אשליית החזרה ללחימה

סוגיית החטופים מפלחת את הלב שלנו, את הלב הפרטי של כל אחד מאיתנו ואת הלב הקולקטיבי של האומה כולה. בזמן שמדינת ישראל נמצאת במלחמה קיומית בעזה, כשלחזית זו הצטרפו שש חזיתות נוספות שמעסיקות את צה"ל בו זמנית, המחשבה על האחים והאחיות שלנו שמוחזקים בידי פראי האדם בעזה מדירה שינה מעיני כל ישראלי וישראלית. בזמן שמדינת ישראל הופכת כל אבן בניסיון להשיב את אחינו ואחיותינו הביתה, הן במבצעים צבאיים והן בסבבים קדחתניים של משא ומתן בדוחא ובקהיר, עולות לסדר היום שאלות כבדות משקל באשר למחיר שישראל יכולה לשלם על מנת להשיב את בניה הביתה, ובעיקר על המחיר שהיא אינה יכולה לשלם. הטרמינולוגיה כאן קריטית, כי מדינת ישראל תשלם מחירים כבדים על מנת להשיב את בניה לגבולם, אבל להבדיל מהסברה לפיה יש את אלה שרוצים ואת אלה שאינם רוצים, הדיון הנוקב הוא בשאלת המחיר שמדינה חפצת חיים במזרח התיכון יכולה לשלם, לעומת המחירים שאינה, בין היתר כי יביאו עליה את הטבח השואתי הבא. ובשאלה זו יש עמדות לכאן ולכאן.

הסוגייה המרכזית בשאלת הוויתורים שמדינת ישראל יכולה לבצע על מנת להשיב את החטופים שלנו הביתה היא הפסקת המלחמה בעזה. ראשי מערכת הביטחון בהווה, ורבים מבכיריה בעבר, מפקפקים בסכנה האסטרטגית לביטחון ישראל כתוצאה מעסקה הכוללת את עצירת המלחמה בעזה כרגע, תוך נסיגת כוחות הצבא משטח הרצועה ומציר פילדלפי. לטענתם, חמאס איבד את מרבית יכולותיו, במונחי כוח אדם, תשתיות ואמצעים לחימה. כשנגלה אינדיקציות לחידוש בניין הכוח הם מבטיחים, נוכל תמיד לשוב להילחם ולשלול מהאויב את יכולותיו בטרם יבצע בנו שידור חוזר של הטבח. או כמאמר האמירה האלמותית ״צה"ל ידע להתמודד״.

מלחמת יום הכיפורים לימדה אותנו שמצבים בהם יש תמימות דעים של גורמי המקצוע מקיר לקיר, צריכים להקים את הבוהקים שבתמרורי האזהרה. בדיוק לשם כך הוקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים מחלקת הבקרה באגף המודיעין, שזכתה לכינוי ״איפכא מסתברא״ (שלצערנו לא תמיד מילאה את תפקידה). ולמרות זאת, לפני השביעי לאוקטובר, הדיון היה נגמר לפני שהתחיל. הרי בכירי מערכת הבטחון הם גורמי המקצוע בעניין ומה לו לאדם הזוטר, נמוך הדרגה, לערער על האקסיומות שקבעו אלה שהקדישו את מירב חייהם לביטחון והגיעו לדרגות הצבאיות הבכירות ביותר במערכת. ככל שהיה מדובר בהערכות ללא רקורד היסטורי, גם היום היה קשה למצוא את טיעונים שיקשו על עמדתם. אבל יש רקורד, ענף. והרקורד לא מאפשר לקבל את עמדתם המקצועית בבחינת כזה ראה וקדש, המאפשרת להם להכתיב את המדיניות ללא נימוקים וללא שאלות.

לקחי העבר

הסכם אוסלו, הנסיגה מדרום לבנון וההתנתקות, היו אירועים שונים מאוד במאפיינים רבים – תא השטח, זהות האויב, התקופה בה בוצעו והמנהיגים שהובילו את אותם מהלכים. בגזרת המשותף, כל המהלכים האלה הובלו בידי מנהיגים בעלי ניסיון צבאי עשיר וכולם זכו לתמיכה מקיר לקיר, כמעט ללא יוצאים מן הכלל, מראשי מערכת הביטחון באותה עת ובדימוס. היה הוויתור אשר היה, בכל אחד מהאירועים האלה הבטיחו גורמי המקצוע ש״צה"ל ידע להתמודד״, שקיים ההסדר הביטחוני שידאג לביטחון ישראל ושבכל מקרה, תמיד נוכל לשוב ולפעול בשטח. לצערנו, כל תאי השטח, יהודה ושומרון, דרום לבנון ורצועת עזה הפכו לחביות נפץ לנגד ענינו, מבלי שפעלנו בנחרצות כפי שהובטח שנפעל. החבית העזתית התפוצצה בפנינו בשביעי לאוקטובר, החבית הלבנונית בוערת בעצימות נמוכה (לבינתיים) והחבית היו"שית היא האחרונה בתור, שאת התלקחותה אנו מנסים למנוע במבצע הצבאי הרחב שמתנהל בה בימים אלה. אני לא מבקש לפסול את טענת בכירי המערכת בשם אומרה, רק על סמך היותם הם. אבל היום, עם הידע ההיסטורי שבאמתחתנו, נעשה פשע בנפשנו אם לא ננהג בטענות המכילות את מתכון ה״נסיגה״, ״הסדרה״ ו״ביטחון״, טרם הושמד האויב, בחשדנות יתרה.

