לציון שנה למלחמה חבר הכנסת עמית הלוי חוברת עם כל מה שאתם צריכים לדעת על המערכה בעזה והדרך לניצחון
מהיכן יבוא התיקון? זו השאלה העיקרית המהדהדת בציבוריות הישראלית היום. הציבור הציוני מפגין דבקות ואהבה לעם ולמדינה. הוא חש שיש סכנה ואיומים שהוזנחו במשך שנים, והוא מוכן ורוצה להסיר אותם, כולל בהקרבה ורוח שחשבנו כבר שנעלמו. יש בו נחישות ורצון לנצח.
אבל אז קורה דבר נורא: הערכים והמסירות מתנגשים בחומה של מוסדות בטחוניים לא מתפקדים.
בלי ששמנו לב, מערכת הביטחון הישראלית הלכה והתנוונה בביצועיה ויכולותיה. שנות השפע והביטחון היחסי דרדרו את השפה, את החשיבה, את התכנון, את היוזמה ואת יכולות המלחמה. מערכת הביטחון הפכה לבירוקרטיה שבעה, איטית, אינטרסנטית, יהירה ומלאה מעצמה, ומאוד לא אמינה.
במקביל פיתחה המערכת שפה פנימית פסאודו-מקצועית, שפרשה מעל הכשלים שמיכה עבה של סודיות, תעמולה ורטוריקה מתחכמת. המערכת הפכה לפוסט-מודרנית; בהיעדר בוחן מציאות שיבחן את ביצועיה האמתיים, אנשי הביטחון התמכרו לרעיון שמלים יוצרות מציאות, ושבמקום לייצר ביטחון, מספיק ליצור "תחושת ביטחון". הרטוריקה החליפה את המצביאות.
מהיכן יבוא התיקון?
הדמוקרטיה מכוונת לכך שנבחרי הציבור לא ישרתו את המערכת, אלא את הציבור; שכאשר הם מזהים פער בין האינטרס המערכתי לאינטרס הציבורי, הם יסגרו אותו לטובת הציבור.
הכל תלוי ועומד על הכלל הזה, במיוחד בביטחון, שבענייניו הציבור נגיש למעט מאוד מידע, בעוד שחברי הממשלה והכנסת חשופים לחומרים פנימיים, לתהליכים, לצמרת ולתוצרים, ומוקנית להם סמכות וחובה דמוקרטית לפעול כשהם מזהים תקלות.
הבעיה היא שבישראל נוצר תמריץ לנבחרי הציבור לשתף פעולה עם המערכת, על חשבון הציבור. בזמן שהמערכת מידרדרת מספרים לציבור שהיא מצוינת; הפוליטיקאים והמערכת מרוויחים, הציבור מפסיד. אבל כל עוד הוא לא יודע שהוא מפסיד, הכל בסדר מבחינתם.
כעת, כשהגיע בוחן המציאות ואוזלת היד הביטחונית זועקת מכל חזית, נחוצים לנו כאוויר לנשימה נבחרי ציבור שמתייצבים למשימה, שואלים שאלות נוקבות, מציבים דרישות ראויות, דורשים תיקון – ועושים זאת בפומבי ובשיתוף הציבור.
בכנסת ה-25 יש ח"כ אחד שמתבלט בכך: חה"כ עמית הלוי, שלא רק מאתגר את המערכת כפי חובתו, אלא גם הולך צעד קדימה ומנסח תפיסה חליפית, בנסיון לייצר לא "תחושת ביטחון", אלא ממש ביטחון.
בעבר התאפיינה מערכת הביטחון בדיבור אמתי וישיר, הסתכלות נכוחה על המציאות, ודיון נוקב בצרכים ובחלופות המבצעיות. במובן הזה עמית הלוי ממשיך מסורת מכובדת, שנקטעה לפני כשלושים שנה, כשהוא מציע, בסדרת המאמרים שרוכזה כאן למסמך מדיניות, חלופה שנוגעת בלב הבעיות, ומנסה לשחרר את השפה הכבולה והמנותקת של מערכת הביטחון מהאשליות והכזב שעוטפים אותה.
בכך צועד חה"כ עמית הלוי לפני המחנה ומסמן לא רק את הליבה המוזנחת של התפקיד הפרלמנטרי והממשלי הביטחוני, אלא גם מצביע לנו על התשובה לשאלה: "מהיכן יבוא התיקון?" הלוואי ועוד רבים ילכו בדרכו.
ד"ר רן ברץ, מייסד אתר מידה
לחוברת המלאה לחצו כאן
ח"כ עמית הלוי רואה מה שמערכת הבטחון וההנהגה מפספסים.
בראייה צלולה וברורה הוא מציג את האמיתות הבסיסיות בהקשר המלחמה ואת המדיניות הנדרשת.
זה תוכן שחייב להגיע לכל בית בישראל וכמובן להנהגה. הלוואי שהיו קוראים ומתפכחים.
תודה רבה למחבר ולאתר.
בתחומים רבים, לא רק בכנסת אלא גם ברשויות המקומיות, למשל, ישנם אמנם נבחרי ציבור, אבל לא ברור האם יש ברשותם כלים, ניסיון וידע, וכמובן נגישות מלאה למידע, כדי שתהיה להם יכולת לחלוק על מה שנהוג לכנות, "המערכת", ולהציע חלופות.
התקשורת הישראלית, כמובן, מחמירה את המצב, ומנצלת לרעה את אמון הציבור בה כדי להציג את בעלי התפקידים בגופי הבטחון, כגורמים "מקצועיים", כ"מערכת הבטחון", אשר כביכול אמונה על בטחון המדינה והציבור, וכמובן יודעת כיצד להביא בטחון.
ומה אם המציאות טופחת על פנינו? תמיד המערכת, בגיבוי התקשורת, תמצא את הפוליטיקאי השעיר לעזאזל.
מצאתי את העלון בבית הכנסת וקראתי את כולו, כתיבה מקצועית ויסודית, הצלחתם לחדש לי כמה דברים למרות שאני חי את העולם הערבי כל יום. מטריד אבל גם מפיח תקווה. מקווה שנשמע עוד קולות כאלה בליכוד.
האם יש תרגום של הדברים לשפות זרות?
זה חומר מעולה ובהתאמות מסויימות יכול לשמש חומר הסברה מעולה.