ממשלת הלייבור מסוכנת לישראל

ישנה סתירה פנימית עמוקה בלב הממשלה הבריטית החדשה בכל הנוגע למדיניות החוץ בכלל ולמזרח התיכון בפרט. כאשר עמד על מדרגות הבית ברחוב דאונינג מספר 10 בחמישה ביולי, ראש הממשלה הטרי קיר סטארמר דיבר על הגישה אותה הוא מתכוון להביא לתפקיד: "הייתה לנו ממשלה שפעלה ללא משנה סדורה… אנחנו נשים קץ לעידן המופעים הרועשים… ונהיה מחויבים לבניה מחדש רגועה וסבלנית". זה הטון שחזר כמעט בכל התבטאות מאז שנכנס ללשכת ראש הממשלה: דיון מחושב ורציני ותחושת מטרה משמעותית. זה בהחלט נשמע טוב, וללא קשר לדעתך על ממשלת הלייבור ועל מדיניותה, לפחות בשבועות הראשונים היא ניסתה להתנהל בהתאם לרעיון הזה. היה רק יוצא דופן אחד: מינויו של דיוויד לאמי כשר החוץ.

בימיו באופוזיציה, לאמי נודע בעיקר כפרובוקטור הנוהג להשתלח באופן לא דיפלומטי במיוחד במנהיגים זרים. את החיצים החדים ביותר הוא כיוון לדונלד טראמפ, מי שעשוי להיות שוב הנשיא של בת-הברית החשובה ביותר לבריטניה, לו קרא בשלל כינויים החל מ"שקרן ורמאי סדרתי", דרך "טרול" ו"עריץ" ועד ל"אוהד נאצים". כאשר טראמפ הוזמן לביקור רשמי ראשון בממלכה, לאמי כתב במחאה: "אם הייתי יכול לקשור את עצמי לדלת בית ראש הממשלה, הייתי עושה זאת". כעת הוא הדיפלומט הראשי של בריטניה.

כמו בסצנה מתוך סיטקום גרוע, סטארמר החליט לבחור באדם הכי פחות מתאים מתוך 410 חברי הפרלמנט של הלייבור שעמדו לרשותו, ולהפקיד דווקא בידיו את יחסי בריטניה עם שאר מדינות העולם. אלא שהחיים אינם סדרת קומדיה, וההחלטה למנות את לאמי נושאת משמעות משום שיתכן כי היא אומרת יותר על כושר השיפוט של ראש הממשלה מאשר על שר החוץ עצמו.

אפילו אם לאמי לא היה משמיע מעולם מילה מעוררת מחלוקת, השבועות הראשונים שלו בתפקיד הדגימו בעיה בסיסית יותר. ב-18 ביולי, שבועיים לאחר השבעת הממשלה, לאמי הודיע למעשה לפרלמנט כי הוא מרגיש בנוח עם העברת כספי משלם המיסים הבריטי למחבלים. הוא לא השתמש במילים האלו, כמובן, אך אישורו לכך שממשלת בריטניה תחדש את המימון לאונר"א אמר בדיוק את זה, בהתחשב בכך שהממשלה הקודמת עצרה את המימון בחודש ינואר לאחר שישראל חשפה כי רבים מעובדי הסוכנות בעזה השתתפו בטבח ה-7.10.

הצהרתו של לאמי הייתה  טיפוסית – הרבה מילים חסרות פשר שנועדו להראות כי הוא אינו מתכוון לפייס מחבלים, בזמן שבפועל הוא עושה את ההפך. "נדהמתי מן ההאשמות על כך שאנשי אונר"א היו מעורבים במתקפה", הוא פתח. אכן כל כך נדהם עד שהחליט להתעלם לחלוטין מן ההאשמות ולהעניק לסוכנות 21 מיליון ליש"ט שהוקפאו בידי השמרנים. הוא חש רגוע, כך טען, משום שאונר"א "הבטיחה לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר של נייטרליות וחיזוק הנהלים, כולל בדיקת העובדים".

