בית המשפט מתעלם מהחוק: הפרשנות השרירותית בפסק דין בחירת הנשיא רק מעמיקה את משבר האמון הציבורי במערכת המשפט
פסק הדין בעניין כינוס הועדה לבחירת שופטים, שחייב את שר המשפטים לכנס את הועדה כדי לבחור נשיא לבית המשפט, הוא מסמך מתסכל מאין כמוהו. פסק הדין הוא קצר, פשוט וקל לקריאה. קל לראות בו באיזו קלות יכולה מערכת המשפט לפסוק בניגוד לחוק.
פסק הדין מתאר את הרקע. העותרת, התנועה לאיכות השלטון, מבקשת לחייב את המשיב, שר המשפטים, להפעיל את סמכותו לפי סעיף 7(א) לחוק בתי המשפט ולכנס את הוועדה לבחירת שופטים לצורך בחירת נשיא ושופטים לבית המשפט העליון. שר המשפטים, שהוא היחיד שבסמכותו לכנס את הוועדה, מחכה להשגת הסכמה רחבה.
בחירת נשיא לבית המשפט העליון נעשית ברוב רגיל של תשעת חברי הוועדה. למערכת המשפט יש תמיד רוב בוועדה: חברים בה שלושה שופטים של בית המשפט העליון ושני נציגים של לשכת עורכי הדין. נציגי נבחרי העם, ככל שיישמע הדבר תמוה, הם מיעוט בוועדה.
העותרת, התנועה לאיכות השלטון, טוענת שאמנם כתוב בחוק ששר המשפטים יכנס את הועדה רק אם ראה שיש למנות שופט, אבל לדעתם הוא חייב לעשות כך. העיכוב מעיד לטענתם על כוונתו להכפיף את מערכת המשפט לסמכותו.
היועצת המשפטית לממשלה מסכימה עם העותרת, למרות שקל מאד להגן על עמדת השר, ובוחרת לטעון את טיעוני העותרת. אפשר לתמוה למה המדינה מעסיקה עורכי דין שתפקידם להגן עליה בבית המשפט אם הם לא עושים את זה. ממתי נדרש עורך דין להזדהות עם מעשיו של לקוחו? האם סנגורו של רוצח לא יכול להגן עליו גם אם הוא מתנגד לרצח? אבל זה דיון אחר.
המשיב, שר המשפטים, טוען שבחירת נשיא בהסכמה רחבה היא חשובה כדי לקיים את אמון הציבור במערכת המשפט. השר טוען כמובן שהסמכות ניתנה לו בחוק, שהעתירה מבקשת להפר את האיזון בין הרשויות ולהעביר את הסמכות לבית המשפט, וגם שבית המשפט נתון בניגוד עניינים. כל זה, אם יפסוק בית המשפט להתערב, יחריף עוד יותר את חוסר האמון במערכת המשפט. השר גם טוען שאפשר לפרש את החוק כך שגם בחירת נשיא מחייבת רוב מיוחד בוועדה.
פסק הדין מתייחס לטענות השר. פסק הדין מזכיר שצריך לפרש חוק לפי לשונו ולפי כוונות המחוקק, ולכן הוא מבטל את טענת השר שגם לבחירת נשיא נדרש רוב מיוחד. אמנם בדברי ההסבר לחוק נאמר שתכלית הרוב המיוחד היא להשיג הסכמה רחבה בגלל חשיבות השופט, אבל הדבר נאמר שם על שופט ולא על נשיא. פסק הדין דקדק בדברי ההסבר והסיק שאם כתוב במפורש ששופט הוא החשוב לעניין הרוב המיוחס וההסכמה הרחבה, כוונת המחוקק היא שאין הכוונה לנשיא. אולי סבר המחוקק שהנשיא איננו חשוב או לא חשוב שתהיה בעניינו הסכמה רחבה, או אולי במקרה של הנשיא אין ברוב מיוחס תרומה להשגת הסכמה רחבה. בקביעה הזו נצמד הפסק ללשון החוק, ויפה נהג. אילו רצה המחוקק שבחירת הנשיא תהיה ברוב מיוחס יכול היה לכתוב כך בחוק. גם המסורת הוותיקה, אותה מציין פסק הדין, למנות את הנשיא בשיטת הסיניוריטי, מחזקת את טענת פסק הדין שהמחוקק דקדק בניסוחיו.
