החרם של השמאל על הטקס הממלכתי אינו אלא חזרה לשגרה של חרמות על הימין ואי הכרה בתוצאות הבחירות
"הכי זכורה לי החגיגה של יובל ה-70 …אבל יש דבר אחד שאני זוכר מאותן חגיגות ואני מצטער עליו מאוד. אני הייתי אז מזכיר. .. בגין, שהיה אז ראש הממשלה, הזמין את עצמו לאירוע, ולאחר דיון בתנועה החליטו להיעתר לבקשתו בתנאי שהוא לא ינאם. עד היום אני מצטער שהסכמנו לתנאי המגעיל הזה – תארו לכם איך זה נראה: ראש הממשלה יושב כאורח הכבוד בקהל אבל לא נואם".
כך תיאר מזכיר קיבוץ דגניה לשעבר, את חגיגות קיבוצו, שנערכו בשנת 1979, שנתיים לאחר שבגין נבחר והתמנה לראש ממשלה.
הווידוי של חבר דגניה אמור להבהיר, למי שלא הפנים עדיין, שהשמאל לעולם לא יקבל את תוצאות הבחירות ובוודאי שלא יכבד אותם. אין זה משנה מי יהיה מנהיג המחנה הלאומי, הוא תמיד ייפסל ויושמץ, ואתו כל תומכיו וחבריו למפלגה. דברי הקיבוצניק, שנכתב במלאת לדגניה 105 שנים, כלומר 35 שנה לאחר האירוע המביש, ולאחר שבגין כבר הלך לעולמו, מלמדים כי מנהיג מהימין יכול לזכות לעדנה ולכבוד רק לאחר מותו. בנימין נתניהו, בעצם קיומו (חי ובועט), גורם לשמאל להתיז את הרוע לכל עבר, ולהשיל מעליו את מסכות השיק הרדיקאלי שבהן הוא מתעטף.
לכן יש לראות בהתנגדות התנועה הקיבוצית והשמאל למינויה של השרה מירי רגב לאחראית על טקס הזיכרון חזרה לשגרה. לא נותרה גם ברירה אלא לספר לחברי הקיבוצים, לאלו שחזרו לסורם ולאלו ששותקים, כי מה שקרה בשמחה תורה הייתה התפרצות אנטישמית גרידא. הערבים אנסו, רצחו וחטפו אותם בגלל שהם יהודים ולא בגלל שהם קיבוצניקים. אצל הערבים אין אפליה בין יהודים ואין פריבילגיות. כפר עזה ושדרות חד הם. אבל מתחוור שהחרמות של "השומר הצעיר" על אצ"י, במרד גטו וארשה, לא עלו בעשן המשרפות.
הטקס הממלכתי לציון המתקפה הרצחנית של ה־7 באוקטובר לא נועד להנציח טבח סוציאליסטים אלא טבח מתנחלים. כך ראו הערבים, מאז ומעולם, את היישובים בנגב המערבי וכנגד זה, מפעל ההתנחלות בארץ ישראל, הם יצאו בחמת זעם. הגיע הזמן שהתנועה הקיבוצית תשתחרר מהאוטופיה ההרסנית וההזויה של "אחוות עמים" ותראה עצמה חלק מהמפעל הציוני, ולא חלק ממהפכת אוקטובר.
יש לקוות שהקיבוצים הדתיים בנגב המערבי לא יישבו על הגדר בסוגיה זו, אלא ייטלו חלק בטקס הממלכתי וייתמכו בו בפומבי. בכך יוכלו לבטא את הגורל, השליחות והחלוציות המשותפים לתושבי שדרות ואופקים ולהם, כשומרי אמוני ישראל. ברית שכזו עדיפה וראויה הרבה יותר על פני המשך שימור מעמד הואסלים של הקיבוצים החילוניים. אלו שמעולם לא השלימו עם הימצאותם של דתיים ב'נחלתם'.
ויש עוד עניין חשוב שכבר אי אפשר להשתיק אותו, והוא חלקם של הקיבוצים בהתנתקות. הקנאה בהצלחת חקלאי גוש קטיף העבירה אותם על דעתם והם פעלו להטלת חרם כלכלי בחו"ל על תוצרת הגוש. תרועות השמחה שהשמיעו והביעו חברי הקיבוצים למראה האוטובוסים שעליהם גורשו מתנחלי גוש קטיף, נצרבו בתודעה הציבורית לדיראון.
