הפער בין הערכה לדרג הלוחם וביקורת על הפיקוד הבכיר מחייב שינוי. הצעה לרפורמה בהתנהלות הפיקוד הבכיר, שמטרתה לגשר על הפערים ולשקם את אמון הציבור בצה"ל
צה"ל הוא הצבא שלנו, כולנו עברנו דרכו, ומשרתי המילואים ממשיכים להיות חלק ממנו במשך מרבית חייהם. אנחנו, אני וחבריי משרתי המילואים, אוהבים את צה"ל. אנחנו אוהבים את הערכים, את הנכונות לקחת משימות קשות ומסוכנות ואת החברות. אנחנו גאים במפקדינו הסדירים, ורואים בהם אנשי מופת. מתחילת המלחמה הפכו הרגשות האלו למורכבים, ונוצר בידול בין היחס אל הדרג הלוחם של צה"ל ליחס אל הפיקוד הבכיר שלו. הטקס מנקר העיניים והמקומם שנערך לכבודו של ראש אמ"ן היוצא הבליט את המורכבות הזו, ואם תרצו הבליט את פיצול האישיות של צה"ל עצמו.
כולנו ברגשות מעורבים. כל מי שמשרת בצבא, כל מי שהיה לו בשנים האחרונות חלק בבניין הכוח ובהפעלתו, מרגיש אשם. בשבועות הראשונים הייתה תחושת התבוסה וההשפלה קשה מנשוא. עם הזמן אלו התחלפו באכזבה ובתחושת החמצה. אם משרתי המילואים כך, המפקדים בסדיר על אחת כמה וכמה.
מצד אחד של היחס המורכב לצה"ל נמצאים המפקדים בסדיר, אותם אנחנו אוהבים ומעריכים, דרגי השטח: מפקדי גדודים, חטיבות ואוגדות, שנדרשים מאז תחילת המלחמה לעומס קשה מנשוא. הם נושאים בנטל המלחמה, בנטל של החיכוך הקרבי במציאות הפיזית הנוקשה ובאויב המר, בנטל הרגשי של אובדן החברים והפקודים, שעליהם יש לכל מפקד אחריות אישית. את העומס הזה הם נושאים כשעל ליבם מעיקה תחושת אשמה, אחריות כבדה לכישלון שהיו שותפים לו, וריסוק אתוס הניצחון שבוער בליבו של קצין קרבי. המפקדים האלו זקוקים וראויים לחיבוק שלנו, לתמיכה, למסר של אהבה. אנחנו לא שוכחים את הטעויות שנעשו, אבל הטעויות האלו לא גורעות מהאהבה, מההערכה, ומהגאווה שיש לנו באנשים שמגינים עלינו, לעיתים במחיר אישי כבד.
החוב שיש לנו למפקדים, בייחוד המפקדים הקרביים, בסדיר ובמילואים הוא עצום. אני מתמקד בצבא הסדיר לא כי תרומתם בקרב שונה מתרומת המילואים, אלא כי נטל האשמה האישית, נטל התרסקות האמונה במקצוע ובשליחות האישית, המועקה שנושאים המפקדים בסדיר, גדולה בהרבה. אנחנו כחברה חייבים לחזק אותם ולטעת בהם את האמונה שיש גם הרבה טוב, שנעשו הרבה תהליכים מוצלחים, ושכל אלו עומדים לנו עכשיו בדרכנו לניצחון, ואנחנו מכירים עליהם תודה לצבא הסדיר.
מצד שני של הרגש המורכב נמצאים המפקדים הבכירים, אלו שנמצאים בשיח עם הציבור ועם הדרג המדיני, שגם להם יש חלק גם ברע וגם בטוב. עם זאת, נראה לעיתים שהמפקדים הבכירים עושים כל שביכולתם כדי להתרחק, להתנתק, לוותר על התמיכה והאימון שלנו. איך נוצר ההבדל? הרי המפקדים הבכירים אינם אנשים אחרים, בעצמם היו מפקדי גדודים, חטיבות ואוגדות רק לפני שנים מועטות, ועולם הערכים שלהם לא השתנה כשקיבלו דרגות אלוף.
