אירופה: האם הימין הרך פוגע בדמוקרטיה?

ב-29 בספטמבר ילכו אזרחי אוסטריה לקלפיות ויבחרו, בהצבעה שיכולה להיכנס לספרי ההיסטוריה, פרלמנט חדש. לראשונה בתולדותיה של אוסטריה מאז תום מלחמת העולם השנייה עשויה מפלגת הימין הריבוני האוסטרית בעלת השורשים הנאציים – "מפלגת החופש", לנצח בבחירות. "מפלגת החופש" מובילה בסקרי דעת הקהל מזה למעלה משנה. בבחירות לפרלמנט האירופי, שנערכו ביוני האחרון, כבר רשמה המפלגה הישג היסטורי, כשהפכה לראשונה למפלגה הגדולה ביותר בבחירות כלל-ארציות. אמנם היה פער בין תוצאות האמת לתוצאות הסקרים שקדמו לבחירות האירופאיות – מפלגת החופש קיבלה כ-5% פחות מאחוזי ההצבעה שצפו לה הסקרים. אך, היא ניצחה בפחות מאחוז את מפלגת השלטון הנוכחית, "מפלגת העם" השמרנית (25.36% ל"מפלגת החופש" לעומת 24.52% ל"מפלגת העם"). למקום השלישי, במרחק של כשני אחוזים מ"מפלגת החופש" (23.22%), הגיעה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. תוצאות האמת הצביעו על מירוץ די צמוד לצמרת בין שלוש המפלגות הגדולות באוסטריה.

מגמות בסקרי דעת הקהל

מאז הבחירות האירופאיות, כלומר בשלושת החודשים האחרונים ועוד לפני תחילתה הרשמית של מערכת הבחירות, הצביעו הסקרים על המגמות הבאות: "מפלגת החופש" שמרה על מעמדה כמפלגה המובילה, אך נחלשה בהדרגה. הסקרים האחרונים צופים לה בין 26-28% לעומת מעל ל-30% עד לבחירות האירופאיות. גם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שקיוותה מאוד לנצח שוב בבחירות לראשונה מזה 11 שנה, נחלשת ועומדת כעת בסקרים על 20-21%. המפלגה היחידה שהתחזקה בשבועות האחרונים, ולא מן הנמנע שהיא תפתיע ברגע האחרון ותנצח, היא מפלגת השלטון השמרנית, בראשותו של הקנצלר קרל נהאמר. הסקרים האחרונים צופים לשמרנים בין 24-28% הצבעה.

ניצחון של השמרנים יהיה התפתחות מרתקת בפוליטיקה האוסטרית, שכן, מאז התפטרותו של הקנצלר לשעבר השמרני, סבסטיאן קורץ, שהיה דמות פופולרית ביותר, העניק למפלגתו תדמית צעירה ורעננה והצעיד אותה לניצחונות מרשימים בשתי מערכות הבחירות האחרונות, נדמה היה ש"מפלגת העם" אינה מצליחה להלהיב מחדש את ציבור הבוחרים. מעבר לכך: לאחר הבחירות הקודמות ב-2019, החליט קורץ לא להקים קואליציית ימין נוספת בשיתוף עם "מפלגת החופש" – כזו שהייתה בממשלתו הראשונה, אלא להמר על ניסוי פוליטי תקדימי: הוא הקים ממשלת בשיתוף עם מפלגת "הירוקים". זו הייתה הפעם הראשונה, שבה קמה באירופה ובמערב ממשלת לאומית של שמרנים ו"ירוקים", ורבים ציפו שהיא לא תחזיק מעמד רב. אולם, למרות ההבדלים הרעיוניים בין שתי המפלגות בתחומים שונים, משבר ההנהגה ב"מפלגת העם" לאחר התפטרותו של קורץ באוקטובר 2021 והחריקות בתפקוד הממשלה שהלכו וגברו בחודשים האחרונים לקראת הבחירות, הממשלה הניסויית החזיקה תקופת כהונה מלאה של חמש שנים והוציאה את ימיה. בהשוואה לתוצאות הבחירות ב-2019, שתי השותפות הקואליציוניות ישלמו מחיר אלקטורלי על שיתוף הפעולה ביניהן, בעיקר "מפלגת העם" שצפויה לאבד מעל ל-10% מכוחה. אך, כאמור, מפלגה זו עשויה להפתיע ולנצח בבחירות.

