השנאה הקדושה: כשאידיאולוגיה הופכת לדה-הומניזציה

השבוע קיבלתי דוא"ל מ-"תלם", מגזין מקוון של קרן ברל קצנלסון. הדוא"ל מפנה את תשומת לב הקורא אל מאמר מאת אורי תובל, איש "הארץ" לשעבר, תחת הכותרת "מלחמת אזרחים באמצעות שליח". אביא כאן את משפטי המפתח:

במדינת ישראל מתחוללת מלחמת אזרחים אלימה בין השלטון למתנגדיו, באמצעות שליח – חמאס. בניגוד לעימות פוליטי הרגיל המתבטא במאבק דמוקרטי (בעיקרו) על שליטה במוסדות המדינה, מלחמת האזרחים העקיפה מנצלת את הפגיעה הפיזית במחנה שמנגד, ומחמירה אותה. ההשמדה, ההרג וההרס שגרם חמאס הופכים בעימות הפנימי למאבק על משאבים, הפקרה, התעלומות, עידוד הגירה וערעור השלטון, כל זאת במטרה שהצד השני יאבד אחיזה בישראל… בעוד שמחנה זה [האופוזיציה לממשלה] מתמודד עם טראומה שנדמתה כלאומית אך מתבררת יותר ויותר כמחנאית, בדומה מאוד לרצח רבין, השלטון מנצל את האלימות החיצונית כדי לחולל פגיעה נוספת במתנגדיו.

לסכם: החמאס הוא כלי שהממשלה משתמשת בו כדי לזרוע הרג והרס בשורות מתנגדיו מבית אשר, יותר מישראלים אחרים, ראויים לחמלה בגלל שהם הקרבנות העיקריים של המלחמה.

אין לי עניין להגן על ממשלה זאת. היא מנהלת את המלחמה בלקות פוליטית ואסטרטגית המאיימת על קיומה של המדינה. מנהיגיה הפוליטיים והצבאיים היו צריכים לפנות את תפקידיהם מזמן – על אף שבנושא ההנהגה הפוליטית לפחות איני יכול להצביע על מישהו שאני מאמין שהיה מתנהל יותר טוב.

אך להאמין בתמונה שאורי תובל מבקש ליצור בדמיוננו, כאילו בנימין נתניהו ואיתמר בן-גביר מחככים ידיים למראה קיבוצים הרוסים ותושביהם הנשחטים? ומה לגבי מאות החיילים, לפחות מחציתם תומכי הממשלה, שמסרו את נפשם על הגנת המולדת? מה לגבי עיירות שלמות, כגון קריית שמונה, עד לא מזמן מעוז הליכוד, שחיזבאללה הפכה לחורבות? תובל כותב השמצות ללא שחר, ודבריו אף חמורים מהשמצות. אם הממשלה באמת מנהלת מלחמה חמה נגד מתנגדיו באמצעות חמאס, הלוא מוצדק לנהל נגדה מלחמה חמה?

ערן ניסן הוא פעיל בתנועת "מחזקים", שלקחה על עצמה (מלבד פעולותיה האחרות) להשמיץ את "פורום קהלת" (גילוי נאות: המחבר עבד ב"פורום קהלת" עד לפרישתו ועדיין מתנדב שם כעמית בכיר). בסרטון קצר שכותרתו "קהלת עשו דווקא למשפחות החטופים?" ניסן טוען כי זה בדיוק מה שפורום קהלת התכוון לעשות כשהוא התנגד לשביתה הפראית של ההסתדרות למחרת חשיפת רציחתם של ששה חטופים בעזה. בסרטון לובש ניסן חולצה המפנה קללה גסה ל"קהלת", והוא חוזר עליה בפיו בסוף הסרטון.

https://t.co/hUBi0qrgFH pic.twitter.com/Op92TD1SAH

— מחזקים (@mehazkim) September 1, 2024

כוונתי בהבאת דוגמאות אלו לתעמולת שנאה ישראלית אינה לעורר זעם או משתמה – יש כבר מספיק זעם בחיינו היומיומיים – אלא לנסות לנתח את המצב הרוחני הפנימי של מי שכותב ומפיץ דברים אלה.

המפיצים הם בעלי עמדות אידיאולוגיות חזקות, דבר שכשלעצמו אין בו פגם. מנהיגי "קרן ברל קצנלסון" ו-"מחזקים" רואים את עצמם כיורשים האותנטיים של ערכי תנועת העבודה. הם מאמינים שהם פועלים מתוך כוונות טובות, על אף שאנחנו יודעים שכוונות אלו אינן תמיד מובילות למקומות טובים.

הם מציגים את האידיאולוגיה שלהם, אך אינם מתיימרים לאתגר או להתווכח עם עמדות מתנגדיהם.  במקום זאת הם מעלילים עלילות על אותם מתנגדים ומתארים אותם כתכלית הרוע. הם מתארים את ראש הממשלה נתניהו כמי שקידם את טבח ה-07 באוקטובר אשתקד בברכה, ואת אנשי "פורום קהלת" כחלאות הששים להוסיף ליגון ולייאוש של משפחות החטופים. מטרת תעמולת השנאה הזאת אינה להתווכח עם מתנגדים אלא לעשות להם דה-הומניזציה, כיצורים שהרגשות והחמלה של אנשים נורמליים זרים להם.

