האוטו-אנטישמיות החדשה: כשיהודים מאמצים שנאה עצמית

האוטו-אנטישמיות החדשה

במחצית השנייה של המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, התפתח סוג חדש של אנטישמיות. תופעה זו צמחה מהצד הימני והשמאלי של הקשת הפוליטית וכן מהאסלאם הרדיקלי, והיא מכוונת נגד הציונות ומדינת ישראל.

ההיסטוריון והפובליציסט האמריקני דניאל פייפס טבע את המונח "האנטישמיות החדשה". ליבת רעיון זה טמונה בתפיסה שהיהודים אינם עם מדוכא היסטורית השואף לעצמאות מדינית, אלא עם של מדכאים: אימפריאליסטים, קולוניאליסטים ונצלנים לבנים.

האנטישמיות אינה נעלמת, אלא רק משנה צורה. כך גם האוטו-אנטישמיות – שנאה של יהודים כלפי העם היהודי – היא תופעה עתיקה, הרבה יותר ותיקה מהאנטישמיות החדשה, אך גם היא מתפתחת ומשנה צורה לאורך הזמן.

שורשי האוטו-אנטישמיות

כבר בימי הביניים נאלץ רבי משה בן נחמן (רמב"ן) לנהל ויכוחים קשים ומסכני חיים עם כופרים יהודים. שנאתם ליהודים וליהדות הייתה לעתים חזקה יותר משנאת הנוצרים ליהדות.

השנאה העצמית היהודית כתופעה בולטת התפתחה עם האמנציפציה היהודית. מאמרו של קרל מרקס "לשאלת היהודים" מהווה דוגמה מובהקת להזדהות יהודי עם רעיונות אנטישמיים. מרקס כתב: "מהו הבסיס העולמי של היהדות? אהבת בצע. מהו הפולחן העולמי של היהודי? מסחר. מי האל האמיתי שלו? כסף […] הכסף הוא האל הקנאי של ישראל. […] השטר הוא האל האמיתי של היהודי!"

מרקס האמין שהתוצאה העיקרית של האמנציפציה של היהודים צריכה להיות שחרור האנושות מהיהודים. בדומה ליהודים מתנצרים מפורסמים אחרים, מרקס ביקש למחוק את היהודים מההיסטוריה. הוא סבל מהתקפות אנטישמיות ושאף לפתור את "הבעיה היהודית" על ידי ניתוק כל קשר עם העם היהודי.

התפתחות התופעה לאורך ההיסטוריה

בשנת 1840 התרחשה עלילת דם נגד קבוצת יהודים בדמשק. ברגע קריטי זה, פרדיננד לאסל, ממייסדי הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, תקף את עמו באומרו: "אנשים שפלים אתם הראויים לגורלכם. התולעת שנכנסה מתחת לרגליך מנסה להינצל, ואתה מתרפס אפילו יותר ממנה. אתה לא יודע למות בכבוד, לא יודע להילחם. […] נולדת לעבדות".

הרצל היה מהראשונים שזיהה את תופעת האנטישמיות היהודית. בספרו "מדינת היהודים" הוא מתח ביקורת על מתנגדי הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, וכינה אותם "אנטישמים מחופשים ממוצא יהודי".

ניתוח פסיכולוגי של התופעה

ב-1930, הפילוסוף והסופר הגרמני ממוצא יהודי, תיאודור לסינג, תיאר לראשונה את תופעת "השנאה העצמית היהודית" בספרו. לסינג טען כי "טרגדיית הגלות היהודית ערערה את הגאווה הלאומית, את הכבוד ואת הכבוד העצמי של העם". לדעתו, האנטישמיות וצייתנות עבדים לאידיאל ה"גרמניות" יצרו פסיכולוגיה של שנאה עצמית.

לסינג למד שנאה עצמית על בשרו. בשנות לימודיו באוניברסיטה, הוא, יהודי גרמני טיפוסי שלא זכה לחינוך יהודי, בהשפעת האנטישמיות, נהיה חדור שנאה לעמו והתנצר ללותרניות. כאשר חש שההתקפות האנטישמיות נגדו לא שככו, חזר ליהדות והביע אהדה לציונות. בלחץ האנטישמיות פיתחו יהודים רבים שנאה עצמית, שלסינג ראה בה "פסיכוזה חריפה".

