הראיון עם תא"ל דן גולדפוס כמקרה בוחן להשפעת הדימוי התקשורתי של מפקדי צה"ל על תפיסת הניצחון בחברה הישראלית
לפני הרבה שנים, בזמן השירות שלי בחיל הים, הוצבתי בבסיס של שייטת 13. מיד כשהגעתי לבסיס הסבירו לי מה הם סימני הזיהוי של הלוחמים: נעלי פלדיום ושעון על יד ימין. הלוחמים היו בני המעמד העליון: הם התלבשו שונה, אכלו בחדר אוכל נפרד והיה ברור שהם היהלום שבכתר ושכולנו עובדים בשבילם. למרות שכל חיילי הבסיס, מהשומר בש"ג ועד מפקד השייטת עבדו למען עם ישראל ושמירה על בטחונו, האמת הפשוטה הזו התעמעמה למול הילת הלוחמים.
מובן שחלק מההילה שאפפה את הלוחמים הייתה מוצדקת: מדובר באנשים שעברו מסלול מהקשים בצה"ל ובצבאות העולם, סיכנו עצמם במבצעים חסויים מעבר לקווי האויב ולשם כך חייבים להיות בעלי אומץ לב, כוח סבל ונחישות וחוזק נפשי ופיזי. אלא שההילה שאפפה אותם הייתה 'עסקת חבילה' שחלקה אשליה: ככל שאדם יהיה אמיץ, מסור למשימה ובעל סיבולת, אין הדבר מעיד על חלקים נוספים באישיותו ואין זה אומר שהוא בהכרח בעל מידות טובות או בעל תפיסת עולם ערכית. אבל במדינת ישראל שלפני כמעט 30 שנה ההילה של הלוחמים הייתה כרטיס מנצח שאיתו לא מתווכחים.
בישראל הפוסט מודרנית כבר לא מעריצים לוחמים כבעבר ובכל זאת, עבור רבים בציבור הישראלי, הן במחנה הימין והן במחנה השמאל, מעוררת תדמית הלוחם עז הנפש הערצה כמעט עיוורת המסמאת את עיניהם מלראות מרכיבים בעייתיים ונורות אזהרה.
עבור אנשים אלה צולם הראיון של ניר דבורי עם מפקדה היוצא של אוגדה 98, תא"ל דן גולדפוס. בראיון שפורסם לאחרונה בקשת 12 דמות המופת הנערצת של גיבור העל הישראלי קורמת עור וגידים. אין לי ספק שבעריכה ובהפקת הסרטון היו מעורבים עד צוואר אנשי יח"צ ויועצי תדמית: כל מרכיבי אבק הכוכבים נזרקו לתוך הקדירה שרקח דבורי בראיון, שהוא מוצר מתוכנן היטב ושכל פריים בו מכוון לסנטימנט הישראלי של הערצת לוחמים. כך למשל, גולדפוס מתראיין לדבורי כשהוא לבוש במדים טקטיים מלאים, על רקע ג'יפ צה"לי מאובק שעל מכסה המנוע שלו הוא מכין קפה שחור חזק בדיוק כמו שהגששים הבדואים לימדו אותו, קפה של לוחמים. בפריימים נוספים הוא מצולם בתוך מנהרה של חמאס מתוכה הוא מתראיין באנגלית רהוטה לטלוויזיה זרה, מראה את המכתש של מה שנותר מהבית של סינוואר לאחר הפצצה וכדומה.
צופה מיומן ישאל את עצמו מהי מטרת הריאיון שכן אם נקשיב היטב לתוכן דבריו של גולדפוס, לא נמצא חידוש כלשהו על מצב המערכה בעזה, וגם לא תפיסה אסטרטגית סדורה, תובנות ביטחוניות וכדומה. הריאיון לא מחדש לצופה דבר מבחינה צבאית, תחום המומחיות של המרואיין. הריאיון הזה הוא בעיניי סרטון תדמית במסווה של ראיון עיתונאי המבקש לצרוב את דמותו של גולדפוס בתודעה הציבורית כמנהיג עתידי.