דרג השטח בצה"ל נבחן עכשיו במבחן האש, המבחן שאליו הוכן והתאמן, והוא עומד בו בהצלחה רבה. הפיקוד הבכיר של צה"ל, כולו אנשים ראויים ומוכשרים, נבחן במבחן חדש שאליו לא התכונן מעולם. כבר שנים ארוכות שהמפקדים הבכירים בנו לעצמם תחושה של חשיבות שגובלת ביהירות. ההשקעה העצומה בתשתיות פיזיות, מערכות פיקוד ושליטה, מערך של עוזרים ולשכות, וגינוני טקס כמו קימה לכבוד המפקד, כל אלה שוחקים את הצניעות הטבעית שחש מפקד שמתחכך ונבחן בבעיות טקטיות שהפתרון להם לא ברור. בנוסף, החיכוך והשיח עם הדרג המדיני מייצרים תחושת חשיבות ולעיתים אפילו תחושת עליונות כלפי כל דרג אחר במדינה.
במקביל מרגיש המפקד הבכיר שהקריירה שלו לקראת סיום, ובקריירה הזו הוא הגיע לפסגה. אולי יעשה עוד תפקיד אלוף, מעטים יהיו רמטכ"לים, ובעיני רוחו, באופן טבעי ואפילו ראוי להערכה, הוא צופה לתפקידים משפיעים יותר בחברה, בכלכלה או בפוליטיקה.
תחושת האשמה שמתלווה להתחלה הכושלת של המלחמה נתפסת אחרת אצל מפקד צעיר, ואצל מפקד שהגיע לשיא הקריירה. המפקד הצעיר בוחן את התקלות שהיו, כולל שגיאות אישיות, ורואה בהן מעידה שממנה אפשר ללמוד ולהתקדם. כך מלמדים אותנו בצבא. שגיאה היא טבעית, מקובלת, וצריך ללמוד ממנה. גם אם רובצת עליו תחושת אשמה ומועקה קשה הוא רואה בה רק מרכיב אחד במכלול ההישגים שחווה ומקווה לחוות בעתיד. ההיבט הרחב יותר, הקונספציה שעמדה בבסיס הכשל, אינה בטווח השפעתו ואחריותו של הדרג הלוחם. לעומתו מרגיש המפקד הבכיר שכל הקריירה שלו מוארת עכשיו באור שונה. לא רק אשמה ומועקה מלוות אותו, אלא החשש שכל הישגי העבר שלו הם שקר. זו תחושה קשה מנשוא ובאופן טבעי היא מודחקת. המפקדים הבכירים מדחיקים את הטענות שבמדיניותם, בתפיסתם, בהשפעה שהייתה להם על בניין הכוח הצבאי וההתנהלות המדינתית הביאו עלינו אסון. ההדחקה מקשה עליהם לנטוש את כל מערכת השיקולים שבה השתמשו, מערכת של איזונים בין מאמץ צבאי, מאמץ כלכלי, חוסן חברתי ומאמץ מדיני, ולעשות את מה שהציבור מצפה מהם, לחתור לניצחון צבאי מוחץ ולהניח לממשלה לבחון את ההיבטים הלא צבאיים של המלחמה. ההתנהגות הזו מייצרת תדמית של צבא הססן, לא מאמין בעצמו, ומבקש לסיים את המלחמה בכל מחיר.
טקס ההחלפה של ראש אמ"ן הוא הסימפטום. בעיני הפיקוד הבכיר אירועי שמחת תורה הם טעות של לילה אחד, מעידה רגעית כתוצאה מהצטברות של מזל רע. לא ראוי בעיניהם שטעות אחת תעיב על קריירה מפוארת. בעיני הציבור אירועי אותו לילה הם תוצאה של שנים ארוכות בהן שלטה מדיניות שגויה, ובהן הועדפה תפיסה פוליטית על פני מקצועיות צבאית.