בהגיעו לדון בפירוש המילים "ראה שר המשפטים שיש למנות שופט", ואין חולק שהכוונה גם לנשיא, נותן בית המשפט לניסוח משקל נמוך יותר. פסק הדין קובע שיש לשר המשפטים חובה לכנס את הועדה, למרות שנוסח החוק נמנע מכך. המחוקק יכול היה לנסח "כאשר נוצר הצורך במינוי שופט יכנס שר המשפטים את הועדה"[1], ובכל זאת המחוקק העדיף להעניק לשר שיקול דעת, ולכתוב "ראה שר המשפטים צורך". הניסוח הזה מופיע בחוק ובדברי ההסבר לו פעמים רבות, ובכולן הכוונה להעניק סמכות לפעול בדרך מסוימת לפי שיקול דעת, ולא לחייב לפעול אם נוצר צורך. למשל "בית משפט מחוזי רשאי לשבת בדין בעניין מסוים, כולו או מקצתו, במקום שאינו מקום מושבו, אם ראה לעשות כן למען הצדק או למען יעילות הדיון". אבל כאן מעדיף בית המשפט לא לפרש את החוק באופן המתאים ללשונו, ומניח שקיימת חובת כינוס שאינה מצוינת בחוק מכוח כללי המשפט המנהלי.
אחרי שהונחה חובת הכינוס, נשאר רק לקבוע אם התקיימו התנאים לחובה הזו. אין בחוק תנאים כאלו כי אין בחוק חובה כזו, ולכן על בית המשפט לקבוע מהם התנאים והאם הם מתקיימים. לפי העותרים כאשר מתפנה משרת נשיא יש חובה לכנס את הועדה, ולפי השר יש לו שיקול דעת, והוא מעדיף לחכות עד שתושג הסכמה רחבה.
פסק הדין מסכים שיש לשר שיקול דעת, אבל הוא אינו מגיע עד כדי ביטול תכלית החקיקה שהיא מינוי שופטים ונשיא, ולכן חובה על השר לכנס את הוועדה. פסק הדין מוסיף ומלמד שתפקיד הנשיא הוא חשוב מאד, הנשיא הוא סמל שלטון, הוא אמון על דרכה ומדיניותה של הרשות השופטת, הוא מנהיגה, דוברה ומגנה, ואחראי על תפקודה. לכן חשוב כל כך שיהיה לתפקיד הנשיא מינוי של קבע. פסק הדין לא מסביר למה החשיבות העצומה לא מחזקת גם את הצורך בבחירה בהסכמה רחבה, ולא למה ממלא מקום לא יכול למלא את התפקידים החשובים האלו.
פסק הדין מסכם כי התכלית העיקרית של החוק הוא מינוי שופטים, העדפת ההסכמה הרחבה נוגדת את תכלית החוק, ולכן דינה בטלות. פסק הדין לא רואה בכך הפרה של האיזון בין הרשויות כי דווקא הימנעות השר מכינוס הוועדה היא הפרת האיזון. גם ניגוד העניינים לא קיים כי מינוי נשיא אינו אינטרס של בית המשפט אלא של הציבור, וגם לא נוגע אישית לשופטים הדנים בסוגיה.
הטענות העיקרית שטוען בית המשפט בפסק הדין היא כי אסור לשר לאיין את תכלית החוק, שהיא למנות שופטים, כדי להשיג מטרה משנית, שהיא הסכמה רחבה. הטענה הזו חלשה מאד, ושימוש בה כדי להחליש עוד את הרשויות הנבחרות מטרידה מאד ומסכנת את כולנו. הטענה הזו חלשה כי אפשר באותה מידה של שכנוע לטעון את היפוכה.