יש תועלת פוליטית בתיאור מתנגדים כפחות מבני אדם. חברות טוטליטריות מפיצות תעמולת שנאה כשיטה. הם מתארים את החברה כמאוימת תמיד על ידי גורמים אפלים הקושרים קשר נגדה – טרוצקיסטים, יהודים – והנעדרים צלם אדם. כך הם משתדלים להחזיק את נתיניהם במצב מתמיד של מתח, פחד וחרון. אך הטרגדיה האמיתית שבתעמולה זאת נובעת דווקא ממה שהיא חושפת לגבי החיים הרוחניים של ממציאיה, תופעה שג'ורג' אורוול תיאר היטב בספרו 1984. אם להט אידיאולוגי גורם לאדם להאמין כי מתנגדיו חסרי צלם אדם, לא ירחק היום שבו הוא ינהג בהם כתתי-אדם הנעדרים כל זכויות.

מה מקור מצב רוחני זה? לעניות דעתי הוא נובע דווקא מדעיכת הדת בתקופה המודרנית. המשותף לדתות מערביות הוא שהן מלמדות כי לאדם יש יצר רע, ושחובתו להיות על משמר מתמיד נגדו ולכוף את יצרו, במיוחד ביחסיו לזולת, כלפיו האל מצווה לנהוג בצדק ואף בחסד. החברה המודרנית החליפה את הדת באידיאולוגיות, המדמיינות גן עדן עלי אדמות, פרי יצירתו של האדם. התובנה שכל אדם נברא בצלם זוכה אולי למס שפתיים, אך אינו חלק מהאילוף המוסרי שנושאי האידאולוגיה עוברים; הם איבדו את התחושה שעליהם להישמר מפגיעה בלתי מוצדקת, גם כלפי מתנגדים.

כמובן, ההיסטוריה מלאה דוגמאות של מפלצות אדוקות המתיימרות לחולל מלכות שמיים באמצעות החרב: אבא סיקרא, טורקמדה, יחיא סינוואר. דמויות אלו דומות באישיותם למפלצות מונעות אידיאולוגיות מודרניות כגון היטלר, סטאלין ומאו. אך דת האמת, זו של יונתן זקס, דיטריך בונהופר, ותדיאוש מזובייצקי, ראש הממשלה הראשון של פולין הפוסט-קומוניסטית, שונה בתכלית. לפי דת זאת אדם חייב להישמר לעשות צדק עם זולתו ולהשאיר את כינון מלכות שמיים למלכו של עולם.

כיצד יש להיאבק בתעמולת שנאה כגון זאת של תובל וניסן? מובן שאין לוותר להם כשהם מתארים את עמדות מתנגדיהם בסילוף. לסבור כי שביתת פרא באמצע מלחמת קיום אינה דבר נכון אין פירושו לאחל למשפחות החטופים סבל נוסף. אך חשוב מכך להצביע על תעמולת שנאה באשר היא, ולהבהיר שבאמצעותה מחבריה מחריבים את החברה שהם מבקשים להיטיב עמה.

אין להשיב לשנאה בשנאה, בדה-הומניזציה בדה-הומניזציה, נסיון לעורר משתמה – במשתמה, כי משמעות הדבר אינה להתנגד למפיצי שנאה אלא להצטרף אליהם. אל תצטרפו. כשאתה קורא משהו, אפילו אם נכתב על ידי מי שאתה מסכים איתו, המבקש לעורר אצלך זעם – אל תתפתה. אל תמהר לקחת ברצינות טענות כאילו פלוני מעורב בקשר סודי ואפל נגדך, או שהוא עוסק בפעולות שטניות. אם, לאחר בדיקה לעומק, אתה מגלה כי מי שמתנגד לעמדתך אינו נוקט באלימות ואינו דוגל באלימות, תדון אותו לכף זכות. תחתור לנהל שיחה עם מתנגד כזה שבו תלבנו את הסיבות למחלוקת. קשה לנהל שיחה כזאת ולא לצאת עם תחושה שהצד השני הוא לפחות בן אדם.

מה שמאיים על החברה שלנו אינן המחלוקות בינינו, אלא מחלה רוחנית הנפוצה מדי בשני צידי המתרס האידיאולוגי: הנכונות להאמין בגרוע ביותר לגבי אופי ומוטיבציה הצד השני, לראות אותם כרשעים מדי מכדי להיות זכאים ליחס הוגן. יצירותיהם של אורי תובל וערן ניסן מצערים אותי וגורמים לי להתעצב, אך איני רוצה להגיב להם בגינויים ומשתמה. קל מדי להפוך כמותם, ואפשרות זאת מפחידה אותי יותר מכל מה שיגידו עלי.

ד"ר יצחק קליין הוא עמית בכיר ב"פורום קהלת". הדעות שבמאמר הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדת "פורום קהלת".