"כשאנחנו נחליט שניצחנו": תא"ל דן גולדפוס בין הילה למציאות

לפני הרבה שנים, בזמן השירות שלי בחיל הים, הוצבתי בבסיס של שייטת 13. מיד כשהגעתי לבסיס הסבירו לי מה הם סימני הזיהוי של הלוחמים: נעלי פלדיום ושעון על יד ימין. הלוחמים היו בני המעמד העליון: הם התלבשו שונה, אכלו בחדר אוכל נפרד והיה ברור שהם היהלום שבכתר ושכולנו עובדים בשבילם. למרות שכל חיילי הבסיס, מהשומר בש"ג ועד מפקד השייטת עבדו למען עם ישראל ושמירה על בטחונו, האמת הפשוטה הזו התעמעמה למול הילת הלוחמים.

מובן שחלק מההילה שאפפה את הלוחמים הייתה מוצדקת: מדובר באנשים שעברו מסלול מהקשים בצה"ל ובצבאות העולם, סיכנו עצמם במבצעים חסויים מעבר לקווי האויב ולשם כך חייבים להיות בעלי אומץ לב, כוח סבל ונחישות וחוזק נפשי ופיזי. אלא שההילה שאפפה אותם הייתה 'עסקת חבילה' שחלקה אשליה: ככל שאדם יהיה אמיץ, מסור למשימה ובעל סיבולת, אין הדבר מעיד על חלקים נוספים באישיותו ואין זה אומר שהוא בהכרח בעל מידות טובות או בעל תפיסת עולם ערכית. אבל במדינת ישראל שלפני כמעט 30 שנה ההילה של הלוחמים הייתה כרטיס מנצח שאיתו לא מתווכחים.

בישראל הפוסט מודרנית כבר לא מעריצים לוחמים כבעבר ובכל זאת, עבור רבים בציבור הישראלי, הן במחנה הימין והן במחנה השמאל, מעוררת תדמית הלוחם עז הנפש הערצה כמעט עיוורת המסמאת את עיניהם מלראות מרכיבים בעייתיים ונורות אזהרה.

עבור אנשים אלה צולם הראיון של ניר דבורי עם מפקדה היוצא של אוגדה 98, תא"ל דן גולדפוס. בראיון שפורסם לאחרונה בקשת 12 דמות המופת הנערצת של גיבור העל הישראלי קורמת עור וגידים. אין לי ספק שבעריכה ובהפקת הסרטון היו מעורבים עד צוואר אנשי יח"צ ויועצי תדמית: כל מרכיבי אבק הכוכבים נזרקו לתוך הקדירה שרקח דבורי בראיון, שהוא מוצר מתוכנן היטב ושכל פריים בו מכוון לסנטימנט הישראלי של הערצת לוחמים. כך למשל, גולדפוס מתראיין לדבורי כשהוא לבוש במדים טקטיים מלאים, על רקע ג'יפ צה"לי מאובק שעל מכסה המנוע שלו הוא מכין קפה שחור חזק בדיוק כמו שהגששים הבדואים לימדו אותו, קפה של לוחמים. בפריימים נוספים הוא מצולם בתוך מנהרה של חמאס מתוכה הוא מתראיין באנגלית רהוטה לטלוויזיה זרה, מראה את המכתש של מה שנותר מהבית של סינוואר לאחר הפצצה וכדומה.

צופה מיומן ישאל את עצמו מהי מטרת הריאיון שכן אם נקשיב היטב לתוכן דבריו של גולדפוס, לא נמצא חידוש כלשהו על מצב המערכה בעזה, וגם לא תפיסה אסטרטגית סדורה, תובנות ביטחוניות וכדומה. הריאיון לא מחדש לצופה דבר מבחינה צבאית, תחום המומחיות של המרואיין. הריאיון הזה הוא בעיניי סרטון תדמית במסווה של ראיון עיתונאי המבקש לצרוב את דמותו של גולדפוס בתודעה הציבורית כמנהיג עתידי.

