קיר השמות: פרק מהספר 'פיוס מאוחר' על יחסי אוסטריה וישראל

קיר השמות

קורט יעקב טוטר היה בן כמעט שמונה כשמולדתו אוסטריה הסתפחה לגרמניה הנאצית במרץ 1938. כמה חודשים לאחר הסיפוח, ה"אנשלוס" בגרמנית, הצליח אביו, בנימין, לברוח לבלגיה, משם פעל לצרף אליו את בני משפחתו – אשתו אסתר, ושני ילדיהם – קורט ואחותו הצעירה, ריטה. מזכרונו של קורט לא נמחה האיום שהפנה לאמו המבריח שהעביר אותם את גבולה של גרמניה הנאצית, לאחר שריטה בת השנה וחצי לא חדלה להשתעל: ״עוד שיעול אחד ואתן נשארות פה, בגרמניה. לא אסכן בגללכן את שאר חברי הקבוצה״. האם עטפה את ריטה בשמיכה עבה שחנקה את שיעוליה, וכך הצליחה המשפחה להתאחד מחדש על אדמת בלגיה. לזמן קצר בלבד. ב־10 במאי 1940 פלשה גרמניה הנאצית לבלגיה וכבשה אותה. ב־1942 עצרו הנאצים את הוריו של קורט ושלחו אותם למותם באושוויץ. האם עוד הספיקה לדאוג להצלת שני הילדים בעזרת רשת מחתרתית יהודית, שמצאה לקורט ולאחותו מקלט אצל משפחה בלגית קתולית. השניים שרדו את המלחמה. כמה שנים לאחר תום מלחמת העולם בחר קורט להגר לקנדה, שם בנה מחדש את חייו כאמן.

בחלוף עשרות שנים קרא קורט על הצעה שהעלה צייד הנאצים שמעון ויזנטל בפני מועצת עיריית וינה להקים אנדרטת הנצחה שעליה יופיעו שמותיהם של כ־65,000 היהודים האוסטרים שנרצחו בשואה. תגובת ראשי העיר הייתה אז: ״הרעיון טוב, אך לא ניתן לביצוע מאחר שאין בידינו את כל השמות״. ״זה היה תירוץ, כי הם לא רצו להקים את האנדרטה״, אמר לי קורט כשנפגשנו בווינה בתחילת נובמבר 2021, ״לכל המפלגות האוסטריות הייתה אז עמדה זהה בנוגע להנצחת השואה: כ־600,000 אוסטרים חברי המפלגה הנאצית שרדו את מלחמת העולם. רק מעטים מהם נענשו קלות, וכולם נקלטו מחדש בחברה האוסטרית. הם לא היו מצביעים למפלגה שתתמוך בהקמת אנדרטה כזו. קראתי על התגובה הזו וכעסתי. לפעמים זה טוב מאוד לכעוס. אמרתי לעצמי: 'בתחילת חיי האוסטרים אמרו לי לאן עליי ללכת, עכשיו הגיע תורי להראות להם להיכן עליהם ללכת'". בשנת 2000 הקים קורט יעקב בווינה אגודה שנועדה לפעול למימוש רעיונו של ויזנטל: הנצחת שמותיהם של יהודי אוסטריה שנרצחו בשואה, ביניהם הוריו שלו. המשימה נראתה אז כבלתי אפשרית. הוא נזכר: "מהר מאוד הבנתי שיש אופוזיציה משמעותית ליוזמה הזו. כל עוד מדובר היה באיסוף נתונים על הנרצחים כסטטיסטיקה, הרי שהיתה נכונות לעזור. אבל, להנציח את שמותיהם של הנרצחים ובכך לגרום להבנה שמדובר באנשים ולא במספרים – זה כבר היה יותר מדי ועלול היה לגרום לאובדן מצביעים בבחירות. לא קיבלנו עזרה מאיש. לא עמדו לרשותנו אמצעים כלשהם. העיסוק בקידום הרעיון הפך עבורי לעבודה במשרה מלאה, יום ולילה, למעט שבתות – כי אמרתי לעצמי, שבין הנרצחים היו דתיים, שלא היו רוצים שאעבוד למען הנצחת זכרם בשבת".