זה היה הצעד הראשון במה שהיה שינוי בלתי נמנע במדיניות הבריטית תחת הלייבור, שכעת מעניקה לטרוריסטים פרס עבור מעשי טרור. בלתי נמנע כאשר מביטים בדמוגרפיה האלקטורלית במדינה ובמגמת ההצבעות שהפכו לגורמים מרכזיים בפוליטיקה הבריטית.

נכון להיום, בריטניה היא בת-ברית של ישראל באופן תיאורטי בלבד. בפועל היא משמשת כשליחה לעוינים ביותר למדינה היהודית. בזמן כתיבת שורות אלו בשלהי חודש יולי, בריטניה נטשה את הניסיונות המשפטיים של הממשלה הקודמת לחסום (בתיאום עם גרמניה) את בקשת צווי המעצר אותה יזם בית הדין הפלילי הבינלאומי נגד בנימין נתניהו. ממשלת בריטניה כעת תומכת למעשה בהחלטת בית הדין הנוגעת ל"פשעי מלחמה" של ישראל בעזה.

ממשלת הלייבור הספיקה גם לפרסם חוות דעת משפטית קודמת וחסויה בנוגע למכירת נשק לישראל, ולאסור חלק מן המכירות. אפילו יותר מהזדהות עם אונר"א ועם בית הדין בהאג, המהלך הזה הוא הצגה פוליטית במיטבה. מכירות הנשק הבריטי לישראל מסתכמות בפחות מ-50 מיליון ליש"ט בשנה, ומהוות פחות מאחוז מכלל הייבוא הביטחוני הישראלי.  רובן המוחלט קשורות למערכות רדאר המשמש להגנה אווירית. ציוד רב יותר (יחד עם מודיעין חיוני) עושה את הדרך ההפוכה מישראל לממלכה. חיל האוויר הבריטי למשל מסתמך על טכנולוגיה ישראלית ורחפנים ישראלים, ומערכות הגנה ישראליות לרכבים משוריינים שמרו על חיילים בריטים באפגניסטן ועיראק.

לאמי הוא פוליטיקאי המתמחה בהצגות, אך בתחום מדיניות החוץ במזרח התיכון הדמות החשובה יותר הוא היועץ המשפטי לממשלה החדש. ריצ'רד הרמר הוא עורך דין המתמחה בתחום זכויות האדם. הוא איש שמאל יהודי, כזה אשר תרומתו היחידה למדינה היהודית מתמצה בביקורת שהוא מפנה נגדה. הוא היה חלק מקבוצת משפטנים יהודים שחתמו על מכתב פתוח בעיתוןFinancial Times  ובו דרשו כי ישראל, בתגובה למתקפת ה-7.10, תציית למה שהגדירו כחוק ההומניטרי הבינלאומי. הוא גם פעל נגד חקיקת הממשלה הקודמת שביקשה לאסור על גופים ציבוריים להחרים מוצרים ישראלים. כעת הוא איש המפתח בכל מה שקשור למשפט הבריטי.

מצע הבחירות של הלייבור נוסח במכוון באופן כללי כמעט בכל תחום. אך אחת מההבטחות המפורשות של המפלגה הייתה להכיר במדינה פלסטינית "כתרומה לחידוש תהליך השלום שיוביל לפתרון שתי המדינות". בחודש מאי האחרון, ממשלות אירלנד, ספרד ונורבגיה הכירו במדינה פלסטינית, החלטה שהראתה כי הדרך לגייס לצדך ממשלות שמאל מרכז היא פשוט לרצוח ולאנוס כמה שיותר יהודים. ההכרה עצמה, כמובן, לא תורמת במאומה לקידום השלום או לשיפור חיי הפלסטינים. להפך: היא מעניקה לחמאס אפשרות להראות לאנשיו כי ה-7.10 היה דבר נכון, משום שהוא הוביל לשינוי מדיניות מצד אותן ממשלות. זו החברה בה נמצאת ממשלת הלייבור החדשה כאשר היא שואפת להכריז על הכרה דומה.

