האם ישראל חוזרת להכריע?

בכירי צה"ל, מכהנים ופורשים, נהגו להציג את יכולתו של צה"ל להרוס את הדאחייה ולחסל את נסראללה ובכיריו במכת ברק אווירית, כ"נשק יום הדין": נשק שמרתיע את חיזבאללה מתקיפתה של ישראל וגם הנשק שיעצור את תקיפתה והיה ותותקף על ידו.

היום ברור לחלוטין, שכשם שהיכולת הזו לא הרתיעה את חיזבאללה מתקיפת ישראל והתשתה מאז ה-7 באוקטובר, כך "נשק יום הדין" גם לא גרם להפסקת ההתשה אחרי חיסול נסראללה ואנשיו במבצע מעורר השתאות.

כיום גם וודאי לחלוטין שחיסולו של נסראללה, כמו חיסולם הממוקד של עשרות בכירים לפניו, הוא גורם משפיע מצטבר, מתיש וגורע, אך לא גורם משפיע צבאי מכריע.

מצטייר שלחיסולו של נסראללה הייתה השפעה מכריעה דווקא על ישראל וההיסטוריה עוד עשויה לציין את החיסול כ'קו פרשת מים' לא רק בביטחונה של ישראל, אלא גם בביטחון האזור ואפילו העולם.

המעבר מאז חיסול נסראללה מהנחתת "מכות קשות וכואבות" ושליחת "מסרים", למיגור שיטתי של יכולות חיזבאללה והשתלטות על שטחים בתוך לבנון, חיוניים להגנת אזרחי ישראל, הם בגדר הודעה של ישראל לעולם על אימוצם מחדש של יסודות הגנתה הלאומית המקורית, Back to basics.

ראשית, החלפתה של מדיניות ההגנה הלאומית בעשורים האחרונים שעיקרה הוא הכלת מלחמות (ירי מנגד) בשטח המדינה, במדיניות ההגנה הלאומית המקורית שבן גוריון הכריז עליה בכנסת ביוני 1950: כלקח מתש"ח, ישראל לא תנהל יותר מלחמות בשטחיה, אלא 'מחוץ לגדר' בשטחי האויב.

כנגזר מהחזרה למדיניות ההגנה הלאומית המקורית, גם חזרה לאסטרטגיה הצבאית המקורית של ישראל שהייתה במאה הקודמת, הסרת איומים במלחמת מנע מקדימה שעיתויה נקבע על ידי ישראל; זאת, כדי שהיא לא תצטרך לחיות לצד האיומים, בהמתנה מורטת עצבים להכלתם בשטחה בעיתוי שיקבע האויב, כבמאה הזו.

כדי לממש את מדיניות ההגנה הלאומית ואת האסטרטגיה האופנסיבית–דפנסיבית של מלחמות מנע מוקדמות ביוזמת ישראל, צה"ל יידרש לשוב ולהסב את עצמו, כפי שהוא היה במאה הקודמת, לצבא מכריע. צבא, שבמקום 'לנצח' כבמאה הזאת, באמצעות 'תמונות ניצחון', גריעה מיכולות האויב ו'קילופן' בתהליך ארוך שמתיש ושוחק את ישראל וזורע בה הרס וחורבן, צבא שממגר ומביס את אויביו בשטחיהם, כבמאה הקודמת

כמו במאה הקודמת, צה"ל יידרש להימצא בכוננות תמידית גבוהה לניצול הזדמנויות שהן מטבען קצרות מועד, כדי להכריע, להכניע ולהסיר איומים בעודם באיבם ולהבטיח בכך שמערכות ומלחמות תהיינה קצרות וככל האפשר "זולות".

במקום שישראל תבנה השערות רבות על כוונות האויב ועומק המורתעות שלו וכן תבסס את הגנתה על קבלת התרעה מוקדמת על תקיפתה הצפויה (משימה שהמודיעין מעולם לא עמד בה) יעשו זאת שכניה באזור; בכללם, מי מהם שבחסות הסכמי שלום אפשר להנחית על ישראל את המכה הצבאית הקשה ביותר בתולדותיה בכלל ובתולדות יחסיה עימו בפרט.

ישראל תצטרך להבהיר לשכניה שהסכמי שלום והסדרים אזוריים אחרים עימה, אינם ערובה למניעת היכללות ברשימת האיומים להסרה; אם היא תגבה את ההבהרה בבניית כוח צבאי דרוש למימושה, וודאי שהיא תובן על ידם טוב יותר וכך גם יישמרו ההסכמים טוב יותר.

יש להניח שכאשר חזרת ישראל לעצמה תתקדם ותובן, תשמע באזור אנחת רווחה גדולה ולא רק בציר הסוני.

אין ספק שביציאתה לחופשה ביטחונית ארוכה בגלל שהסתמכה על ההנחה ש"במלחמות החדשות לא צריך יותר להביס את האויב, אלא להרתיעו בלבד", ישראל לא רק אפשרה צמיחה של מפלצות צבאיות בצמוד לגבולותיה, אלא היה לה גם תפקיד מרכזי בהפיכתה של המדינה השיעית הכושלת, לאיום המסוכן ביותר עליה עצמה ועל האזור והעולם.

את האיום האירני, למעט הגרעין האירני, לא ניתן להסיר כליל; אבל גם הקטנתו ושיגרה של פעולות למניעת צמיחתו, יעלו אנחת רווחה גדולה בעולם; זו מסקנה ממאמר שפורסם בימים האחרונים בניו יורק טיימס לפיו, בהנהגתה של ארה"ב שאיבדה שליטה על איומים בעולם, המערכת הבינלאומית שרויה באי סדר חסר תקדים.

זו התוצאה הבלתי נמנעת של יציאת העולם החופשי, בהשפעת אווירת "קץ ההיסטוריה", לחופשה ביטחונית, בלי לדאוג להגנתו. קורבנותיה הראשונים של ההפקרות הביטחונית שגרמה לערעור הסדר העולמי היו אוקראינה ואחריה ישראל.

הצלחתה של ישראל להתאושש מתבוסת ה-7 באוקטובר ולשוב ולנהל מלחמות הכרעה קלאסית (משודרגת בטכנולוגיות חדישות מרהיבות) ועקב כך לסיים את מערכותיה בניצחונות מובהקים, כמו ניצחונותיהן של המדינות הדמוקרטיות והניצחונות שלה עצמה במאה הקודמת, תסלול את דרכה להנהגה האזורית וגם העולמית.

מדובר בהזדמנות לאומית גדולה שלדאבון לב נוצרה ממחדלים לאומיים גדולים ומאסון לאומי גדול ואין להעלות על הדעת את אפשרות החמצתה.

ד"ר אל"מ חנן שי הוא מרצה לאסטרטגיה צבאית באוניברסיטת בר אילן וחוקר במכון משגב לאסטרטגיה ציונית