גולדפוס הוא קצין שהמטכ"ל והתקשורת חפצים ביקרו או כפי שכתב לאחרונה שי לוי במאקו: "תא"ל גולדפוס נחשב לקצין איכותי ומי שמסומן כבר כמה שנים ככזה שיגיע לפורום מטכ"ל". הוא מרואיין פופולרי של הכתבים הצבאיים שנוהגים לכתוב עליו בהערצה לא מסותרת. "שיחה ארוכה ויוצאת דופן עם מפקד האוגדה הבולט ביותר במלחמה בעזה.. בלט גולדפוס בשלוש מעלות בולטות: מקצועיות, חשיבה בהירה וחוסר פחד לומר את דעתו" כתב יואב לימור ב'ישראל היום' באוגוסט 2024. "אחד ממפקדי השטח הקשוחים בצה"ל שיגר משטח הלחימה מסרים מהדהדים לדרג הפוליטי.. גולדפוס לא היסס להתבטא בכנות חריפה" כתב יואב זיתון. דן גולדפוס הולך ונבנה ע"י המטכ"ל, התקשורת ואנשי הפרסום והיח"צ של השמאל כסוס הטרויאני הפוליטי הבא, איש האחדות הערכי והמתון שידבר ציונות, ערכיות והתקפיות ובפועל יהיה שגרירו של השמאל הרדיקלי במערכת הבטחון או במערכת הפוליטית.
הראיונות של גולדפוס, כמו גם הנאום שנשא במהלך הלחימה בעזה, מעבירים תמיד מסרים סותרים ומעומעמים, המתאימים גם לאוזן ימנית לא מחודדת וגם לאוזן שמאלנית מכוילת היטב כי היות והימין שואף כל כך לאחדות ופיוס, הוא מוכן לחבק בחום את כל מי שהוא מזהה בו אפשרות שכזו, בעוד שהשמאל מצידו שואף אך ורק לשימור ההגמוניה שלו ויודע לזהות היטב מי מדקלם את מסריו.
מחד, גולדפוס מוצג תמיד כקצין התקפי וקשוח שלא מוותר לאויב, מה שנתפס כשייך לתפיסת עולם ימנית וניצית אך ראיונות עבר שלו מעידים דווקא על מדיניות שמאל ועל ערבוב ערכים 'נאורים' בתוך עשייתו הצבאית. "דן גאה בכך שבמאות מבצעים שנערכו לא הרגו אנשי הסיירת אף אזרח פלסטינאי" כותב עמוס הראל בראיון עם גולדפוס כשזה היה מפקד סיירת הנח"ל ב2003. "בהתקלות שבה נהרג מנדל הוא נורה מתוך בניין שבו היו 80 אזרחים.. החיילים לא הגיבו בירי פראי. הוצאנו מהבתים את כל התושבים רק אח"כ נהרג המבוקש. בשני המבוקשים האחרים שירו עלינו אף אחד לא נגע לרעה. ביחידה שלנו עצירים לא חוטפים מכות בדרך למעצר" אמר גולדפוס להראל.
"אל"מ גולדפוס הוא מפקד שאפשר להגדירו כאולד פאשן" כותב עליו אור הלר ב2018 Israel Defense "זה שרואה בצה"ל צבא שתפקידיו חורגים רק מלהילחם או להתאמן למלחמה". הלר כותב כי לאחר שנרצח רון קוקיא, לוחם חטיבת הנח"ל בידי בדואים "מתוך ההלם והזעם הכריז גולדפוס על פרויקט חדש ושמו "אוהל אברהם" – סדרת מפגשים להכיר את הבדואים בפזורה בנגב הסמוך לבסיס הנח"ל. המטרה המוצהרת: פיוס והכרות. "אנחנו רוצים את השותפות, את הביחד הזה. הרעיון הוא שהצעירים יראו את החיילים והחיילים יראו את הצעירים ויורידו את הסטיגמות".
