מחיר השאלה

סוגיית שחרור בני ערובה מידי ארגוני טרור מעמידה את מדינת ישראל בפני דילמה מורכבת. מצד אחד, הרצון להציל חיים ולהשיב את החטופים הביתה, ומצד שני, החשש מפני חיזוק ארגוני הטרור והסכנה לביטחון המדינה בטווח הארוך. מאמר זה בוחן את ההיסטוריה של עסקאות שבויים בישראל ואת השלכותיהן, תוך ניתוח הדילמות העומדות בפני מקבלי ההחלטות כיום.

רקע היסטורי

בעיית בני הערובה קיימת עוד מימי קדם. איפשהו בסביבות השנים 361-367 לִפנֵי הַסְפִירָה הפילוסוף היווני הנודע אפלטון דן בנושא זה בדיאלוג האחרון שלו "החוקים". הוא טען שבעיר הנמצאת בעת מלחמה במצור יש לתת יחס מיוחד לתושבים שבני משפחתם נחטפו על ידי האויב ולהבטיח את שלומם ורווחתם. חייבים להפגין רגישות מיוחדת למצבם הנפשי של משפחות החטופים ולתמוך בהם בזמנים כה קשים עבורם.

יחד עם זאת, זהו בדיוק מה שמחייב אנשים חכמים, ללא קשר לרגשותיהם הטבעיות, להפעיל את שכלם הישר. לכן, סבר אפלטון, כדי למנוע סכסוכים אפשריים, בגידות, וכדי שהחברה תוכל לשמור על המורל שלה ולעמוד במצור קשה, יש לבודד את המשפחות החטופים הללו משאר אוכלוסיית העיר.

בעקבות האירועים הטרגיים שהתרחשו ב-7 באוקטובר 2023, השכל הישר דורש חשיבה מעל ומעבר לסולידריות הטבעית עם רגשותיהם של המשפחות החטופים הדורשים לסגור מיידית ובכל מחיר את העסקה עם האויב לשחרור בני הערובה. כל אחד חייב לשאול את עצמו את השאלה הלא פשוטה הבאה: כיצד תשפיע הסכמתי לעסקה שכזאת בתנאים שנקבעו על ידי חבלנים של חמאס, עליי באופן אישי, על אשתי וילדיי בפרט, ועל גורל עמי ככֹּלל.

לכן, ראוי להיזכר כאן בפעולותיה של ישראל במצבים דומים שהיו בעבר ועל תוצאותיהם. הרי רוב האנשים מנסים להסיק לקחים מטעויותיהם בעבר כדי לא לחזור עליהן בעתיד. הרי מי שלא עושה זאת וחוזר על פעולות שנכשלו, בתקווה שהפעם התוצאה תהיה אחרות, בפרפרזה על האמירה של אלברט איינשטיין, פשוט מטורף.

בספטמבר 1972 תפסו מחבלי אש"ף 11 ספורטאים ישראלים באולימפיאדת מינכן ודרשו לשחרר תמורתם 234 מחבלים אסירים בישראל. במידה ושלטונות גרמניה לא יענו לדרישתם, הם איימו להרוג בן ערובה אחד בכל שעה. כדי להפגין את רצינותם ונחישותם, הם רצחו אחד מהישראלים וזרקו את גופתו  לרחוב.

תגובת ממשלת ישראל הייתה נחרצת: "לא יהיה כל משא ומתן". המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל באותה עת הייתה בשום פנים ואופן לא לנהל משא ומתן עם המחבלים, שכן הדבר יהווה תמריץ לפיגועים נוספים בעתיד.

ממשלתו של הקנצלר ווילי ברנדט דחתה את הצעתה של ישראל לשלוח יחידת כוחות מיוחדים לגרמניה. הגרמנים ניסו, בסיוע מתווכים מצרים, לנהל משא ומתן עם המחבלים, תוך שהם הציעו כופר כספי תמורת שחרור בני הערובה. תגובתם של המחבלים הייתה: "כסף לא מעניין אותנו, והחיים שלנו לא חשובים לנו".

המשא ומתן בין גרמנים למחבלים לא צלח, וכתוצאה והניסיון הכושל של המשטרה הגרמנית לשחרר את בני הערובה בכוח, כל 11 בני הערובה נרצחו.

ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר הורתה למוסד למצוא ולהשמיד את מי שהיו מעורבים במישרין או בעקיפין בהכנה ובביצוע תפיסתם של בני הערובה. גל חיסולים של חברי ארגון הטרור הפלסטיני "ספטמבר השחור" שטף את אירופה.

ב-14 במאי 1974 עברו שלושה מחבלים של החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין את הגבול בין לבנון לישראל והשתלטו על בית הספר "נתיב מאיר" בעיר מעלות, בו שהו 85 מטיילים, תלמידי בתי ספר, מלווים בשתי מורות ושתי חובשות.