הפיקוד הבכיר של צה"ל ראוי לביקורת אבל גם לתודה והערכה. כל התקפה חטיבתית מוצלחת וכל פגיעה מדויקת של חיל האוויר הם תוצאה של בניין כוח והכנה שאותו עשה הפיקוד הבכיר באותן שנים ארוכות שקדמו למלחמה. אל לנו לשכוח את חובנו והערכתנו לאנשים האלו. עם זאת, נדרש שינוי יסודי. הדרג הבכיר בצה"ל נדרש לשינוי עמוק, שינוי שאולי מחייב את החלפת כל הדרג הבכיר באנשים שיביאו התנהגות חדשה. הצניעות הנדרשת מהדרג הטקטי צריכה לחייב גם את הפיקוד הבכיר. על הפיקוד הבכיר לנהוג בדרג המדיני באותו כבוד שבו נוהג מפקד זוטר במפקד בכיר. כדי לפתח את הצניעות הזו, על הפיקוד הבכיר החדש יהיה להתנהג אחרת כלפי פנים וכלפי חוץ. כלפי פנים יהיה על הפיקוד הבכיר לסגל מאפיינים של צניעות בכל דרכיו. צניעות בתנאים הפיזיים, במספר ובדרג העוזרים, בגינונים הטקסיים, ובנכונות לפתח בצבא שיח ביקורתי, חוצה מדרגים, פתוח, ואפילו חצוף ופרובוקטיבי. כלפי חוץ יהיה על הפיקוד הבכיר להתמקד במעשה הצבאי, ולהבין את מקומו במערכת קבלת ההחלטות המדינתית. להימנע מהבעת דעה או ניתוח ההשפעה של המעשה הצבאי על החברה, הכלכלה או יחסי החוץ. כל אלה הם משימת הדרג המדיני.
לסיכום, החברה בישראל עומדת בפני אתגר גדול. עליה להוקיר את הישגי צה"ל, לתמוך במפקדיו, ולשאת עימם את משא המלחמה. במקביל נדרש הפיקוד הבכיר לבחינה ושינוי משמעותיים. איזון נכון בין שתי המשימות האלו ישקם את האמון בין החברה הישראלית לצה"ל.
דור חדש של מנהיגות צבאית נדרש לנו, יש לנו שפע של מפקדים מוכשרים וראויים, ואם ילמדו משגיאות העבר, שלהם ושל קודמיהם, מובטח לנו תיקון והגעה לפסגות חדשות.
אכן רפורמה חשובה, אך לא מספיקה.
יש עוד גורמים שחשוב להתייחס אליהם:
א.כאשר מתקדמים מספיק גבוה בסולם הדרגות נדרשים המפקדים ליכולות נוספות שלא קיימים בדרגים נמוכים יותר כגון מג״דים ומח״טים ואלו הן הדרישות הפוליטיות של התפקיד.
לכן, צריך להבהיר שזה שלקצין יש עבר מפואר זה לא מספיק כדי להפוך לאלוף.
ומקרה המבחן הוא (כמובן) תא״ל גולדפוס שהוכיח דהוא קצין מצוין אך נטול יכולת פוליטית ולכן צריך להישאר בתפקידו אך רא״ל הלוי צריך להכניס לתיק שלו המלצה לא לקדמו לדרגת אלוף.
ב. העבודה היא שכל הגורמים הללו קיימים גם במקצועות אחרים אבל פחות בולטים. למה?
כי אנשי צבא מורגלים במשך שנים לחלק פקודות באופן דיקטטורי, ואח״כ מוצאים עצמם משועממים בפנסיה בגיל צעיר יחסית לשאר המשק.
אמנם אין מה לעשות לגבי חוסר הדמוקרטיות (חוץ מלהמשיך להסביר לאנשים למה קצינים בכירים יוצרים פוליטיקאים גרועים ואסור להצביע להם) אבל אפשר לטפל בפנסיה המוקדמת ע״י הארכת הפז״מ הנדרש למספר רב של דרגות בקבע.