שנים חלפו ודבר לא קרה. שמעון ויזנטל, ניצול השואה שהפך לצייד נאצים, הלך בינתיים לעולמו בספטמבר 2005. ואז בדצמבר 2017 הוקמה ממשלה אוסטרית חדשה – הממשלה הראשונה בראשותו של סבסטיאן קורץ, הקנצלר הצעיר ביותר בתולדותיה של אוסטריה, שבה הייתה חברה גם ״מפלגת החופש״ הימנית־פופוליסטית בעלת העבר הנאצי. ״כתבתי לקורץ ולראש לשכתו בינואר 2018״, נזכר טוטר כשההתרגשות ניכרה היטב בפניו ובקולו, "תוך פחות מ־24 שעות קיבלתי תשובה, שכללה הבעת עניין במיזם. הגעתי לווינה במרץ, ונאמר לי שהקנצלר רוצה לפגוש אותי. הוא שאל אותי שאלה אחת מעניינת: "מה משמעות האנדרטה הזו עבורך?" עניתי: "לאוסטרים הנאצים יש קברים, שבני משפחותיהם יכולים לבקר. אחותי ואני איבדנו את הורינו, שהפכו לאפר ולעשן. אין לנו קברים לבקר. אנחנו רוצים שיהיה מקום בעיר הולדתנו, בו נוכל להדליק נר ולהתפלל לזכרם. זו זכותנו. משפחות יהודיות רבות נרצחו, מבלי שאיש נותר מהן. מי יתפלל עבורן? כשאחותי ואני נבוא לומר קדיש לזכר הורינו, נדליק גם נר לזכרם של אלה שאין להם איש שיתפלל עבורם". דבריי נגעו לליבו. הוא הבטיח, שלמחרת היום יעביר בממשלה החלטה בעניין, וכך אכן היה".

מעורבותו האישית של קורץ אפשרה השגת מימון מלא להקמת ״מצבת הזיכרון לקדושי יהודי אוסטריה״, או בשמה העממי ״קיר השמות״. האנדרטה הוקמה בפארק אוסטריכי בלב בירת וינה, סמוך לבניין ההיסטורי של אוניברסיטת העיר, ונחנכה בתאריך סמלי ביותר: ה־9 בנובמבר 2021, יום השנה ה־83 לפוגרום ״ליל הבדולח״, שהיה במידה רבה תחילת השמדתה של יהדות אירופה בידי הנאצים ומשתפי הפעולה עימם. ״זו מחווה סמלית חשובה״, אמר לי אוסקר דויטש, ראש הקהילה היהודית האוסטרית, ערב הסרת הלוט מעל אתר ההנצחה, "לרוב האנשים המונצחים באנדרטה אין קבר ומצבה להנציח את שמם, ולכן חשוב מאוד שהאנדרטה הזו הוקמה בווינה ובאוסטריה. האנשים הללו זוכים סופסוף לכבוד הראוי. בכניסה לבית הכנסת הראשי של וינה כבר יש מצבה שבה שמותיהם של כל הקורבנות מונצחים. אך, זו מצבה שאינה גלויה לעיני כל. כאן מדובר באנדרטה המוצבת במקום פתוח, שיהודים ולא יהודים יכולים לבקר ולהתעמת שם עם העבר. בעיניי, היה צריך להקים את האנדרטה הזו מוקדם יותר, עוד לפני שקורט טוטר התגייס לעניין, אך טוב מאוחר מאשר לעולם לא, וזאת עוד בימים בהם אחרוני הניצולים עוד איתנו. אני חושב שממשלת אוסטריה תחת סבסטיאן קורץ עשתה רבות למען הנצחת זיכרון השואה".

דבר לא יכול היה להכין אותי לחוויה המטלטלת שעברה עליי כשביקרתי לראשונה ב״קיר השמות״ באותו חודש נובמבר קר של 2021 ובכל הפעמים ששבתי לשם לאחר מכן. אני עדיין מתקשה להעלות על הכתב את שהרגשתי ואני מרגיש שם. אולי אתחיל בכרונולוגיה – עובדות מעממות רגשות. במשך שנים רבות מדי הייתה משפחתו של אבי, משפחת בק, חוג מצומצם ביותר של אנשים. אבי, אחיו, זיכרון של סב שנפטר די צעיר, לפני לידתי, וערפל כבד סביב משהו שנקשר לאוסטריה. זמן קצר לפני נפילת חומת ברלין ב־,1989 נזכר אבי שיש לו דוד ששרד את השואה בגרמניה ונותר במזרח המדינה הקומוניסטי. ניסיתי לאתרו באמצעות חברים גרמנים. לשווא. הוא כבר לא היה בין החיים. כמה שנים לאחר מכן, באמצע שנות ה־90, קיבלנו מכתב מבנו של אותו דוד, שהצליח לאתר את משפחתי דרך ״יד ושם״. לבן הדוד, וולפגנג, היו מסמכים וצילומים של בני משפחת בק, מאוסטריה ומגרמניה. וכך התוודענו בפעם הראשונה למשפחה שלא הייתה לנו עד אז. אלה שחיו באוסטריה הושמדו כמעט כולם. דווקא המעטים שעברו לגור עוד לפני המלחמה בגרמניה ניצלו כולם הודות להיותם בני "משפחות מעורבות", יהודיות־נוצריות. מוזרות דרכי הגורל.