המחבלים דרשו להחליף את החטופים ב-26 חברי ארגונם הכלואים בבתי הכלא בישראל. ממשלת גולדה מאיר סירבה להיענות לדרישתם זו וב-15 במאי ביצעו כוחות מיוחדים מבצע לשחרור החטופים. המחבלים, בטרם חוסלו, השליכו רימונים לעבר בני הערובה. 22 תלמידים ושלושת המבוגרים נהרגו, 40 ילדים נפצעו .

ביום שבת, 11 במרץ 1978, 11 מחבלי אש"ף הפליגו מלבנון בסירות גומי ונחתו בחוף הים של קיבוץ מעגן מיכאל. יחד עם שני מחבלים נוספים שהצטרפו אליהם בדרך, הם חטפו שני אוטובוסים ומונית ולקחו את נוסעיהם כבני ערובה. תוך כדי נסיעתם באוטובוס לכיוון תל אביב הם ירי לעבר מכוניות החולפות ורצחו את האנשים שנסעו בהן.

כתוצאה מהפיגוע הזה, רצחו המחבלים 35 ופצעו 71 בני אדם. 11 מתוך 13 המחבלים חוסלו במקום על ידי חיילי כוחות מיוחדים שיירטו אותם בכביש בפרברי תל אביב. שניים נעצרו.

עד 7 באוקטובר 2023, הפיגוע הזה, המכונה "אוטובוס הדמים", נחשב לאירוע של שפיכות הדמים הגדולה ביותר שהתרחשה בישראל.

בכל המקרים הנ"ל, איש בישראל לא ארגן הפגנות מחאה נגד הממשלה המכהנת בדרישה להסכים מיידית לתנאים שהציבו המחבלים ולשחרר בני הערובה בכל מחיר. איש לא כינה את ממשלתה של גולדה מאיר "ממשלת דמים ומוות". איש לא כינה את גולדה מאיר ואת שר הביטחון משה דיין "רוצחים" שהפקירו את בני ערובה למותם בגלל האינטרסים הפוליטיים האישיים שלהם.

איש לא ארגן הפגנות מחאה גם נגד ממשלתו של מנחם בגין בעקבות הטרגדיה של "אוטובוס הדמים", ולא האשים אותו ואת שר הביטחון עזר ויצמן בכישלון ההגנה על הגבול הימי של ישראל, שהוביל למותם ולפציעתם של יותר ממאה מאזרחי המדינה. איש לא דרש ממנחם בגין להתפטר ולקיים בחירות חדשות לכנסת באופן מיידי.

בעוד שבמקרים הקודמים ישראל נקטה בעמדה נחושה כנגד משא ומתן עם מחבלים, שנת 1985 סימנה נקודת מפנה במדיניות זו. השינוי הזה הוביל לסדרה של עסקאות שבויים, שהשלכותיהן ממשיכות להדהד עד היום.

השלכות עסקאות קודמות

בשנת 1985 נטשו ראש הממשלה שמעון פרס ושר הביטחון יצחק רבין את המדיניות העקרונית של ממשלות הקודמות. הם לא רק ניהלו משא ומתן עם מחבלים, אלא גם הסכימו לדרישות של החזית העממית לשחרור פלסטין (PFLP) במסגרת "עסקת ג'יבריל" על שם מנהיג החזית העממית.

בתמורה לשלושה שבויי מלחמה ישראלים, ב-21 במאי 1985 שחררה ממשלת ישראל 1,150 מחבלים פלסטינים, כולל מאות מאלה שידיהם מגואלות בדמם של ישראלים רבים.

המחבלים ששוחררו במסגרת "עסקת ג'יבריל", היו השייח' אחמד יאסין, ג'יבריל רג'וב ומחבל מ"אוטובוס הדמים" ח'אלד חוסיין (אבו עוסבה). כמו כן שוחרר היפני קוזו אוקמוטו, שותף במתקפת הטרור העקובה מדם בנמל התעופה בלוד ב-30 במאי 1972, בו נהרגו 28 בני אדם, בהם נשיא האקדמיה הישראלית למדעים לשעבר אהרון קציר, אחיו של נשיא ישראל לעתיד אפרים קציר, ו-11 עולי רגל נוצרים מפורטו ריקו.

הדרישה המקסימלית של המחבלים עד אז הוצגה באולימפיאדת מינכן, כאשר הם דרשו בתמורה ל-11 ספורטאים לשחרר 252 מחבלים הכלואים בישראל ובמספר מדינות נוספות.