גם בראיון של דבורי נמצא מסרים סותרים ומעומעמים לרוב: "אנחנו מפרקים תשתית של הרבה מאד שנים ואנחנו עושים את זה מעולה, חמאס מפורק" מצהיר גולדפוס. "אני אובססיבי להשמיד את חמאס" אבל כשהוא נשאל מה יחשב לניצחון בעיניו הוא משיב "כשאנחנו נחליט ניצחנו".
כך גם כשהוא אומר "צריכים להוציא את חמאס מיכולת ההפעלה שלו, זה הדבר המרכזי" ומיד באותה נשימה הוא מבהיר כי "הערכים שלנו הם לא בשביל האויב. אני יותר טוב מהצד השני ואין לי כוונה להיות חמאס. השגיאה שהערכים מונעים מאיתנו משהו זה פשוט לא נכון. הם שומרים עלינו מכל משמר וזה עניין מהותי ביכולת שלנו לתפקד.. לעשות את הפעולות שמשמידות את האויב ומכריעות אותו.. חייבים לשמור על הערכים שלנו".
אם במקום הגרופי דבורי היה יושב מול גולדפוס עיתונאי שמבקש לייצג את הציבור, הוא היה שואל, למשל, איך הערכים מהווים עניין מהותי ביכולת של צה"ל לתפקד ומדוע גולדפוס סבור שתפקידו לדבר על ערכים בזמן מלחמת קיום באויב אכזרי ומעוות?
"עוצמה היא בשאלת שאלות, לפקפק בדרך ולשאול אם אנחנו מכוילים מדויקים, מה עשינו לא טוב, לנבור בפצע.." מהגג גולדפוס באוזני דבורי המאוהב שאמור היה לשאול האם פקפוק ונבירה בפצעים אינם פוגעים בצדקת הדרך של הלוחמים ולא מפריעים לנחישות בדרך לניצחון והכרעת האויב.
הפרסומאים ויועצי התדמית מעוניינים שנחשוב שגולדפוס הוא קילר 'שלא רואה בעיניים' ובו בעת גם פילוסוף ומלא לבטים כרימון. הוא יכה את האויב שוק על ירך אבל גם ישמור על הקוד הערכי של אסא כשר.
איך?
לניר דבורי הפתרונים, שנאמר במופלא ממך אל תדרוש.
"יש דו שיח מצוין בין דרג פוקד לדרג מבצע" אומר גולדפוס כשהוא מתעלם לחלוטין מהטענות הרבות של לוחמים ודרגי השטח כנגד הדרג הבכיר והטענה שהוא מנותק ולא חותר לניצחון. גולדפוס משווק לנו מערכה שהוכרעה, חמאס מפורק, צבא שהתעשת במהירות ושיתוף פעולה מצוין ביד המטכ"ל לדרג הלוחם כשהוא מדלג בקלילות על פצעים מדממים בלב החברה הישראלית ושאלות איומות שאין עליהם מענה.
תא"ל גולדפוס ראוי להערכה והוקרה על שירותו ומסירות נפשו לאורך השנים ובעיקר במערכה הנוכחית אבל הוקרה והערכה אינן יכולות להיות תירוץ לעיוורון. נראה כי גולדפוס הולך ונבנה ע"י מאן דהוא כדי להיות הגלנט הבא של מחנה הימין, אם כרמטכ"ל מיועד או כביטחוניסט בכיר בפוליטיקה הישראלית. הוא האיש שיבקש לאחד את העם מאחוריו ולשווק לנו מסרים של אחדות מתוקה בכדי להיות הסוכן של השמאל ולקעקע כל מדיניות ימין שנבקש לממש. אם הימין לא ילמד את עצמו לשים לב לניואנסים ולקלף את היח"צ כדי לראות את האמת, הוא ימשיך לשלם מחירים כבדים על שאיפתו הטבעית והמובנת אך עם זאת הילדותית והנאיבית לאחדות ולפיוס.