אך מבחינת המניעים הפוליטיים הפנימיים בממלכה, הנקודה היא שהכרה במדינה פלסטינית מעולם לא הייתה קשורה לפלסטינים עצמם. זו מדיניות שמטרתה לפייס מצביעים בריטים המונעים מאובססיה כלפי ישראל – כמו אלפי המפגינים הצועדים בשבועות האחרונים ברחובות לונדון במה ששרת הפנים לשעבר כינתה "מצעדי שנאה". אותם אנשים מעולם לא הצביעו לשמרנים בכל מקרה, כך שהכרה במדינה פלסטינית לא עמדה כלל על הפרק מאז שהימין עלה לשלטון ב-2010. לא היה שום לחץ מצד מצביעי המפלגה הקיימים או הפוטנציאליים.

כעת ההפך הוא הנכון. הניצחון הגורף של הלייבור עם 411 מושבים בפרלמנט יהיה בוודאי הישג השיא של השמאל לעתיד הקרוב. אפילו אם ממשלת הלייבור תתברר כהצלחה, קשה לדמיין כיצד היא תשמור על שיעור תמיכה כזה. הנתון החשוב בהקשר זה הוא שלמרות הניצחון בגדול בפרלמנט, בספירה הכללית הלייבור קיבלה רק 34% מהקולות. גם במחוזות עצמם נציגי המפלגה ניצחו לרוב בפערים קטנים. התוצאה בפרלמנט הושגה בעיקר בזכות הצבעה טקטית של תומכי המפלגה הליברל-דמוקרטית שהצביעו ללייבור כדי להביס את השמרנים, לצד פיצול משמעותי בגוש המרכז-ימין.

השפעת דפוסי ההצבעה לשמאל על מדיניות הממשלה מתבהרת בבחינה לעומק. עם 4 מיליון מוסלמים החיים בוויילס ובאנגליה (6.5% מהאוכלוסייה), הקול המוסלמי תמיד היה משמעותי. אך עד לאחרונה המוסלמים לא התנהלו כגוש אחד או בחרו לסטות מן הזרם המרכזי כדי לתמוך במועמדים קיצוניים במיוחד אשר מצדם פנו כמעט בלעדית למצביעים מוסלמים בלבד. בפעם הראשונה בתולדות הממלכה (מלבד נסיבות מסוימות מאוד בצפון אירלנד), הצבעה כיתתית הפכה לגורם מפתח בגורל הבחירות שנערכו בחודש שעבר. ארבעה מועמדים מוסלמים עצמאיים שרצו עם קמפיין שכולו פרו-עזה זכו במחוזות שלהם, ואחד נוסף, מנהיג הלייבור לשעבר ג'רמי קורבין שהושעה מהמפלגה, ניצח עם מצע דומה.

הלייבור הפסידה את ארבעת המושבים האלו והייתה קרובה להפסיד עוד רבים אחרים, כולל של מועמדים כמו וס סטריטינג ושבאנה מחמוד, שניהם כיום שרים בממשלה. בבחירות בהן הלייבור רשמה את אחד הניצחונות בפער הגדול ביותר אי-פעם, שיעור הקולות הכללי של המפלגה צנח ביותר ב-14% במחוזות בעלי אוכלוסייה מוסלמית משמעותית.

כיום בבריטניה רשומים 37 מחוזות בעלי יותר מ-20% מוסלמים, ועוד 73 נוספים בהם שיעור המוסלמים נע בין עשרה לעשרים אחוזים. במילים אחרות, ישנם 110 מחוזות בעלי משמעות אלקטורלית מוסלמית. ובהתחשב במספר מועמדי הלייבור שניצחו בפער קטן במחוז שלהם ושואפים לזכות בו מחדש בעוד חמש שנים, חשיבות הקול המוסלמי גדלה עוד יותר.