למרות התנגדותו של שר החוץ שמיר, ראש הממשלה שמעון פרס ושר הביטחון יצחק רבין, תוך היענות לדרישות המחבלים, יצרו את התקדים לפיו ישראל מוכנה לשלם כל מחיר עבור שחרור החטופים. יותר מכך, שחרורם ההמוני הללו תרם לגידול חד במספרם של המחבלים בארגוני הטרור המחתרתיים המקומיים ובאיכות הכשרתם שלהם, דבר אשר השפיע באופן מיידי על ביטחונם של אזרחי ישראל.

התקדים של "עסקת ג'יבריל" העמיד את כל הממשלות הבאות בדילמה קשה. התגשמה התחזית ממנה חששו הממשלות הקודמות – נוצר עידוד חזק לפיגועי טרור חדשים והחוזרים על עצמם במטרה לקחת בני ערובה ולדרוש את שחרורם של אלפי מחבלים כלואים בבתי הסוהר הישראליים.

כבר בדצמבר 1985, חצי שנה בלבד לאחר יישום "עסקת ג'יבריל", נעשו ניסיונות ראשונים של המחבלים המשוחררים לבצע פיגועים בירושלים. במהלך השנתיים הבאות הכשירו המחבלים המשוחררים אלפי מגויסים חדשים בארגונים הטרוריסטיים מה שבדצמבר 1987 הוביל לאינתיפאדה הראשונה שנמשכה עד שנת 1991.

כך, ב-11 באוקטובר 2011, בהצבעה של 26 מול 3, אישרה ממשלת ישראל, שנכנעה ללחץ של הפגנות ההמוניות שארגנה האופוזיציה הפוליטית השמאלנית, בתמיכת רוב כלי התקשורת ההמונית, עסקה לשחרור גלעד שליט, שהוחזק בשבי חמאס יותר מחמש שנים בעזה. הנשיא שמעון פרס חתם על צו חנינה ל-1,027 מחבלים, ביניהם 477 מהם עם "דם על הידיים", תוך ציין חסר ערך כלשהו שהוא "לא שוכח את פשעיהם ואינו סולח להם".

אפילו ממשלו של נשיא ארה"ב אובמה מתח ביקורת על שחרור המחבלים האחראים לרציחות של אזרחי צרפת וארה"ב. בינואר 2012, קראו חברי קבוצת הפעולה האמריקאית Parents Forum for Justice (PFJ), הכוללת הורים לאזרחים אמריקאים שנהרגו או נפצעו בישראל כתוצאה מפיגועים, ליועץ המשפטי לממשלה אריק הולדר לפתוח בחקירה פלילית נגד המחבלים אשר שוחררו בישראל במסגרת העסקה.

כעת אותם ראשי האופוזיציה מאשימים את ראש הממשלה נתניהו בכך ש"עסקת שליט", שהם בעצמם דרשו ממנו לקיימה, הובילה לשחרור סינוואר ולאירועי ה-7 באוקטובר. ואז, באופן חסר הגיון אלמנטרי, הם שוב דורשים ממנו להסכים מיד לעסקה חדשה כדי לשחרר עוד יותר מחבלים הכלואים על פשעיהם הרצחניים. חוסר ההיגיון בסתירה שנוצרה בין ההאשמות שלהם בנוגע לשחרור סינוואר ושותפיו בעסקת שליט ודרישותיהם לשחרור אינו מפריע להם כלל. הם בטוחים שהעם לא יבחין בחוסר הגיון בכך, ושתועמלני החצר שלהם, השולטים כמעט בכל כלי התקשורת ההמונית בארץ, יוכלו להציג את עמדתם בצורה המשכנעת ביותר.

הקריאות להסכים לאלתר לדרישות המחבלים ולשחרר את החטופים בכל מחיר רק מחזקות את רצונם של אויבי ישראל להמשיך בפיגועים על מנת לתפוס בני ערובה חדשים.

ואכן, כפי שראינו בשנים האחרונות, דעת הקהל נתונה להשפעתם של פוליטיקאים ציניים, אשר במאבקם הפוליטי על השלטון נגד ממשלת נתניהו מנצלים כל הזדמנות האפשרית לכך. כעת הם מנצלים למטרה זו גם את רגשות הפחד ואת דאגות הטבעיות של המשפחות ליקיריהם שהפכו לבני הערובה בידי המחבלים.

בעזרתם של עובדי תקשורת רבים מדי אשר הפכו את עצמם מעיתונאים אובייקטיביים לתעמלנים פוליטיים בשכר, מופצות ברבים האשמות היסטריות נגד הממשלה, שמצטיירת כאילו היא, ולא הטרוריסטים, אשמה בסבל של בני הערובה.

ומה שחמור עוד יותר אויבי ישראל נהנים מאוד מליבוי היצרים חסר הגבולות של אלו שמלבים את פיצול דעת הקהל בישראל אשר עלול להביא לקריסה מוחלטת של האחדות בעם ישראל, ולהוביל, חלילה, להרס עצמי של מדינת היהודים.