עד לאותו מפגש מאוחר עם בני ובנות משפחת בק, השואה הייתה עבורי עניין נורא אך וירטואלי. לפתע, עם קבלת הצילומים והמסמכים שהיו בידי וולפגנג, היא הפכה למוחשית ואישית: הזוועה והאימה שמנעו ממני חיי משפחה נורמליים. שמות ופנים של אנשים שיכלו למלא תפקיד כלשהו בעיצוב עולמי צצו מהשכחה. הרגשתי צורך ללכת בעקבותיהם – מסע שנמשך זמן רב מאוד. עברתי לווינה ב־1997, כשאוסטריה רק החלה להתמודד עם חלקה בפשעי השואה. אט אט נפתחו הארכיונים ומצאתי את המסמכים ששירטטו את שנות חייהם האחרונות של בני משפחתו הגרעינית של סבי, הוגו, שעלה לארץ ישראל לבדו בתחילת שנות ה־30, אביו, הרמן, אמו החורגת אמיליה, אחותו אירנה, בתה הקטנה אינגריד ואחיו למחצה פריץ. בארכיונים מצאתי הצהרות על רכושם שהופקע בידי הנאצים מיד לאחר ה״אנשלוס״, את מסמכי הגירוש למחנות ב"מזרח" באביב ובקיץ 1942 ותעודות הפטירה שהונפקו זמן קצר לאחר מכן. אפרם של קרוביי הנרצחים נמצא אי שם בסוביבור ובמיידנק בקברי אחים המוניים.

”קיר השמות“ סגר עבורם ועבורי מעגל. קברים אומנם לא יהיו לנרצחים, אך שמות בני משפחתי חרוטים לעד, יש לקוות, על קירות שיש בעיר שאהבו, וששנאה אותם. לפני פתיחת האנדרטה לקהל הרחב הורשיתי לבקר במקום כדי להתרשם ממנה. עמדתי בליבו של מעגל קירות שיש, באמצע רחבה שגודלה כמגרש כדורגל, מוקף בכ־65,000 שמות, גורלות, אנשים, קורבנות. רשימה חרוטה באותיות קטנות, צפופות, עם תאריכי לידה, שנראית מכל זוית אינסופית, וכוללת רק כאחוז אחד משמותיהם של כלל נרצחי השואה. הנוראּות של השואה לא באה לידי ביטוי רק בשיטות הרצח המחרידות שהפעילו הגרמנים ושותפיהם, אלא גם בהשכחת קיומם של הנרצחים. הרצחת וגם מחקת. המספר שישה מיליון תפס את מקומם של הרמן ואמיליה, אירנה, אינגריד ופריץ. הם הפכו לחלק ממאסה אנונימית, בלתי נתפסת בגודלה, של יהודים שגזלו מהם צלם אנוש, חיים וזכר. אך לכל קורבן היה שם וחיים. לפחות השמות הוחזרו כעת לליבן של וינה ושל אוסטריה, לתחליף הקבר למשפחה שלא הייתה לי. סירבתי בשעתו לקבל את הפיצויים המגוחכים, שממשלת אוסטריה הייתה מוכנה לשלם למשפחות הנרצחים, אך בשם בני משפחתי שנרצחו על ידי הנאצים הגרמנים והאוסטרים ומשתפי הפעולה הרבים שלהם בתאי הגזים במחנות ההשמדה ואפר גופותיהם לא זכה לקבורה נאותה, הודיתי מעומק לבי לקנצלר לשעבר, סבסטיאן קורץ, על שפעל בנחישות וללא לאות להנציח בווינה, עירם, את שמם וזכרם לצד יהודי אוסטריה הנוספים שנרצחו בשואה.

לטקס הסרת הלוט מעל ”קיר השמות“ הגיעו ניצולי שואה אוסטריים, ראשי קהילות יהודיות מרחבי אירופה ובכירי הממשל האוסטרי. את ישראל ייצג שר התפוצות לשעבר, נחמן שי. בשורה הראשונה לפני בימת הנואמים ניתן היה לראות בין המכובדים את סבסטיאן קורץ, אולם האיש שבזכותו הוקמה האנדרטה לא נכלל ברשימת הנואמים. בדיוק חודש לפני כן, ב־9 באוקטובר, החליט קורץ להתפטר ממשרת הקנצלר, לאחר ששמו נקשר לחקירת פרשות הפרת אמונים ושוחד לכאורה. בין היתר נחשד קורץ בכך שהיה מעורב במימון מכספי המדינה של פרסום סקרים מוטים ביומון־חינם אוסטרי נפוץ, ומאוחר יותר באי אמירת אמת בוועדת חקירה פרלמנטרית בעניין מינויים פוליטיים. בעת כתיבת ספר זה מתנהל המשפט נגד קורץ בעניין עדותו בוועדת החקירה הפרלמנטרית. בצילן של ההאשמות נגדו, שהכחיש באופן מוחלט, החליט קורץ לפרוש לחלוטין מהחיים הפוליטיים ולפנות לעולם העסקים. אחד הנימוקים להחלטתו לנטוש את העשייה הפוליטית היה לידת בנו הראשון, אלכסנדר. אך מאחורי ההתפטרות עמדה התחושה הכבדה, שמתנהל נגדו "ציד" פוליטי והוא ביקש לטהר את שמו. למרות גילו הצעיר, קורץ הבהיר שאינו מתכוון לחזור לפוליטיקה. עם זאת, בחוג מקורביו ישנם האומרים שהוא ממתין לסיום ההליכים המשפטיים נגדו כדי לשוב ולהנהיג את ארצו. ימים יגידו.