וזה חשוב בעיקר בגלל הדברים אותם המצביעים המוסלמים מבקשים. סקר שנערך לפני הבחירות הראה כי אחד מכל ארבעה בריטים מוסלמים ציין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסוגיה החשובה ביותר עבורו, בהשוואה לשלושה אחוזים בלבד בציבור הכללי. כמעט מחצית מהנשאלים טענו כי יהודים מחזיקים בהשפעה רבה מדי על מדיניות הממשלה הבריטית. הבחירות האחרונות הוכיחו כי מגמות אלו כעת משתלבות בזרם הפוליטי המרכזי עם עליית גוש הצבעה מוסלמי מובהק.

כל זה לא התרחש במקרה. ארגון חדש כמו The Muslim Vote מתאר את עצמו כ"קואליציה" אך מהווה בפועל כלי לקבוצות שונות המקדמות סדר יום מבית האחים המוסלמים. הארגון אינו מתמקד רק בעזה. בין שלל דרישותיו נמצאת גם הגדרת "אסלאומופביה" בספר החוקים יחד עם רגולציה על כלי השידור במדינה. אם בעבר היה ניתן להתייחס בביטול לדרישות כאלו מצד קבוצות שוליים, כעת הדבר אינו אפשרי עוד.

כפי שהתברר, הקול המוסלמי חשוב והוא בוודאי בלתי נמנע עבור מועמדי לייבור במחוזות מסוימים, הנדרשים להיכנע לדרישות המוסלמים ותומכיהם. זו תהיה אחת הסוגיות המשמעותיות בכהונת בית הנבחרים הנוכחי, בוודאי בשורות הלייבור, והיא עשויה להשפיע על מדיניות הממשלה בדרכים אותן קשה עדיין להעריך.

ראש הממשלה סטארמר מנסה להצטייר (ונכון לעכשיו מצליח) כאיש מרכז העומד בראש מפלגה שעברה שינוי עמוק. "נבחרנו כדי לשנות את הלייבור וכך אנחנו נשלוט", הוא טוען. אך אלמלא תסריט חסר תקדים בו ממשלתו תצליח לשנות את כללי הפוליטיקה הבסיסיים (משימה שאפילו טוני בלייר כשל בה), המפלגה צפויה לאבד תמיכה עם הזמן. כאשר אתה נוסק בסקרים, קל מאוד לעמוד על שלך ולהתעלם מאלו הדוחפים בכיוון ההפוך, כמו המצביעים המוסלמים והמוחים במצעדים. זה קשה הרבה יותר כאשר הזרם כולו מתהפך נגדך. כבר כעת הלייבור נאבקת במחוזות רבים להדוף את הגוש המוסלמי החדש והנחוש. זו בעיה בפני עצמה, עוד לפני שהתחלנו בכלל להרגיש לחץ פוליטי אמיתי.

וזו גם הנקודה בה ההשוואה לממשלה הקודמת משמעותית במיוחד בנוגע לכיוון העתידי של הממשלה הנוכחית. כאשר השמרנים מצאו עצמם תחת לחץ, הם ניסו לבוא לקראת דרישות תומכיהם הטבעיים. הלייבור תחווה כעת דינמיקה דומה, רק שאותם אנשים שהיא תנסה לפייס צועדים ברחובות לקריאות "פלסטין חופשית" ואחרים דורשים לאסור בחוק ביקורת על האסלאם.

יתכן שסטארמר לא יתקפל בסופו של דבר, גם בפני לחץ גדול מאוד. אך כאשר אנו זוכרים שהפעולות הראשונות של הממשלה בראשותו היו חידוש המימון לאונר"א, תמיכה בבית הדין הבינלאומי ועצירת משלוחי נשק לישראל, הסיכויים לכך נראים קלושים במיוחד.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה בכתב העת קומנטרי.