לסיכום, דמותו של תא"ל דן גולדפוס מציגה דילמה מורכבת בחברה הישראלית. בעוד שהוא מוצג כגיבור מלחמה וכמנהיג פוטנציאלי, יש לבחון בעין ביקורתית את המסרים המעורבים שהוא מעביר ואת האופן שבו הוא מוצג בתקשורת. על הציבור להיות ער למורכבות זו ולשקול בזהירות את ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של דמויות כאלה.
בסוף מי שנלחם באמת זה הלוחמים בסדיר ובמילואים. לא איזה קצין בכיר שלא ראה מחבל יורה עליו כבר למעלה מעשור.
אתמול, כחמישה חודשים אחרי הטבח, פנה גולדפוס לפוליטיקאים ואמר כי הוא "מקווה שהם יוכלו למצוא זמן להקשיב לליבו של לוחם". הוא הוסיף: "תקשיבו לליבו של לוחם שנלחם מ-7 באוקטובר בשבת הארורה, ומאז לא הפסקתי להילחם. לא הפסקתי לשלוח לוחמים וללכת איתם לעבר האש. אנחנו אנשי הצבא לקחנו אחריות על כל מעשינו. לא נברח מאחריות. אנחנו מרכינים ראש לנוכח הכישלון המהדהד שלנו, אבל אתם חייבים להיות ראויים לנו. אתם חייבים להיות ראויים לאותם לוחמים שקיפחו את חייהם".
זהו ציטוט מדבריו של תא"ל דן גולדפוס, מתוך הכתבה של יואב זיתון במאמר זה.
אם מר גולדפוס, רוצה לקבוע מה ההחלטות הנכונות שהרשות הנבחרת צריכה להחליט בעת הזו (או בכל עת אחרת, לצורך העניין) – עליו לפשוט את מדיו ולתמודד בבחירות. במידה ויבחר, הוא יוכל לקדם כל מדיניות שיראה לנכון ומפאת הנימוק שיראה לנכון.
אבל: תפקידו אינו מסחרה – בה על אחרים במדינה לסחור, ע"מ שיעניק להם ציון "ראויים לנו".
אף אזרח אחר, לא נבחר ציבור ולא אחרון האזרחים, צריך לכלול ב"נימוקיו" את ה"נימוק" הבא: מר גולדפוס אוהב את דעתי ולפיכך, החליט שאני "ראוי" לו. אהדתו של מר גולדפוס, אינה, לא יכולה ואסור שתשמש כ"נימוק" בדיון ציבורי.
משטר, בו קולו של מר גולדפוס, שווה אבל שווה יותר מקולו של אזרח אחר – עם כל הכבוד לפועלו של מר גולדפוס, אינו דמוקרטיה.
מר גולדפוס הנו חלק מרשות מבצעת. ההוקרה לפועלו, אינה מזומן לסחור בו, ע"מ לקנות החלטות הדרג הנבחר או כל דבר אחר, לצורך העניין (אני פשוט מנסה להיות צמוד לכוונתו בציטוט בתחילת דבריי). מי שחושב שכן – שתפקידו נותן לו יותר קולות מאשר יש לאזרחי ישראל אחרים, בבחירות לכנסת – עם כל הכבוד לפועלו, עדיף שיפשוט את מדיו. שירות ברשות המבצעת, אינו מסחרה לקנות בה הטבות (בין אם אישיות ובין אם פוליטיות). התניית השירות בטובת ליבו של המשרת – היא טרור (איום באי מילוי תפקיד, אלא אם … הרחבתי על כך בתגובות קודמות כאן באתר, אוכל להרחיב גם בתגובה לתגובה זו – אם אדרש).