לאורך השנים ישראל ביצעה מגוון נסיגות משטחים אויב שלא הוכרע, הן אלה שבוצעו באופן חד צדדי כמו הנסיגה מדרום לבנון וההתנתקות מרצועת עזה והן אלה שבוצעו במסגרת הסכם כמו בהסכם אוסלו והנסיגה השנייה מדרום לבנון בתום מלחמת לבנון השנייה. לנסיגות אלה היו מאפיינים שונים בתקופות שונות, אך מכנה משותף אחד – הטענה החוזרת שבהתרגשות האיום לפנינו, נדע להתמודד איתו לפני שיתממש. בישראל של היום רווחת הטענה שהרפיסות שהופגנה מול חמאס ערב השביעי לאוקטובר היא תולדה של הנהגה מדינית חלשה ופסיבית. איני מבקש לפתור את האחראים מאחריותם, אבל דורות של מנהיגים הראו במעשיהם העקביים שכנראה יש מכשול שאינו רק פרסונלי, המונע ממדינת ישראל מלשלול את האיומים המתהווים לנגד עיניה בעת שקט.

דוד לוי ואהוד ברק הבטיחו ערב הנסיגה מלבנון שאם יחודש הירי מהצפון לבנון תבער. ציפי לבני הצהירה שלאחר ששינינו את המצב בגבול הצפון במלחמת לבנון השנייה, ככל שנדרש, החלטה 1701 יצרה את התשתית להמשך הפעילות בלבנון. אריאל שרון התחייב מיד לאחר ההתנתקות שנפילת קסאם אחד תוביל להחרבתה של רצועת עזה באש ארטילרית, ובנימין נתניהו הצהיר בהכרזה על הפסקת האש אחרי מבצע צוק איתן שמעתה מדינת ישראל לא תסבול עוד טפטופים, על שום חלק של מדינת ישראל. האויב התעצם, הטילים טפטפו, וכל דברי הרהב האלה ללא יוצא מן הכלל הופרכו כלא היו במרוצת השנים.

אם לא מדובר בחדלון פרסונלי מדבק, חוצה מנהיגים, מפלגות, אויבים ותקופות בהיסטוריה, כנראה שיש דבר אחר שמקשה על החזרה ללחימה עם ההפרה הראשונה של תנאי הפסקת האש. ״קאזוס בלי״ (בלטינית: עילתה למלחמה), הוא האירוע אשר גורם למדינה להכריז מלחמה על ישות אחרת, ומשמש להצדקת אותה מלחמה. עם השנים, וביתר שאת לאחר מלחמת העולם השנייה ובעקבות הטראומה שפשתה בעולם בעקבותיה, חל שינוי דרמטי בעולם המערבי ובקהילה הבינלאומית ביחס למדיניות הפעלת הכוח ובפרט באשר להצדקה המספקת ליציאה למלחמה. המציאות מוכיחה שבמאה האחרונה, פתיחה במלחמה יזומה מצטיירת כתוקפנות, שמתלווה אליה מחיר לא מבוטל כלפי הצד היוזם. לחץ דיפלומטי דרך החלטות מועצת הביטחון, סנקציות כלכליות, השעיה מגופים בינלאומיים הם רק חלק מהמחירים שעלולה לשלם מדינה שיזמה מלחמה ונתפסת כתוקפנית. בהתאם, ניסיון העבר מוכיח שלפחות בעשרות השנים האחרונות, הלגיטימציה הפנימית והחיצונית הנדרשת לפתיחה במלחמה לא מתגבשת מהפרת תנאי מתנאי ההסכם ואף לא מהתקיפה הראשונה מצד האויב, על אחת כמה וכמה כשמדובר באויב שאינו מדינתי.

מאז תום מלחמת העולם השנייה התפתחה במערב (שליקק את הפצעים הפתוחים הרבים שנותרו בו בעקבות המלחמה) תפיסה מוסרית פרדוקסלית, שמכתיבה את המצפן המוסרי בקורלציה מלאה ליחסי הכוחות בין הצדדים בסכסוך. כך, החלש נתפס כצודק והחזק נתפס כמנוול, באופן שאינו תלוי בהכרח בנסיבות המקרה הספציפי. החריג היחיד במצב זה, המאפשר לצד החזק לרכוש את הלגיטימציה המוסרית הנדרשת לפתיחה במלחמה, הוא מצב בו הצד החזק הותקף וספג נזקים כבדים, מה שבפועל מעמיד אותו בעמדת הקורבן שמעצמה מספקת לו את הלגיטימציה לפעול בכוח נגד התוקפן.