גולדפוס הוא קצין שהמטכ"ל והתקשורת חפצים ביקרו או כפי שכתב לאחרונה שי לוי במאקו: "תא"ל גולדפוס נחשב לקצין איכותי ומי שמסומן כבר כמה שנים ככזה שיגיע לפורום מטכ"ל". הוא מרואיין פופולרי של הכתבים הצבאיים שנוהגים לכתוב עליו בהערצה לא מסותרת. "שיחה ארוכה ויוצאת דופן עם מפקד האוגדה הבולט ביותר במלחמה בעזה.. בלט גולדפוס בשלוש מעלות בולטות: מקצועיות, חשיבה בהירה וחוסר פחד לומר את דעתו" כתב יואב לימור ב'ישראל היום' באוגוסט 2024. "אחד ממפקדי השטח הקשוחים בצה"ל שיגר משטח הלחימה מסרים מהדהדים לדרג הפוליטי.. גולדפוס לא היסס להתבטא בכנות חריפה" כתב יואב זיתון. דן גולדפוס הולך ונבנה ע"י המטכ"ל, התקשורת ואנשי הפרסום והיח"צ של השמאל כסוס הטרויאני הפוליטי הבא, איש האחדות הערכי והמתון שידבר ציונות, ערכיות והתקפיות ובפועל יהיה שגרירו של השמאל הרדיקלי במערכת הבטחון או במערכת הפוליטית.

הראיונות של גולדפוס, כמו גם הנאום שנשא במהלך הלחימה בעזה, מעבירים תמיד מסרים סותרים ומעומעמים, המתאימים גם לאוזן ימנית לא מחודדת וגם לאוזן שמאלנית מכוילת היטב כי היות והימין שואף כל כך לאחדות ופיוס, הוא מוכן לחבק בחום את כל מי שהוא מזהה בו אפשרות שכזו, בעוד שהשמאל מצידו שואף אך ורק לשימור ההגמוניה שלו ויודע לזהות היטב מי מדקלם את מסריו.

מחד, גולדפוס מוצג תמיד כקצין התקפי וקשוח שלא מוותר לאויב, מה שנתפס כשייך לתפיסת עולם ימנית וניצית אך ראיונות עבר שלו מעידים דווקא על מדיניות שמאל ועל ערבוב ערכים 'נאורים' בתוך עשייתו הצבאית. "דן גאה בכך שבמאות מבצעים שנערכו לא הרגו אנשי הסיירת אף אזרח פלסטינאי" כותב עמוס הראל בראיון עם גולדפוס כשזה היה מפקד סיירת הנח"ל ב2003. "בהתקלות שבה נהרג מנדל הוא נורה מתוך בניין שבו היו 80 אזרחים.. החיילים לא הגיבו בירי פראי. הוצאנו מהבתים את כל התושבים רק אח"כ נהרג המבוקש. בשני המבוקשים האחרים שירו עלינו אף אחד לא נגע לרעה. ביחידה שלנו עצירים לא חוטפים מכות בדרך למעצר" אמר גולדפוס להראל.

"אל"מ גולדפוס הוא מפקד שאפשר להגדירו כאולד פאשן" כותב עליו אור הלר ב2018 Israel Defense "זה שרואה בצה"ל צבא שתפקידיו חורגים רק מלהילחם או להתאמן למלחמה". הלר כותב כי לאחר שנרצח רון קוקיא, לוחם חטיבת הנח"ל בידי בדואים "מתוך ההלם והזעם הכריז גולדפוס על פרויקט חדש ושמו "אוהל אברהם" – סדרת מפגשים להכיר את הבדואים בפזורה בנגב הסמוך לבסיס הנח"ל. המטרה המוצהרת: פיוס והכרות. "אנחנו רוצים את השותפות, את הביחד הזה. הרעיון הוא שהצעירים יראו את החיילים והחיילים יראו את הצעירים ויורידו את הסטיגמות".

גם בראיון של דבורי נמצא מסרים סותרים ומעומעמים לרוב: "אנחנו מפרקים תשתית של הרבה מאד שנים ואנחנו עושים את זה מעולה, חמאס מפורק" מצהיר גולדפוס. "אני אובססיבי להשמיד את חמאס" אבל כשהוא נשאל מה יחשב לניצחון בעיניו הוא משיב "כשאנחנו נחליט ניצחנו".