אפשר לטעון שתכלית החוק היא מינוי שופטים, אבל אפשר היה גם לטעון שתכלית החוק, וכך נכתב בדברי ההסבר, היא קיום מערכת משפט שזוכה ללגיטימיות ואמון. לפי התכלית הזו עדיף לה למערכת המשפט לפעול בראשותו של ממלא מקום מאשר שיתמנה נשיא קבוע שאין בו אמון מלא. איזו עדיפות יש לתכלית שבחר בה בית המשפט על פני התכלית שהעדיף השר?
אפשר לטעון שאסור ששיקול דעת להשגת מטרה ראויה יאיין את תכלית החוק למנות שופטים. באותה מידה אפשר היה לטעון את ההפך ששיקול הדעת להעדיף את המטרה הראויה של מינוי נשיא קבוע אסור שיאיין את תכלית החוק למנות שופטים שזוכים לאמון. או למצער אפשר היה לטעון שהמטרות שקולות, ולפי החוק המכריע בדבר הוא השר.
אפשר לטעון, כפי שקובע פסק הדין, שהחלטת השר למנוע את כינוס הועדה עד להשגת הסכמה משנה את מנגנון הבחירה שקבע המחוקק, אבל אפשר היה גם לטעון שכך בדיוק תהיה לקיחת הסמכות השר שלא לכנס את הועדה, שהרי הסמכות לכנס את הועדה גם היא חלק ממנגנון הבחירה שקבע המחוקק.
אפשר לטעון שמינוי נשיא קבוע הוא חשוב לאור תפקידיו הרבים של הנשיא, אבל אפשר היה גם לטעון שמאותה סיבה מינוי של נשיא שזוכה לאמון הציבור הוא חשוב יותר. טענת פסק הדין שהעדר נשיא קבוע הוא מצב משברי היא טענה חלשה מאד, עיננו הרואות שבית המשפט מצליח לתפקד ואף לחזק מאד את מעמדו גם תחת ממלא מקום.
סיכומו של דבר ההכרעה בשאלת העדפת מינוי קבוע על מינוי בהסכמה רחבה הוא עניין של שיקול דעת. את הכוח להכריע העניק המחוקק לשר. ודאי לא נעלמה מעיני המחוקק האפשרות שהשר ישתמש בסמכותו כדי לקדם את המטרות שחשובות בעיניו על פני אלו שחשובות לאחרים. בדיוק לשם כך נתנה לו הסמכות.
מפסיקה לחברתה ממשיך בית המשפט ליטול סמכויות שלא ניתנו לו בחוק. אין היום החלטה של הכנסת או של הממשלה שאין בכוח בית המשפט לבטל, ואין החלטה שאין בכוחו לכפות על הממשלה ועל הכנסת. המצב הזה, בין אם השתמש בית המשפט בכוחו ובין אם לא, מאיין את שלטון העם, ומבטל את הדמוקרטיה. פסק הדין הזה מקומם במיוחד מפני שלא היה שום צורך להחריף את המשבר המשפטי שאנחנו נמצאים בו. לא היה נגרם נזק אם ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון היה ממשיך במלאכתו כממלא מקום ללא מינוי קבוע, וספק אם יש אפילו אזרח אחד בישראל שהעדר נשיא קבוע, והמשך פעולתו של ממלא מקום בעל סמכויות מלאות, מדיר שינה מעיניו. דילמות שתלויות בשיקול דעת עדיף להן שייפתרו בתהליך פוליטי, תוך פשרה והדברות, ולא בפסק דין שמחליש עוד את האמון המועט שנשאר לבית המשפט. טוב היה עושה בית המשפט אם היה מקשיב לעצה הטובה שנתן לעצמו, לנהוג ריסון ואיפוק מרביים, ומניח למצב הנוכחי.