סבסטיאן קורץ נחשב לתופעה פוליטית נדירה בארצו ומחוץ לה: בגיל 24 הפך לחבר הממשלה הצעיר ביותר בתולדות אוסטריה, כאשר מונה לתפקיד הרגיש של מזכיר מדינה לענייני אינטגרציה, קליטת הגירה, במשרד הפנים. בגיל 27 הפך לשר החוץ הצעיר ביותר בהיסטוריה של ארצו. שלוש שנים לאחר מכן נבחר לעמוד בראש "מפלגת העם" השמרנית, מיתג אותה מחדש והוביל אותה לניצחון מרשים בבחירות הכלליות, תוך שהוא מייצג עמדות שמרניות ברורות. הוא הקים ממשלה ראשונה עם "מפלגת החופש" הלאומנית־פופוליסטית מבלי להיקלע למשבר בינלאומי, שהקנצלר השמרני האוסטרי הראשון שצירף לממשלתו מפלגת קיצון זו 17 שנים לפני כן התמודד עימו. ממשלתו הראשונה של קורץ נפלה לאחר שנה וחצי בעקבות פרשת שחיתות לכאורה שיוחסה למנהיג "מפלגת החופש", היינץ־כריסטיאן שטראכה. בבחירות הכלליות המוקדמות שנערכו לאחר מכן, למרות מערכת הכפשות מאורגנת מצד יריביו הסוציאל־דמוקרטיים, הוביל קורץ שוב את "מפלגת העם" השמרנית לניצחון ברור והקים ממשלה שנייה, הפעם בשיתופה של "מפלגת הירוקים" – קואליציה כלל־ארצית תקדימית באוסטריה ובאירופה. ממשלה זו המשיכה לכהן גם לאחר התפטרותו של קורץ, שאירעה שנה ועשרה חודשים מיום מינויו בשנית כקנצלר.

במהלך הקריירה הפוליטית הקצרה יחסית שלו הצליח קורץ להשאיר חותם משמעותי ביותר על יחסיה של אוסטריה עם יהודיה ועם ישראל, ולשנות אותם מהקצה אל הקצה. זאת, למרות השתייכותו לדור המבקש לחדול מהתעסקות בעבר ולהתמקד בעתיד וללא שלמשפחתו יהיה עבר מעיק מתקופת השואה, שחייב הכאה על חטא. תחתיו הפכה אוסטריה לאחת מידידותיה הקרובות ביותר של ישראל באיחוד האירופי, לצידן של מדינות כצ'כיה והונגריה. שינוי מדיניות זה אפשר להדק מאוד את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות בתחומים רבים. קורץ הביא את האיחוד האירופי להתחייב למאבק יעיל יותר נגד האנטישמיות, בכלל זה האנטישמיות האנטי־ציונית, והגביר את המאבק באנטישמיות ואת החינוך לזכרון השואה בארצו. לראשונה מזה זמן רב, יצר קורץ באוסטריה אווירה ציבורית כה חיובית, שאפשרה לקהילה היהודית האוסטרית להרגיש כחלק מהחברה הסובבת ולא כנטע זר, שנמצא באוסטריה על זמן שאול.

את תרומתו הרבה של קורץ ליחסי ארצו עם היהודים ועם ישראל לא ניתן להבין מבלי לחזור אל העבר הטרגי ורצוף המשברים בין אוסטריה, היהודים וישראל. לאוסטריה – על גלגוליה כאימפריה קיסרית, כ"מחוז המזרחי" ברייך הנאצי וכרפובליקה פרלמנטרית לפני מלחמת העולם השנייה ולאחריה – הייתה השפעה רבה על עיצוב ההיסטוריה היהודית המודרנית והציונות. ספר זה, המוקדש לפועלו של קורץ ולתרומתו החיובית הגדולה לקשרי אוסטריה, היהודים וישראל, פורש את דרך החתחתים שאוסטריה ועם ישראל עברו יחדיו בשתי המאות האחרונות.

פרק זה נלקח מספרו החדש של אלדד בק: פיוס מאוחר – סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל. לרכישת הספר