כך גם כשהוא אומר "צריכים להוציא את חמאס מיכולת ההפעלה שלו, זה הדבר המרכזי" ומיד באותה נשימה הוא מבהיר כי "הערכים שלנו הם לא בשביל האויב. אני יותר טוב מהצד השני ואין לי כוונה להיות חמאס. השגיאה שהערכים מונעים מאיתנו משהו  זה פשוט לא נכון. הם שומרים עלינו מכל משמר וזה עניין מהותי ביכולת שלנו לתפקד.. לעשות את הפעולות שמשמידות את האויב ומכריעות אותו.. חייבים לשמור על הערכים שלנו".

אם במקום הגרופי דבורי היה יושב מול גולדפוס עיתונאי שמבקש לייצג את הציבור, הוא היה שואל, למשל, איך הערכים מהווים עניין מהותי ביכולת של צה"ל לתפקד ומדוע גולדפוס סבור שתפקידו לדבר על ערכים בזמן מלחמת קיום באויב אכזרי ומעוות?

"עוצמה היא בשאלת שאלות, לפקפק בדרך ולשאול אם אנחנו מכוילים מדויקים, מה עשינו לא טוב, לנבור בפצע.." מהגג גולדפוס באוזני דבורי המאוהב שאמור היה לשאול האם פקפוק ונבירה בפצעים אינם פוגעים בצדקת הדרך של הלוחמים ולא מפריעים לנחישות בדרך לניצחון והכרעת האויב.

הפרסומאים ויועצי התדמית מעוניינים שנחשוב שגולדפוס הוא קילר 'שלא רואה בעיניים' ובו בעת גם פילוסוף ומלא לבטים כרימון. הוא יכה את האויב שוק על ירך אבל גם ישמור על הקוד הערכי של אסא כשר.

איך?

לניר דבורי הפתרונים, שנאמר במופלא ממך אל תדרוש.

"יש דו שיח מצוין בין דרג פוקד לדרג מבצע" אומר גולדפוס כשהוא מתעלם לחלוטין מהטענות הרבות של לוחמים ודרגי השטח כנגד הדרג הבכיר והטענה שהוא מנותק ולא חותר לניצחון. גולדפוס משווק לנו מערכה שהוכרעה, חמאס מפורק, צבא שהתעשת במהירות ושיתוף פעולה מצוין ביד המטכ"ל לדרג הלוחם כשהוא מדלג בקלילות על פצעים מדממים בלב החברה הישראלית ושאלות איומות שאין עליהם מענה.

תא"ל גולדפוס ראוי להערכה והוקרה על שירותו ומסירות נפשו לאורך השנים ובעיקר במערכה הנוכחית אבל הוקרה והערכה אינן יכולות להיות תירוץ לעיוורון. נראה כי גולדפוס הולך ונבנה ע"י מאן דהוא כדי להיות הגלנט הבא של מחנה הימין, אם כרמטכ"ל מיועד או כביטחוניסט בכיר בפוליטיקה הישראלית. הוא האיש שיבקש לאחד את העם מאחוריו ולשווק לנו מסרים של אחדות מתוקה בכדי להיות הסוכן של השמאל ולקעקע כל מדיניות ימין שנבקש לממש. אם הימין לא ילמד את עצמו לשים לב לניואנסים ולקלף את היח"צ כדי לראות את האמת, הוא ימשיך לשלם מחירים כבדים על שאיפתו הטבעית והמובנת אך עם זאת הילדותית והנאיבית לאחדות ולפיוס.

לסיכום, דמותו של תא"ל דן גולדפוס מציגה דילמה מורכבת בחברה הישראלית. בעוד שהוא מוצג כגיבור מלחמה וכמנהיג פוטנציאלי, יש לבחון בעין ביקורתית את המסרים המעורבים שהוא מעביר ואת האופן שבו הוא מוצג בתקשורת. על הציבור להיות ער למורכבות זו ולשקול בזהירות את ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של דמויות כאלה.