[1] באופן מפותל מעט נקבע בסעיף 8 בחוק בתי המשפט שנשיא בית המשפט העליון יתמנה לפי הוראות סעיף 4 בחוק אחר, חוק יסוד: השפיטה, ובאותו סעיף 4 נקבע ששופט יתמנה לפי בחירת הועדה, ובסעיף 7 בחוק בתי המשפט נקבע ששר המשפטים יכנס את הועדה אם ראה שיש למנות שופט. במבנה המפותל הזה כינוס הועדה למינוי נשיא יקרה אם ראה השר שיש למנות שופט. הדיון האם בחירת הנשיא מחייבת רוב מיוחס נובע מכך שבחוק כתוב "בחירת הועדה" בלי לציין האם הבחירה תהיה ברוב, ברוב מיוחס או בהסכמה כללית.
ניתוח חד וישר.
מדויק!
לשון החוק ברורה.
ס' 8 לחוק בתי המשפט אכן קובע כי נשיא העליון ומשנהו, ימונו "לפי הוראות סעיף 4(א) לחוק-יסוד: השפיטה מקרב שופטי בית המשפט העליון." וס' 4. (א) לחוק-יסוד: השפיטה, אכן קובע "שופט יתמנה בידי נשיא המדינה לפי בחירה של ועדה לבחירת שופטים."
הניסיון להיאחז בקש לפיו ס' 4. (א) לחוק-יסוד: השפיטה, לא תוקן ע"מ לכלול את המילה "נשיא", פתטי.
בשלב הבא, הנוכלים ירוצו לחונטה בתירוץ שהחוק מדבר על נשיא העליון ולפי שיטת הסניוריטי עומדת להתמנות נשיאה (דהינו, אישה) – אז החוק בכלל לא חל עליה? יש לנו בכלל לקונה משפטית, במקרה הזה? או שהם לגמרי מט*מטמים, כי לא יודעים עברית? הם באמת "לא מבינים" שהכוונה להליך המפורט בס' 4. (א) לחוק-יסוד: השפיטה?
ולא פתאום הגענו לס' 4. (א) לחוק-יסוד: השפיטה, משום מקום ומתחילים לפענח אותו מאפס?
לפיכך, בפן המשפטי, אין לי מה להוסיף ואין גם צורך – המאמר מדויק ומפורט. הדבר, אותו הייתי רוצה להוסיף לדיון הציבורי הוא:
פעמים רבות במדעי המדינה, נשאלת השאלה, מדוע משטרים כמו צפון קוריאה או איראן (נקח משהו מודרני), זקוקות לפרלמנט, לבחירות, מפלגות, חלוקה לרשויות וכל שאר האלמנטים – הלקוחים היישר, משיטות המשטר הכי דמוקרטיות וליברליות שיש.
הרי, לשם דוגמא: סמכויותיו ותפקידיו של המנהיג העליון של איראן, נקבעות בפרק 110 בחוקת איראן, ומעניקות לו שליטה על הרשות השופטת (שהוא ממנה את ראשה), הרשות המבצעת (הנשיא, אותו הוא יכול לפטר, ואת המועמדים בבחירות לתפקיד הוא יכול לסנן בעקיפין דרך מועצת שומרי החוקה) והרשות המחוקקת (בעקיפין דרך מועצת שומרי החוקה). על צפון קוריאה, בכלל לא נדרש לפרט/להוסיף משהו.
אז לשם מה באדיקות כזו, הם גונבים אלמנטית דמוקרטיים וליברליים להפליא? מה,יש לדוגמא לטהרן עודף כסף, לבזבז על הצגה הנקראת "בחירות"?