החוקר האמריקני סנדר גילמן כותב בספרו "שנאה עצמית יהודית" (1986) על היהודים "השונאים את עצמם", המתביישים ביהדותם ודוחים אותה: "היהודים רואים כיצד האומה הדומיננטית תופסת אותם, ובאמצעות פיצול הם משליכים את דאגותיהם על יהודים אחרים כדי להרגיע את עצמם." גילמן מתכוון לפיצול (split) שהוא מנגנון ההגנה שנועד לסייע לאדם להתמודד עם קונפליקט רגשי באמצעות חלוקת האובייקטים בחייו ל"טובים" ו"רעים". ההשלכה הזאת מובילה ליצירת דיכוטומיה: יהודים ה"שונאים את עצמם" שואפים להפוך את עצמם ל"טובים", ליהודים יוצאי הדופן, השונים מהיהודים ה"רעים" הסטראוטיפיים. השנאה העצמית של יהודי היא העתקה של יחסם של האנטישמים לעמו. יהודי שונא את עצמו משוכנע בנחיתות האומה שלו ומבקש לאמץ שפה של עם אחר, אמנות של עם אחר, מסורות של עם אחר. לדברי גילמן, "היהודי השונא את עצמו" נוצר מהתמזגות הדימויים של "יהודי משוגע" ו"יהודי ביקורתי כלפי עצמו".

הפסיכולוג היהודי-גרמני קורט לוין הסביר ב-1941: "אדם שאינו מזדהה עם היהדות, אך בעיני אחרים הוא יהודי, לא יאהב את כל מה ששייך ליהדות, אפילו עד כדי תיעוב עצמי, מכיוון שהתכונות היהודיות הן אלה שמונעות ממנו להתמזג עם הרוב המאושר. השנאה העצמית נובעת מתחושת הנחיתות, בשל העובדה שהיהודי מסתכל על עצמו דרך עיני הרוב הלא יהודי, עקב החשש להיות שונה מהרוב, להיות אחר." תודעת היהודים התפצלה לשני חלקים. האחד היה הרצון להיפטר מחוסר חירות ואי שוויון, השני נוצר כתוצאה מניכור לעם שלו ושל הרצון לזכות באהדת הלא-יהודים על ידי ויתור על היהדות. השנאה העצמית היהודית הייתה תוצאה פתולוגית של החיפוש אחר "נורמליות". היהודי השונא את עצמו הופך ל"רודף פנימי" של יהודים אחרים.

השנאה העצמית היהודית התעוררה עקב השנאה כלפי היהודים מצד האוכלוסייה השלטת של המדינות המארחות שבהן חיו היהודים, ובהן הם נחשבו למיעוט בדרג נמוך יותר – "אחרים", "זרים מולדים". השנאה העצמית התעוררה כתגובה לדחיקת האומה השלטת את היהודים לשולי החברה. היהודים האנטישמים הקרינו דאגה וחרדה ודחקו את השתייכותם לעמם והעלו את עצמם באופן מלאכותי מעל בני שבטם. השנאה העצמית היהודית הייתה תגובה נוירוטית לכוחה הגובר של האנטישמיות וביטוי לפחד להילחם למען ביסוס לאומי רוחני.

האוטו-אנטישמיות בעידן המודרני

עם שלא הייתה לו מולדת במשך מאות שנים מתקשה לפעמים לעכל את החזקה על מולדת שקיבל לפני 76 שנים. הנטל של חוסר המולדת הוחלף בנטל בעלותה. תורתה של אסכולת פרנקפורט, המכוונת נגד רעיונות לאומיים ודתיים, נגד מסורת ושמרנות, התבררה כרכישה מפתה לאנשי השמאל הקיצוני הישראלי. יהודים ילידי ישראל החלו לחוש ניכור לערכי האבות והסבים שלהם והרגישו כמו זרים בארצם. גילמן כותב: "אחת הצורות החדשות של השנאה העצמית היהודית היא ההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל". "התנגדות לקיומה של מדינת ישראל" מתקיימת הן בפזורה היהודית והן בישראל. ישראל רוצה לשמור על קיומה ולכן מגנה על הפטריוטיות והנאמנות למסורות ההיסטוריות. היא עומדת בדרכם של היהודים השונאים את עצמם ומהווה מכשול לאהדתם לעמים האחרים ומפריעה להם להשיג יוקרה המקנה להם מעמד של אנשים המתעלים מעל בני שבטם, הנחשבים מתנגדים לדעות הפרוגרסיביות המעכבים את הקידמה, את השלום ואת ניצחון ה"אור" על "החושך".