דוגמה מונומנטלית לתפיסה המוסרית הזו ניתן למצוא בארה״ב שלפני מתקפת ה11 בספטמבר. ערב המתקפה הרצחנית, ארה״ב ישבה בחיבוק ידיים מול האסלאם הרדיקלי שהתרגש עליה מבית ומחוץ, ולא נקטה בפעולה אקטיבית משמעותית נגד ארגוני הטרור שפעלו נגדה מבסיסם במזרח התיכון. בשנת 1993, במסגרת מלחמת הג׳יהאד שניהל ארגון אל-קעידה בארה״ב, החדירו מחבלים משאית עמוסה במאות קילוגרמים של חומר נפץ אל חניון מגדלי התאומים. המחבלים פוצצו את המשאית במטרה להפיל את המגדלים על יושביהם, אך הפיצוץ גרם ל6 הרוגים בלבד. למרות הכוונה הברורה והפגנת היכולות, במחיר הדמים הנמוך שנגבה ממנה בפועל, לא מצאה ארה״ב את הלגיטימציה לפעול מול ארגוני הטרור והאירוע הסתכם במספר כתבי אישום ובמאסר נקודתי של חברי החולייה המפגעת. רק 8 שנים מאוחר יותר, כשרוסקו 4 מטוסי נוסעים על נוסעיהם, שניים מהם לתוך מגדלי התאומים, ונהרגו כ3000 אזרחים אמריקאים, מצאה ארה״ב את הלגיטימציה האבודה ונקטה בפעולה עמוקה ויסודית נגד ארגוני הטרור ששילחו את המפגעים מאפגניסטן.

כדי להבין את תופעת הלגיטימציה הנקנית בנהרות דם ולא אחרת, לא צריך להפליג מעבר לים, או להתרחק אחורה בזמן. מדינת ישראל מתמודדת במשך שנים עם טרור בלתי פוסק מרצועת עזה, תוך שהיא חוזה במפלצת טרור המתעצמת לנגד עיניה במטרה אחת – השמדת מדינת ישראל. עשרות שנים שבהן בהינו במפלצת ונמנענו מהטיפול בה, בהיעדר לגיטימציה לפעולה משמעותית בעזה. לא כאן המקום לדון בחובתם של המנהיגים האמונים על ביטחון ישראל לפעול למען ביטחון ישראל ושלום אזרחיה כשלפניהם גלויה התמונה הרחבה, גם בהיעדר לגיטימציה כזו. הדברים אמורים רק כדי להראות שגם במדינת ישראל למודת הטרור והמלחמות, רק טבח של כ1200 אזרחים, לצד נפילתם של מאות חיילים, הובילו את מכונת המלחמה הישראלית לפעול במטרה להשמיד את ארגון הטרור חמאס. לא ההתקפות החוזרות ונשנות על יישובי ישראל, בטח שלא הפרת תנאי הפסקת האש, אף אחד מאלה לא הניעו את מכונת המלחמה עד הטבח שאפשר לישראל להנות מ5 דקות תהילת הקורבן בעיני עצמה ובעיני הקהילה הבינלאומית. ובחלוף 11 חודשים, גם תהילה מדומה זו נעלמה כלא הייתה.

״מצבר הלגיטימציה״ קרא לזה פעם בוגי יעלון. ברור לכל שהמצבר שהניע את מכונת המלחמה הישראלית במטרה לחסל את האויב שחרט על דגלו את השמדתנו, לא יטען מחדש בשום נסיבות מלבד טבח נוסף בנוסח השביעי לאוקטובר. כיום, המצבר של מכונת המלחמה הישראלית ריק. מכונת המלחמה מתקדמת לאט מאוד, לאט בהרבה מהקצב בו התקדמה בתחילת המלחמה, אבל אם תעצור לגמרי – לא תוכל להניע מחדש. את מצבר הלגיטימציה ניתן להטעין מחדש, כפי שהוכיח ניסיון העבר, רק בנהרות של דם יהודי חדש. תפיסת המוסר שפשתה בישראל ובעולם המערבי בעשרות השנים האחרונות, בה הצד החזק מטעין את מצבר הלגיטימציה שלו רק בעמדת הקורבן שספג מחירים אנושיים בלתי נסבלים, מלמדת אותנו שיעור חשוב שאת לקחיו אנו נדרשים ליישם במלחמה הנוכחית בעזה. המלחמה הקיומית בה אנחנו נמצאים, שבה צופים כל האויבים צמאי הדם שלנו באזור, צריכה להסתיים אך ורק בהכרעת האויב, הכרעה טוטלית ששוללת ממנו את יכולותיו ואת שלטונו. ההכרעה הזו הכרחית עכשיו, כי כמו שלא ידענו אף פעם בעשרות השנים האחרונות, גם הפעם לא נדע לחזור להילחם, בטח לא לפני שיבצעו בנו את הטבח השואתי הבא.