התשובה הפשטנית אותה בד"כ שומעים, היא בדיוק כמו שכתבתי – הצגה. משחקים למראית עין ב"דמוקרטיה", ע"מ ליצור מצג שווא שכל פליטת פה של קים ג'ונג און, היא רצונו של "העם הקוריאני". לפעמים, תשמעו תשובה מורכבת מעט יותר והיא – גם לדיקטטור הכי אכזר, נדרש משוב כלשהו למציאות, ע"מ לא לאבד קשר אליה ולעם "שלו", לגמרי. ע"מ לא להתחיל לאפות עוגות, במקרה ונגמר הלחם.
ההסבר האחרון נראה אפילו, מניח את הדעת ומתוחכם במידה מספקת, ע"מ להשמע נכון. ההיסטוריה מלאה בשליטים, שאיבדו כל קשר למציאות ומה היה בהמשך, לא בטות עומד בתקנון לתגובות של אתר זה.
אך יש תשובה שלישית, בה הרבה פעמים לא נזכרים ואותו לא תמיד תשמעו. אכן, ההצגה הדמוקרטית הינה במקרים רבים מאוד, אכן הצגה לעולם החיצון (ולפעמים, גם לפנימי) ולכל שליט (גם דיקטטור), נדרש משוב כלשהו לעם ולמציאות.
אך יש כאמור, סיבה נוספת והיא הרלוונטית לדעתי, במקרה זה – הרצון ללגיטימיות!
פוטלר יכל בקלות רבה מאוד, להעביר החלטת "פרלמנט", המעניקה לו רבות מהזכויות שהוא זכה בהן בשנים האחרונות. אך הוא בחר בהליך רחב ומסוכן הרבה יותר לשלטונו – משאל עם.
אשר בקלות יתרה, יכל להפוך גם להצבעת אי אמון, בו ובשלטונו (לא תמיד ניתן להחליף את כל הפתקים בכל הקלפיות ובלי שאף אחד יראה/ידע ולעשות זאת ע"י אנשים, אשר להם לעולם לא יהיה מצפון).
אך פוטלר עשה את זה, לא מהסיבה שלא היית דרך אחרת והוא רצה לעשות את הדברים, בדרך הקשה ביותר שתיתכן. פוטלר רצה – לגיטימיות! הכרה בינלאומית (ועבור כמה, גם פנימית) ששלטונו אינו הצאר החדש של רוסיה – אלא באמת ובתמים, רצונו של העם הרוסי. של הרוסי ברחוב.
וזה לדעתי, המקרה שלפנינו בפסיקת עליון זה. המטרה, אינה הלוליאנות המילולית בין סעיפי החוק. אינה, האם החוק אומר זאת או את ההיפך. האם נשיא הוא שופט או בחירתו שונה מקניית מקרר.
המטרה להראות – הנה עמך ישראל, זה לא שעלווים שולטים בסוריה ובשלטון בישראל. זה לא שצאר העובדים, אונס את ההיסתדרות להשלטת סדר היום העלווי. זו ב"אמת" וב"תמים" – לשון החוק. כמה כבר אנשים, ילכו להתעניין מה החוק במדויק אומר, בין "רוקדים עם כוכבים" לבין "אונסים את הפרולטריון"? לשון החוק וזהו! כנראה, פחות מאנשים שיסכנו את חייהם לספור, כמה קולות פוטלר באמת קיבל.
ארצה, עמך ישראל. תנו דרך לשליטתכם ה"לגטימיים". לפני שעוד אליל כסף, האוגר שטרות, יכריז על שביתה דמוקרטית לגמרי.
העובדה העגומה שפסק הדין ניתן פה אחד, כלומר לא היה צדיק אחד בסדום, ממחישה שכל ניסיון לשנות את ההתנהלות הדיקטטורית של העליון ע"י מינוי שופטים "שמרניים" נידון לכישלון.
הממשלה והכנסת חייבים להקים בית משפט חוקתי, מאוזן, ללא שופטים, שיחליף את בג"ץ ויחזיר את "זכות העמידה". לא יתכן שכל מצורע וזב חוטם יקום בבוקר ויחליט שהוא מגיש עתירה, בוודאי לא בשליחות ובמימון מדינות עויינות לישראל.