יש לקוות שהקיבוצים ימצאו את הכוחות ותעצומות הנפש בכדי לשוב לבתיהם ולשקם את משקיהם. אולם הדרך חזרה הביתה חייבת לעבור ביישובי המגורשים. בכדי להגיע לאחדות נדרש פיוס ואותו ניתן להשיג בבקשת סליחה של הקיבוצים ממגורשי הגוש. סליחה וגם תודה. חשוב להודות למגורשים על שהגנו על הקיבוצים בפרט ועל מדינת ישראל כולה בגופם ואף שילמו על כך מחיר דמים.
תחנה נוספת צריכה להיות בקצה המערבי של מסדרון נצרים הנוגע בים, שבו יידרשו החברים, כמאמר השיר "סליחות", שחיברה לאה גולדברג, "לכרוע על חוף הסליחה".
ד"ר יהודה שלם הוא סגן יו"ר "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי", חבר מערכת רבעון "האומה" ומחבר הספר "עוז לתמורה- עמוס עוז מכשף השבט".
הפתרון חייב להיות יצירתי. בדיוק בשעה שיתקיים הטקס האלטרנטיבי של השמאל, הציונות הדתית צריכה לקיים עצרת זכרון ענקית משלה. זה יחייב את התקשורת לכסות את שני האירועים או לחשוף את ההטיה הפוליטית שלה.
פספסת משהו:
המאבק של הימין הוא על הטקס הממלכתי ועל חשיבות הממשלה הנבחרת כי בלי שלטון משותף אין באמת דבק מאחד(בניגוד לאשליות של השמאל יש פה קבוצות שונות עם עולמות ערכים שונים).
לכן טקס פרטי של קבוצה כזו או אחרת רק פועל נגד המטרה.
לימני, לא פספסתי כלום. הטקס (או ההפגנה) של הציונות הדתית צריך להתקיים בזמן הטקס האלטרנטיבי, לא בזמן הטקס הממלכתי.
התנצלות בפני מפוני גוש קטיף היא מהלך חשוב ונכון אבל השאלה היא האמיתית היא האם תהיה הפקת לרחים וקבלה לעתיד?
וכאן עומד המבחן האמיתי של ההתנצלות-האם ימשיכו תושבי הקיבוצים בשיטת ההחרמות, הוצאת הכביסה החוצה ושימת העניינים והדעות האישיים מעל הנאמנות למדינה.
לכן ישנה דרך עוקפת גוש קטיף שאולי דווקא עדיפה -דרך העוברת בגבעות יו״ש ובספסלי הקואליציה ומתחילה בטקס יום השנה של השרה רגב.
לדעתי, הנקודה היא, שאין להם, לקיבוצים, זכות לנכס את הטראומה והאובדן לעצמם. גם אם הרצח ארע לחלקם בבתים שלהם ממש.
כל ישראל ערבים זה לזה. הטראומה היא של העם כולו וחובת הזכרון חלה על העם כולו. אלה נבחרי הציבור, נציגי העם שעליהם מוטלת החובה המוסרית הסמלית והאופרטיבית להרים ולנהל טקסים ומבצעי זכרון. עליהם על הקיבוצים, לכבד את העם החברה ונבחרי הציבור. אם כאובים מכדי להשתתף זה גם בסדר. אך בהתנהגות המבטלת המזלזלת הם פוגעים בעם ולא במירי רגב. ומנתקים עצמם מהעם עצמו. בלי החיבור שלהם לסיפור ולעם, אז מה הם בדיוק? פרודות של חומר צפות ביקום. כמה משפחות ובודדים שהיו במקום וזמן הלא נכון?….יש כאן עיוורון , שנאה עיוורת, ואיוולת של הקיבוצים וגורמים נלווים שמנסים לעשות רווח פוליטי על סבלם ואובדנם . מתי יתעוררו?
הטקס האלטרנטיבי הוא הטקס הממלכתי האמיתי. הוא לא של השמאל בכלל
אמיתי,
כמו רצח ישראלים עבור פרסים מאוסלו, זה שלום אמיתי.
אתם לא שונים בהרבה מהפרוגרסיבים בכל המערב. מדובר בסוג של מחלה אוטואימונית. הדוגמה המדהימה ביותר לעיוות שהגעתם אליו הייתה כתבי האישום שניסיתם לתפור ללוחמים מתנדבים מהימין על ״רצח נוחיבות״ בשביעי לאוקטובר. זאת הסיבה שאתם מסתגרים בתוך המילייה שלכם ועושים טקס אלטרנטיבי. אם תשמעו חלילה את הצד השני, אתם עלולים להבין שמה שאתם עושים לא בסדר ולכן החרם חייב להיות טוטאלי.