הסקרים צופים לאחר הבחירות רוב נוח לגוש הימין באוסטריה, אולי אף גדול יותר מזה שהיה לו בבחירות ב-2019. סוגיות ההגירה ההמונית, הפשיעה והאלימות של "מבקשי מקלט" ומהגרים וסיוע הרווחה הנדיב ביותר המוענק לפליטים ומהגרים ממלאות תפקיד מרכזי ביותר במערכת הבחירות הנוכחית לצד המלחמה באוקראינה והשפעתה הכלכלית השלילית על האוכלוסייה האוסטרית. "מפלגת החופש" בראשותו של הרברט קיקל, שכיהן כשר פנים שנוי במחלוקת בממשלתו הראשונה של סבסטיאן קורץ, רצה עם מסרים ברורים לקהל הבוחרים: קיקל מוצג כ"קנצלר של העם", "היחיד שעומד לצד העם", בניגוד לראשי שאר המפלגות, שמוצגים כפועלים בשם ולמען האינטרסים שלהם ושל האליטות הממסדיות. קיקל מדבר בהשראת ידידו הקרוב רמ"מ הונגריה ויקטור אורבן על הצורך להפוך את אוסטריה ל"מצודה" מפני הפלישה הזרה, המוסלמית בעיקרה, וקורא מפורשות ל"הגירה מחדש" (רה-אמיגרציה) – כלומר לשיגורם של "מבקשי מקלט" ומהגרים לא חוקיים בהמוניהם לארצות מוצאם. פיגועי הטרור שסוכלו לאחרונה באוסטריה או ממנה – נגד קונצרט של טיילור סוויפט בוינה ונגד הקונסוליה הישראלית במינכן, וכן פרשיות אלימות ואונס חדשות מצדם של "פליטים" אמורים היו לשחק לידיהם של קיקל ו"מפלגת החופש". עם זאת, הן מחזקות גם את "מפלגת העם" השמרנית.

אתגרים בהרכבת הממשלה

אם מפלגתו אכן תנצח בבחירות, ידרוש קיקל בן ה-55 שהרכבת הממשלה החדשה תוטל עליו. ההחלטה בעניין נתונה בידי נשיא אוסטריה, מנהיג מפלגת "הירוקים" לשעבר, אלכנסדר ואן דר בלן. הנשיא הוא אחד האנשים המושמצים ביותר בפיו של קיקל. מנהיג "מפלגת העם" כינה את הנשיא המבוגר, בין היתר, "מומיה" ו"סנילי". כך, שהסיכויים שהנשיא יעניק לו את המשימה להרכיב ממשלה הבאה קלושים למדי. מה גם, ששאר המפלגות – בכלל זה "מפלגת העם", מסתייגות מאוד מקיקל, שנתפס בעיניהן כמנהיג אוטוריטרי, משמיץ ומפלג, שלחובתו נזקף חיסול מעמדו הבינלאומי של שירות הביון הפנימי האוסטרי בתקופת כהונתו כשר פנים. השמרנים מוכנים לשקול, בתנאים מסוימים, הקמת קואליציה עם "מפלגת החופש". התנאי העיקרי הוא הרחקתו של קיקל.

לקחים מהעבר

כבר היו דברים מעולם. בבחירות הכלליות ב-1999 הפכה "מפלגת החופש" לראשונה בתולדותיה למפלגה הגדולה ביותר במחנה הימין האוסטרי, לאחר שקיבלה 500 קולות יותר מ"מפלגת העם". בראשות "מפלגת החופש" עמד אז ירג היידר, מנהיג פופוליסטי ופופולרי שגדל בבית נאצי ולא הסתיר את הערכתו למשטר הנאצי ולוותיקי הס"ס. בתחילת שנות ה-70, בתקופה בה עמד בראשה איש ס"ס לשעבר, העניקה "מפלגת החופש" את תמיכתה לממשלת מיעוט סוציאליסטית בראשותו של היהודי ברונו קרייסקי. בשנות ה-80, לאחר שהציבה בראשה מנהיג ליברלי, הייתה "מפלגת החופש" חברה בממשלה סוציאליסטית.

עם זאת, בשנת 2000, כש"מפלגת העם" החליטה להקים ממשלה בשותפות עם "מפלגת החופש" פרץ מחול שדים בינלאומי, למרות שבראש הממשלה הועמד המנהיג השמרני דאז, וולפגנג שיסל, והיידר הורחק משורות הממשלה. ישראל החזירה את שגרירה מוינה, האיחוד האירופי הטיל על ממשלת אוסטריה עיצומים. פעולות הענישה הללו לא נמשכו זמן רב, למרות שישראל הרשמית שומרת עד היום על החרמת "מפלגת החופש". שיתוף הפעולה בין השותפים הימניים הללו החזיק בצורות שונות מעמד במשך שבע שנים. הוא חודש שוב על ידי סבסטיאן קורץ ב-2017, אך החזיק הפעם מעמד פחות משנתיים: הממשלה הופלה בהצבעת אי-אמון, בין היתר בעקבות רצון של השמרנים להעביר את קיקל מתפקידו כשר הפנים. "מפלגת החופש" הצטרפה להצבעת האי-אמון נגד הממשלה בה הייתה חברה. זו אחת הסיבות לכך, שקורץ סירב להקים שוב ממשלה עם הימין הריבוני. מאז שוררת עוינות בין הנהגת שתי מפלגות הימין. לכך, יש להוסיף את ההערכה שקיקל, שהפך בשנתיים האחרונות למנהיג בלתי מעורער של "מפלגת החופש" לא צפוי לנהוג כהיידר ולאפשר הקמת ממשלת ימין שהוא לא יעמוד בראשה או לא יהיה חבר בכיר בשורותיה.