אמר כבר אדם חכם: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. אנשים גדולים הם כמעט תמיד אנשים רעים".
"כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט",
זהו לא רק משפט, שאדם חכם אמר. זוהי למעשה, הסיבה היסודית ביותר – למשטר דמוקרטי.
אסביר: יש כמה דרכים, בהן יכול להתקיים שלטון במדינה ריבונית. החל משליטה ישירה של העם (בשיטות כמו דמוקרטיה ישירה או אנרכיה פוליטית, אשר משמעות האחרונה אגב – ממש שונה מהאסוציאציה לכאוס, אשר לרוב מתקשרת למילה אנרכיה) ועד למונרכיה ודיקטטורה. עניינינו כאמור, זו השיטה הדמוקרטית וליתר דיוק, סיבות להמצאתה (רק ראיתי לנכון לציין, שיש עוד כמה וכמה חלופות).
אז את המבנה הפנימי של דמוקרטיה מערבית ליברלית, כולנו מכירים – חלוקה לרשויות השלטון, הגבלת כוחה של רשות שלטת (מוכר גם בכנוי הנודע – איזונים ובלמים). אבל השאלה הנשאלת היא – למה? למה 3 רשויות שלטון ולא 4? או 8? מדוע מוגבל בית משפט לרצון המחוקק (הרשות הנבחרת) ולא להיפך?
מהי בעצם הבעיה, אותה שיטה זו מנסה למנוע? (אולי גם לפתור, אבל לשם הדיוק הטכני – למנוע).
לא מה שיטה זו מנסה לעשות – זו בתחפושת אותה דרישה, איתה פתחנו את הדיון (ההסבר) – השיטה הדמוקרטית מציעה דרך, לנהל מדינה ריבונית.
השאלה היא כמובן, למה שיטה זו עדיפה על אחרות? אם תהי זו אסופה של כללים רנדומליים שמישהו המציא לדוגמא, תהי שיטה זו עדיפה על אחרות?
אם מישהו קבע, שיש לחלק את המטלות הנחוצות לניהול מדינה ריבות, באופן המדויק הידוע לנו בין 3 רשויות השלטון, כי ככה בא לו – תהי שיטה זו עדיפה על שיטה אחרת?
מה משיג דיקטטור, משלטון בלעדי במדינה, ברור מעצמו. באותה דרך (כלומר, מאותן סיבות) ברור גם מדוע יפעל להשתלט על מדינה מלכתחילה. אך מה ייצא לנו (נניח), אזרחי ישראל, מניהול המדינה (לפי כללי) בשיטת משטר דמוקרטית?
בשולי הדברים נציין, שהתשובה חייבת להיות אינהרנטית בשיטה עצמה. כלומר, שאלה או תשובה או משהו אחר, ביחס לכל מה שידוע על השיטה הדמוקרטית. התשובה לא יכולה להיות למשל: מדינות דמוקרטיות נהנות לרוב, מתל"ג לנפש ורמת חיים , גבוהים יותר ביחס למדינות, בעלות שיטות משטר אחרות. ראשית, כיוון שאין בשיטה הדמוקרטית עצמה – שום דבר המבטיח בהיקש לוגי ישיר, תל"ג גבוהה יותר לנפש. לצורך הדיון שלנו, זה יכול להיות אפילו פלוק סטטיסטי ומחר הסטטיסטיקה הזו, תתהפך לגמרי.
ושנית, אם הסיבה בגינה אנו בוחרים בדמוקרטיה, היא הצלחה כלכלית – אז זה אומר שזה בסדר לגמרי, לעבור לשיטה אחרת ברגע בו הכלכלה מצליחה פחות? אם זו הסיבה (נניח), אז איפה כאן הכשל הלוגי? אז אין שום כשל לוגי, להיפך – אם ההשקעה לא משתלמת, זה דווקא הגיוני ביותר, לחפש שיטות אחרות.
