 40 שנה. זהו יום אבל לאומי על מספר רב של אירועים שקרו לעם היהודי, כגון נפילת ביתר, גירוש ספרד, גירוש צרפת הגדול ועוד. מי מאיתנו שקוראים את הקינות (באותה הזדמנות, אני ממליץ למי שלא מכיר אותן לעבור עליהן) כבר מכיר זאת. בכל דור אנו מוסיפים עוד קינות על מנת לזכור. כאן ראוי לציין לשבח את ארגון צהר שחילק בבתי כנסת שונים את "קינת בארי" על הטבח.

לדעתי, במקום להפוך את יום השואה בכ"ז בניסן ליום צום, עלינו לשקול להפוך את תשעה באב (בדומה להצעת בגין), שכבר משמש כיום אבל לאומי על חורבן בתי המקדש וגלות ישראל, גם ליום זיכרון לשואה ולטבח שמחת תורה. השואה וטבח שמחת תורה אינם עוד אירועים היסטוריים, אלא טרגדיות חסרות תקדים בתולדות עמנו.

תשעה באב, המשלב בתוכו את זיכרון החורבן והגלות לדורותיהם, הוא מועד שבו ניתן להוסיף באופן משמעותי את זכר השואה והטבח הנורא כחלק בלתי נפרד מהתודעה הלאומית שלנו, ולהבטיח שהכאב והאובדן של העם היהודי בשואה ובשמחת תורה יישארו בלבנו לעד.

לסיכום, הצעתו של מנחם בגין לאחד את ימי האבל הלאומיים שלנו בתשעה באב ראויה לבחינה מחודשת. איחוד זה עשוי לחזק את הקשר בין העבר וההווה, לייעל את תהליך ההנצחה הלאומי, ולהעמיק את משמעותו של יום האבל המרכזי בלוח השנה היהודי. בעוד שיש לשמר את הייחודיות של כל אסון, איחודם תחת מטריה אחת עשוי לחזק את תחושת הזהות והלכידות הלאומית ויתרום לזכירתם לעד כאירועים מכוננים.