מתוך ויקיפדיה:
העיקרון הפיטרי היא טענה מתחום הפסיכולוגיה הארגונית, שעל פיה כל עובד בארגון יקודם מתפקיד לתפקיד במעלה ההיררכיה כל עוד הוא מבצע את תפקידיו בהצלחה, והוא יתקבע בסופו של דבר בתפקיד הראשון שאותו לא יבצע כהלכה. העובד יישאר בתפקיד זה ולא יקודם הלאה, משום שהוא אינו מסוגל לבצעו כהלכה, כי הוא "חסר כישרון" או כישורים מתאימים. במילים אחרות, ארגון היררכי מנתב את כל עובדיו דווקא אל תפקידים שהם אינם מוכשרים לבצעם…
על פי העיקרון הפיטרי: "בתוך הירארכיה ניכרת נטייה אצל כל עובד לעלות ולהגיע לרמת אי־היעילות שלו. כל משרה נוטה להיתפש על ידי פקיד שאינו מוכשר למלא את תפקידו." את העיקרון פרסם לורנס ג'יי פיטר בשנת 1968[2] ומעט לאחר מכן פרסמו בספרו The Peter Principle, העוסק בבעיות מנהל בצורה הומוריסטית…
העיקרון יוצא מנקודת הנחה כי עובדים מקודמים במהלך עיסוקם בארגון ועולים בשלבי ההיררכיה, על בסיס הצלחותיהם בארגון (אך כמעט ולא קורה מצב הפוך, בו עובד יורד שלב). ההנחה השנייה של העיקרון היא כי כל שלב בהיררכיה הארגונית דורש כישורים אחרים (לדוגמה, מכונאי זקוק למיומנות טכנית גבוהה, בעוד שאחראי המכונות זקוק למיומנות ניהול).
ככל שכישוריו של עובד גבוהים יותר, כך סיכויו לקבל קידום גבוה יותר אף הוא. לאחר שהעובד מקנה לעצמו רמת כשירות גבוהה, הוא מקודם, אף על פי שכישוריו לאו דווקא מתאימים לתפקידו החדש.
ארגונים המנסים להתמודד עם התופעה, יעשו זאת על ידי הימנעות מקידום עובדים, עד אשר הללו יוכיחו כי יש להם את היכולת להצליח בתפקיד הבא. התוצאה היא שרק עובדים מתאימים יקודמו, ואילו עובדים טובים שאינם מתאימים לקידום יישארו בתפקידם, והתגמול על עבודתם הטובה יהיה חלופי, למשל באמצעות שיפור בשכרם או בתנאי עבודתם.
ההצעה שלך לעולם לא תצא לפועל מכיוון שמי שאמור לממש אותה אלה אותם אנשים לא ראויים במשרות הבכירות ביותר שאין להם שום עניין שאנשים ישרים ומוכשרים מהם יהיו במערכת ויגלו את הטעויות שלהם או גרוע מזה, יחשפו החלטות מזיקות שנגרמו במזיד. לדעתי הלא מלומדת אנחנו נמצאים בעידן שבו עודף פוליטיזציה האיץ את התהליך הזה ויצר שכבת מנהיגות פקידותית בכירה שמורכבת אך ורק מאנשים כאלה שעסוקים בעיקר בלטפוח לעצמם ואחד לשני על השכם (ע״ע מסיבת הפרידה מחליווה), לחלק לעצמם פרסים, קידומים ולדאוג אחד לשני כלכלית אחרי הפרישה (ע״ע המימד החמישי ומיוני של שי ניצן לספריה הציבורית).
ברמה האסטרטגית הלוי וחליווה מיטב הקצינים שלנו קיבלו מט סנדלרים מאסיר משוחרר.
תחושת הכישלון המר שלהם מוצדקת.
ההתנהלות שלהם בליל התימהון לפי הפרסומים היא חובבנות לשמה.
לזכותם הם גידלו דור מעולה של לוחמים שהם אפילו לא ידעו להעריך שהציל את המדינה.
הם לא גידלו אף אחד. הם בעיקר דאגו לעצמם.
חליווה לא היה אמור לעבור אל"מ, והלוי לא היה אמור לעבור תא"ל.
הם קודמו מכח האינרציה הצנחנית -חבר מביר חבר.
הלוי מנהל את המלחמה ללא שום כישורים לנהל אופרציה כזו.
חליווה בעיקר עשה הרבה רעש והרבה להתחכך עם עיתונאים.
הכישלון על הראש שלהם לדיראון עולם.