פוסט-ציונים, ילידי הארץ מבקרים לא רק את המדיניות הישראלית, אלא גם את הפרויקט הציוני ואת הלגיטימיות של קיומה של ישראל כמדינה היהודית. הפוסט-ציונות היא, במהותה, קדם-ציונות, לא התקדמות, אלא חזרה לעשרות שנים אחורה, פנייה ממדינת היהודים לגלות, הנסיגה למבוי הסתום ההיסטורי בו היו היהודים לפני הקמת ישראל.

בחיבור הכישלון המוסרי של אינטלקטואלים יהודים אמריקנים, שפורסם בספר "היהודים נגד עצמם" (2015), כותב החוקר האמריקני אדוארד אלכסנדר על שתיקתם של "האינטלקטואלים היהודים האמריקנים" ומציין את "חירשותם" לסכנות השואה ולמשמעות תחייתה של המדינה היהודית. המחבר בוחן את תרומתם של הכופרים היהודים מימי הביניים לאנטישמיות, לדוגמה פבלו כריסטיאני, שמילא תפקיד מרכזי בסכסוך האנטי-יהודי עם הרמב"ן בברצלונה ב-1263. הספר מציין אנלוגיה בינם לבין הכופרים היהודים המודרניים, כמו האינטלקטואלים האמריקאים נועם חומסקי ונורמן פינקלשטיין, שמוכנים להקריב את מדינת היהודים למען "הצדק", אבל במציאות, למען לגרום לכופרים הללו להיראות טוב בעיני לא יהודים. אלכסנדר משתמש במונח "התאבדות יהודית". עם זאת, המונח מתייחס להתנהגותם של הכופרים היהודים שמוכנים להקריב את היהודים הישראלים "הלא נכונים". בחיבור "מדוע יהודים צריכים להיות טובים יותר מאחרים" בוחן אלכסנדר את "הסימטריה המוסרית הכוזבת והסטנדרטים הכפולים" הנהוגים כלפי ישראל אך לא כלפי העמים האחרים, ופחות מכולם כלפי כל מדינות ערב". הוא כותב: "האינטלקטואלים היהודים "ממדרגה ראשונה" מתעלמים מהשמדת יהודי אירופה, אינם מסתכלים על אחד הביטויים המרשימים ביותר של רצון החיים של העם המעונה." הוא מתכוון לישראל. הוא כותב על "צורות חדשות של כפירה יהודית, כאשר קיומם של היהודים נמצא תחת האיום החמור והמיידי ביותר מאז המלחמה הנאצית ביהודים". הוא מרחיב את הגדרתו ל"יהודים נגד עצמם" לישראל: "ישראלים נגד עצמם". לדעתו, חלק מהיהודים הישראלים "מתיישרים עם האג'נדה של היהודים בימי הביניים, אותם יהודים שהשמיצו את עמם, נטשו אותו ופגעו בו'".

הליבה של האוטו-אנטישמיות החדשה טמונה בחשש להזדהות עם ישראלים המואשמים בהיותם "מדכאים", "אימפריאליסטים", "קולוניאליסטים" ו"נצלנים לבנים". תומכי גישה זו רואים עצמם כעם חדש, נקי מ"הדעות הקדומות" הלאומיות.

השלכות עכשוויות והתמודדות

אירועי 7 באוקטובר 2023 והתגובות העולמיות אליהם הדגישו את הרלוונטיות של האנטישמיות החדשה. התגובה האנטישמית האלימה בחלקים נרחבים בעולם לטבח בדרום ישראל, ותגובת מדינת ישראל אליו, הדגימו כיצד האנטישמיות החדשה החליפה את האנטישמיות הדתית והגזעית הישנות.

מבוהלים מהסערה החדשה של האנטישמיות החדשה והעולמית, חלק מהישראלים הגיבו להתפרצות האנטישמיות החדשה באימוץ עמדות של אוטו-אנטישמיות חדשה. אימוץ זה מציב אתגר מיוחד בפני ישראל והקהילות היהודיות ברחבי העולם בניסיונן להסביר את עמדותיהן ולהגן על זכותן להתקיים.