דילמות פוליטיות

אם השמרנים ידבקו בהחרמתו של קיקל, וכפועל יוצא גם של מפלגתו, הם ייאלצו שוב להקים ממשלה שאינה ממשלה ימין, בשיתוף פעולה עם הסוציאל-דמוקרטים, הליברלים ואולי שוב "הירוקים". ממשלה זו לא תשקף את רצון הבוחרים האוסטרים, שנכון לעכשיו – לפחות לפי הסקרים, מעוניינים יותר בהקמת ממשלת ימין "על מלא" חדשה מאשר בכל ממשלה אחרת. עם זאת, סקרים גם מראים שכ-50% מהאוסטרים חשים רתיעה מפני שיתופה בממשלה של "מפלגת החופש" תחת הנהגתו של קיקל, מאחר שהיא נחשבת לקיצונית מדי. השמרנים האוסטרים יעמדו בפני דילמה קשה: הקמת קואליציה עם "מפלגת החופש" תהיה סבוכה מאוד, וייתכן שגם לא פופולרית, למרות הקרבה הרעיונית בין שתי המפלגות בתחומים שונים. הקמת ממשלה נוספת עם שותפים מהשמאל תחייב התפשרות רעיונית, שעלולה לפגוע קשות בתדמיתה הימנית של המפלגה – התדמית שסבסטיאן קורץ כה שקד לפתח. יתרה מכך: הרחקתה של "מפלגת החופש" מהממשלה, במיוחד אם היא תנצח בבחירות ולו ברוב קטן, תאפשר לקיקל ולאנשיו להציג ממשלה בלעדיהם כאנטי-דמוקרטית ושאינה משקפת את רצון הבוחרים.

דילמה זהה עומדת בפני השמרנים במדינות אירופאיות אחרות בהן חרם של "הימין הרך" על "הימין הנוקשה" מונע הקמת ממשלות ימין ומחייב את הקמתן של ממשלות מרכז-שמאל, שנמנעות מלטפל בבעיות ומתחזקות בכך את הפופולריות הגדלה של מפלגות "הימין הנוקשה" על זרמיו השונים: בגרמניה מסרבים השמרנים להקים קואליציות – ולו גם מחוזיות – עם "אלטרנטיבה לגרמניה", בבלגיה מסרבת "הברית הפלמית החדשה" להקים קואליציה עם "האינטרס הפלמי", בצרפת העדיפו השמרנים בריתות פוליטיות אחרות מאשר עם "האיחוד הלאומי" של לה פן. רק בהולנד התגברו השמרנים על הסלידה שהייתה להם מחירט וילדרס וממפלגת החופש שלו – אם כי ההתניה להקמת ממשלת הימין ההולנדית הטרייה הייתה הרחקתו של וילדרס מהממשלה. באיטליה ניאותו השמרנים להקים ממשלה בראשותה של ג'ורג'יה מלוני לאחר שהפכו למפלגה זוטרה ומאחר שהטאבו על שיתוף פעולה עם הימין הריבוני נשבר כבר בשנות ה-90. בשבדיה הסכימו השמרנים להקים ממשלה רק עם תמיכה חיצונית של "השבדים הדמוקרטים".

ככל שעולה כוחן האלקטורלי של מפלגות "הימין הנוקשה", במיוחד במקרים בהן אותן מפלגות הופכות לגדולות ביותר, מתחזקת טענתן של אותן מפלגות שהחרמתן מהווה פגיעה בדמוקרטיה, מאחר שהיא מתעלמת מרצון העם. זאת, במיוחד לאור העובדה שמפלגות אלו לא הוצאו אל מחוץ לחוק ופעילותן לא נאסרה. וכך, מתעצם הרושם שדווקא אותן מפלגות מוחרמות הן המפלגות הדמוקרטיות האמיתיות לעומת מפלגות אנטי-דמוקרטיות שמתעלמות מפסק-דינם של הבוחרים. חוסר האמון בדמוקרטיה ממשיך להעמיק וציבורים גדלים והולכים מתייאשים מהדמוקרטיה או מחפשים לה תחליף. פניית "הימין הרך" לשמאל במקום ל"ימין הנוקשה" תורמת לכך רבות.