החלוקה במשטר דמוקרטי ברורה – הרשות המבצעת, היא רשות *מבצעת*. עם כל כבוד לפועלו של מר גולדפוס, *ניצול* של בדיוק פועלו זה, ע"מ לאתגר (זה בנוסח עדין) את החלטות הרשות הנבחרת – היא לכל הפחות, אוליגרכיה סורית מצויה. אולי יש אנשים המעדיפים שיטת משטר זו ורוציה לחיות בה. אני אישית, פחות.
עם כל הכבוד לפועלו של מר גולדפוס, זה באמת לא מתפקידו לקבוע מה משמעות נצחון על מתועבי חמאס דאעש. זה לא אומר שאינו יכול להביא input בנושא. זה אומר שמי שבסופו של מחליט על כך, צריך להחליט על כך, זה תפקידו, מי יוצק משמעות להגדרה (כן, "ניצחון על החמאס" היא הגדרה. תחת הגדרה מעצם הגדרתה, נמצאות אפשרויות רבות – אשר כל אחת ואחת מהן, נוכל לסכם כ"נצחון על החמאס") – אז זה אומר שמי שמחליט על כך, מי יוצק משמעות להגדרה – זו הרשות הנבחרת (וכן, תפקידו הוא לבצע).
זה לא אומר שפועלו לא מוערך. להיפך, עצם העובדה להגיע למשפט הקודם, היא שגיאה. כבוד רב לפועלו של מר גולדפוס, אינה בשום צורה יכול לשמש עלוקה (פרזיט, בלעז) בנושאים אחרים. הוקרת פועלו של מר גולדפוס, אינה קשורה ואינה נמדדת לפי טובות הנאה (מול אזרח מהשורה) בנושאים אחרים.
וכאן אנו מגיעים למאמר זה ולכוחה של התקשורת: תקשורת קובעת את השיח, את גבולות התקין והלא תקין בחברה (בעצם, את גבולותיו של חלון אוברטון). כפי שכנראה לא יהווה הפתעה לקרואי אתר זה – התשקורת הישראלית רחוקה מאוד מסיקור אובייקטיבי, נייטרלי וזה ששם כמטרתו להביא לקורא/צופה/מאזין את המידע היבש על המתרחש בעולם סביבו – ומשאיר לקורא/צופה/מאזין, לגבש דעתו על מידע זה, בעצמו.
מה שאנו רואים לדעתי בדוגמאות המובאות במאמר זה, למעט כמובן הסיכום שבו (שהוא כמובן, נכון גם לדעתי): זה ניצול האגו של מי שהיא "מסקרת", בצורת סיקור אוהד אם מטרתו הפוליטית קרובה לזו של ה"עיתונאים" והענשת הסוטים מהפרוגרמה של סמול. הכתרה בשם "לוחם אמיץ" מצד אחד או "קיצוני פירומן", מצד שני – משפיעה לא רק על ציון הסיקור הנייטרלי. צורה של התנייה חברתית.
למעשה, בשפות רבות קיים פתגם לפיו המבחן הכי קשה לאדם, זו הצלחה. הרבה אנשים לאורך ההסטוריה, הפכו את עורם כתוצאה מהצלחה. ואיך מודדים הצלחה בחברה? נכון, סוקר אוהד. כמה פעמים אדם צריך לשמוע "כמה הוא טוב" (+קידום מקצוע) והוא יפסיק להאמין בזה? כמה ענווה צריך, ע"מ שאדם יכיר במגבלותיו, לצד ההצלחה? מה תפקידה של תקשורת, לצד מבנה האישיות הפרטית, במארג זה?
ערוץ 12 למד מזמן את השיטה: תעבוד יותר כמו יחצ״ן דל המערכת ופחות כמו עיתונאי ובתמורה תקבל יותר סקופים (שנוחים למערכת) והדלפות מכל כלי תקשורת אחר.
אם אלה הסנגורים שלך זה אומר הרבה לגבי מי אתה.