נשאלת שאלה שעליה צריך היה לתת את הדעת כל אחד מהמפגינים אשר מצהיר כי הוא מוכן לעשות עסקה מיידית עם מחבלים ואשר דוגל בשחרור בני ערובה בכל מחיר. הרי ברור לחלוטין שהיענות לדרישותיהם רק מגביר עוד יותר את התיאבון של מחבלי של חמאס, הם לא יעצרו במעשיהם, אלא אם כן יושמדו כליל.

האם המפגינים, הדורשים כעת להסכים מייד לתנאי חמאס, מבינים מה תהיה המשמעות של שחרור אלפי "סינווארים"? השאלה העומדת לפני כל אחד מהם באופן אישי כתוצאה ממימוש, חלילה, של העסקה עם המחבלים על פי תנאיהם, היא: האם אתה אישית מוכן להעמיד את עצמך, את אשתך, ואת ילדיך, ואת גורל מדינתך בכלל, בסכנת חיים הבלתי נמנעת? הרי התוצאות וההשלכות של "עסקת ג'יבריל" ו"עסקת שליט" מדברות בעד עצמן.

ועוד שאלה קשה נוספת: האם החיים של כל אחד מ-709 החיילים שכבר נהרגו ושל האלפים שנפצעו בקרב למען שחרור החטופים וכדי להרוס את הקן הרעיל של המחבלים בעזה, שווים פחות מחייו של כל אחד מ-70 בני הערובה?

לטבח העקוב מדם שביצעו ה"אזרחים השלווים" בעזה בשכניהם היהודים, הם קיבלו תגובה ראויה מצבא הגנה לישראל. כתוצאה מכך, כפי שכתבה העיתונאית הפרו-פלסטינית עמירה הס במאמרה ב"הארץ":

ההפצצות והקרבות הרסו ויהרסו בניינים ותשתיות ברוב הרצועה. גם אם תיפסק המלחמה מחר — לנותרים בחיים לא יהיה איפה לגור והשיקום — בלי קשר מי יוכרז כמנצח הסופי — יימשך שנים ארוכות. הדילמה מהו הצעד הנכון: עזיבה למען החיים או הישארות ב"תקופת האבן" למען הלאום והפטריוטיות — תלווה כל אדם…
האם אין אף מנהיג, נסיך או מלך ערבי או שליח או"ם שיכול לשכנע את מצרים להרשות לאזרחים עזתים לחצות את מעבר רפיח, שם הם יהיו מעבר לאזור המלחמה ויקבלו סיוע מהאו"ם או מהצלב האדום? זהו המקום ההגיוני שאליו אפשר ללכת…

לאלה השואלים מה ניתן לעשות כדי לשים קץ אחת ולתמיד לסכנת המוות לחייהם של אזרחים ישראלים הנשקפת מהערבים, הלאומנים והאסלאמיים כאחד, יכולים לקבל תשובה במילה אחת: הסודטים. או בשתי מילים: פרוסיה המזרחית.

כפי שהסביר וינסטון צ'רצ'יל בבית הנבחרים ב-15 בדצמבר 1944, לגבי פתרון לבעיית המיעוט הגרמני רבת השנים במזרח אירופה:

העברת אוכלוסין היא השיטה שככל שאנו יכולים לראות תהיה המספקת והמתמשכת ביותר. לא יהיה עירוב אוכלוסיות שעלול לגרום לבעיות אינסופיות. יתבצע ניקיון מלא. אני לא חושש מההעברות האלה, שבתנאים מודרניים הן אפשריות יותר ואנושיות יותר.

די להסתכל על היחסים שנרקמו ומיוצבים לשביעות הרצון של הצדדים כבר כמעט 80 שנה בין גרמניה מחד, לבין פולין, צ'כיה, סלובקיה, הונגריה, רומניה וסלובניה מאידך, כדי לראות עד כמה צ'רצ'יל הגדול צודק..

מה שהיה נכון לבעיית הסודטים יהיה ללא ספק נכון לבעיית רצועת עזה.

לסיכום, שאלת שחרור בני הערובה מעמידה את החברה הישראלית בפני דילמה מוסרית וביטחונית מורכבת. מצד אחד, יש רצון עז להציל חיים ולהחזיר את החטופים הביתה. מצד שני, ההיסטוריה מלמדת שעסקאות שחרור בתנאים של הטרוריסטים מובילות לפיגועים נוספים ולסיכון חיי אזרחים רבים בעתיד. הפתרון חייב להיות מאוזן, תוך שקילת ההשלכות לטווח הארוך על ביטחון המדינה ואזרחיה.