מה שהדוגמא האחרונה מבקשת להמחיש, זה שזה דווקא חשוב מאוד – לדעת בצורה מפורטת, מה הסיבה ביסוד השיטה הדמוקרטית. מה אנו "מקבלים". כי אם איננו יודעים במדויק, מה עומד בבסיס השיטה – כל דבר, הופך לאוסף מנטרות שאנחנו פשוט מדקלמים (כי ככה מישהו אחר, בעיקר בבית ספר, אמר).
אנחנו בעצם – וזה העיקר – לא יכולים להבדיל, בין עיקר לטפל!
כל דבר מתנגש במציאות. עקרונות המשטר הדמטקרטי, אינם שונים במובן זה, משום דבר אחר ביקום. הם אינם באורח פלא, נכונו בלוגיקה בין כוכבית, המונעת כל סטירה ו/או תחרות ביניהם והם תמיד משתלבים באופן מושלם, זה בזה.
להיפך, עקרונות/כללי בסיס במשטר דמוקרטי, מתנגשים/מתחרים זה בזה בתדירות גבוהה – באופן כללי, נסו למצוא ענף בפילוסופיה בעל השלכות על החיים האמיתים, שכל התיאוריות בו מתיישבות באורח פלא זו בזו – מכאן, הצורך לתעדף. אבל, אם לא נדע את הרעיון המסדר שבבסיס השיטה, את החשיבה אשר הובילה לכינון החלקים השונים בה – לא נדע להכריע בצורה נאותה ביניהם ולרוב גם נעשה זאת (כי בחיים האמיתיים, נדרש לקבל החלטות) בכלים שגויים.
עד כאן, נראה לי שביססנו די טוב, את החשיבות בהבנה מפורשת, מה הוביל לפיתוח השיטה הדמוקרטית. מה הן הסיבות, בבסיס השיטה. אך מה הן סיבות אלה, בעצם? ביססנו את חשיבותן, אך מהי הסיבה עצמה?
אז זו בעצם, סיבה אחת וניתן לסכם אותה, במשפט הנודע שאמרת: כוח משחית וכוח אבסולוטי, משחית באופן אבסולוטי!
מכאן, החלוקה לרשויות – אין כוח מוחלט, בידי אף אחת מהן. הכוח (המטלות הנחוצות לניהול המדינה, בעצם), מפוזר בין כולן וכל אחת מוגבלת, ע"י שתי האחרות – מכאן, "איזונים ובלמים". אך היה נכון יותר לומר, כי הכוח (המטלות) מפוזר בין שלושתן באופן כזה, בו ע"מ להגשים משהו פרקטי – נדרש שיתוף פעולה לכל הפחות בין 2 מהן – מכאן, הצורך בהדברות, הסכמה והתפשרות (היבט שלא מרבים לדבר עליו) אבל אם חושבים לרגע – כן, ככה, בדיוק ככה זה אמור להיות, כאשר בידי אף אחת מהרשויות, לא מרוכז הכוח המוחלט. הן נדרשות זו לזו (לשם הגשמת משהו םרקטי בעולם האמיתי) ונדרשות להסכמה ולפשרות.
אך מה הקשר לפסק דין, במאמר ולתגובה לה אני מגיב? אכן, העובדה שפסק הדין ניתן פה אחד, מובילה למסקנה לוגית יחידה, לפיה:
קודם כל, גיוון מחשבתי בשורות העליון – זהה יותר לגיוון בשורות המפלגה היחידה המותרת בצפון קוריאה, מאשר לגיוון המשבתי בין אזרחי ישראל ושנית – שרשרת ה"טעויות" ב"נימוקי" העליון, אכן דוגמא מצוינת לכך ש"כוח משחית". אדם שמטרתו לקיים את החוק, לשמור על הפרדת רשויות – אכן לא היה שם את חתימתו תחת שרשרת כזו של טעויות (חלקן ממש על סף העילגות), אבל אדם המשווע לכוח – יכול למצוא "צידוקים" למעשיו, גם בחקיקה הישראלית וגם בתורת היחסות של איינשטיין? אתם תחליטו.
רק דבר נוסף אחד, הייתי רוצה לומר: בידי מי, עפ"י ובהתאמה לעקרון לעיל, מפקידה השיטה הדמוקרטית, את הזכות למילה אחרונה בדיון ציבורי?
הרי בעולם האמיתי, מתעוררות לעיתים דילמות, להן אין מענה ישיר בשום החלטה קודמת, שהחברה קיבלה.
בידי קבוצה סגורה של שופטים מקצועיים, אשר חבריה ממנים זה את זה? בידי העם? הנשיא? מי?
אז זו שאלה "מכשילה" במתכוון. זאת, כיוון שאין בחלוקה לרשויות השלטון ומבנה הכוח ביניהן, שום תשובה לשאלה זו. המענה מצוי, דווקא במניע נוסף לשיטה הדמוקרטית (ולכן, בכלל לא מצוי דווקא, במרכיבי המנגנון הדמוקרטי עצמו) והוא:
זכות העם, לקבוע את עתידו בעצמו!
לא ע"י פקידות מקצועית ולא ע"י קבוצה הבטוחה כי קנתה את הדמוקרטיה ועכשיו כולם צריכים לקבל ממנה אישור, שמעשיהם "דמוקרטיים". לא ע"י מלך ולא ע"י שופט.
זכות העם, לקבוע את עתידו בעצמו – קובעת בעצם, שבכל דיון ציבורי, הזכות למילה האחרונה, שמורה לעם עצמו ובדמוקרטיה ייצוגית – נציגיו. כלומר, לרשות הנבחרת!
ומה לגבי שמירה על זכויות x או על חקיקה y? הזכות למילה אחרונה אומרת – בהסקה לוגית ישירה – שמותר לעם והוא הכתובת, להפוך/לשנות החלטות קודמות. זו זכותו היישר עפ"י היסודות של השיטה. של המניעים והנימוקים (בכלל) לקיומה.
שופטים אשר יבואו מתוך עם המדרדר לעריצות (רק ההיסטוריה תגיד זאת!), במוקדם או במאוחר – יאשרו צעדים אלה בעצמם (הרשות הושפטת עצרה את הדרדרות גרמניה לדיקטטורה? רק כדוגמא אחת והחוקה שם אגב היית, מאוד מתקדמת גם לתקופתינו – השופטים כמובן, פחות). אך כל עוד החברה בריאה (שוב, רק היסטוריה …) אין שום בעיה, לא מוסרית ולא לוגית – לשנות החלטות קודמות. כן, גם כאלה הנוגעות למיעוט.
אם כבר, תקיעת מקלות בגלגלי הרוב (והחלטותיו) ע"י מיעוט מאורגן וזהה אידאולוגית (מישהו הזכיר המלטות פה אחד?), הן בדיוק עריצות המיעוט נוסח סוריה, הרחוקים מדמוקרטיה כמרחק הערב מהמערב.
לא תמיד מדקדקים עם הוראות מפורשות של החוק:
סעיף 4 ג' לחוק יסוד השפיטה קובע ש" הועדה רשאית לפעול אף אם פחת מספר חבריה, כל עוד לא פחת משבעה."
זה לא הפריע לועדה בראשות ניסנקורן וחיות להתכנס בדצמבר 2000 בהרכב של ששה חברים בלבד ולמנות 61 שופטים בהיעדרם של נציגי הציבור מהקואליציה והאופוזיציה כאחד. מירי רגב, אסנת מארק וצביקה האוזר החרימו את הישיבה על מנת למנוע מינויים ללא הסכמה רחבה.
כשיש למערכת רוב בועדה, החוק מתגמש לטובתה.
לא יכנס את הוועדה. ואין להם שום עילה לאלץ אותו. לא יעזור להם. לוין מכיר חוקים, ואני סומכת עליו.