מהשבר אל התקווה: הדרך לבניית חברה ישראלית חזקה ומלוכדת, המבוססת על אהבת הזולת ונחישות משותפת
אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד את מעלת חברינו ולא חסרונם,
ושנדבר כל אחד את חבירו בדרך הישר והרצוי לפניך.
ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה.
השנה שעברה עלינו חשפה שתי חברות ישראליות. הראשונה היא ישראל של כישלון. שודדנו, נרצחנו, נחטפנו. המערכות המתוחכמות, טכנולוגיות כמו אנושיות, עליהן סמכנו ובהן התגאנו לא מעט, התבררו כחלולות כשהן מנוהלות על ידי אנשים שעיניהם כהו מלראות את המציאות או התרשלו בביצוע תפקידים שחיי מדינה תלויים בהם. עוד לפני פרוץ המלחמה, התערער ביטחוננו זה בזה. גודל המחדל, העובדה שהוא הקיף את כל המערכות עליהם סמכנו, הוסיף לערער את בטחוננו במנהיגים, במפקדים, ביכולתה של החברה הישראלית לתפקד עוד באותו כישרון ותבונה שבהם תלויים חיינו. שנה של דכדוך, של דאגה ליקירינו ולקיומנו הקולקטיבי, מלווה מדי יום ושבוע בטפטוף של קרבנות ובפצע הפתוח של חטופים שלא הצלנו.
סוף השנה חשפה את ישראל השנייה: היוזמת, המתוכננת, המטוקטקת, העוצמתית. האריות בירוק שהשמידו את עזה טרפו בחיזבאללה כבבהמות יער. כמעט בין לילה, האיום הנורא מצפון שהאפיל על קיומנו, ממנו יגרנו כמעט שני עשורים, התנדף והפך, אם נודה באמת, מאיום קיומי למטרד. הוא עדיין יכול לגבות קרבנות, אבל אינו יכול עוד לערער על קיומנו, בעוד הוא עצמו הולך ונכחד. המצב האסטרטגי השתנה לאין הכר. אנחנו עדיין נלחמים, עדיין מדממים, החטופים הם עדיין פצע פתוח, אבל ידנו תקיפה בכל המרחב ואין רודן איסלמי רצחני שיכול לשכב על מיטתו בלילה ולהיות בטוח שיראה את הבוקר.
חשוב להחזיק את שני הישראלים הללו, הראשונה והשנייה, קרוב ללב. המודעות לישראל הראשונה צריכה למנוע מאיתנו את השאננות שיכולה לצמוח – שצמחה למעשה – מישראל השנייה. אבל הופעת ישראל השנייה מבשרת שיש תקווה לאחריתנו, שניתן לסמוך זה על זה, שאם נהיה נחושים מספיק ותקיפים מספיק וגם זהירים מספיק – עוד נתגבר וננצח.
הקו המחבר בין ישראל הראשונה לבין ישראל השנייה הוא ישראל השלישית, שאף היא התגלתה השנה. ישראל של איש לאחיו יאמר חזק. ישראל שהפגינה, לא רק נחישות אישית להילחם ולשרוד, אלא נחישות להגן על הזולת ולסייע. אהבה למשפחה, אך גם אהבה למשהו גדול מהמשפחה, הכלל הזה שאנחנו נוהגים לכנותו "המדינה" אך הוא בעצם קהילה, העם היהודי והנלווים עליו בברית דמים ובחיי צוותא. במשפט אחד, הלקח שעלינו ללמוד משנה זאת, השנה של ישראל הראשונה ושל ישראל השנייה, הוא שאנחנו צריכים לקחת את הנחישות והאהבה ולהקדיש אותן לבניית ישראל השלישית.
כתבתי לבנות ולא ליצור, כי בעצם ישראל השלישית היתה שם כל הזמן, כמו הראשונה והשנייה. בניית ישראל השלישית היא המשימה המאתגרת ביותר, כי פירושה שאנחנו צריכים להתגבר על עצמנו, וכפי שהוכחנו משך שנה שלמה אנחנו העם הקשה ביותר במזרח התיכון. אולי הדבר המאתגר ביותר הוא להתגבר על החשדות והסקפטיות המכרסמות בלב ולתת לזולת צ'אנס. לא רק לפזר מילים נחמדות על אהבה ואחווה; אלא לגשת לגרעין הקשה, לסוגיות השנויות במחלוקת בינינו, אותן סוגיות שכמעט כילו אותנו, ולראות אם איננו יכולים להגיע לחבילת ויתורים הדדיים שיאפשר לנו לחיות בשלום זה לצד זה כפי שנלחמנו זה לצד זה. להחליט לא לתמוך באלה שרוצים להנהיג אותנו בדברי שנאה, לעג ומשטמה לזולת, אלא באלה, אם עוד יקומו, שרוצים להביא את האחווה של שדה הקרב, ששם האחווה פשוטה יותר, לשולחנות הדיונים אצלנו בבית ששם האחווה קשה שבעתיים.
אנחנו עומדים בפני שנים לא פשוטות והחלטות קשות. נצטרך לבנות משך שנים את הכוח הצבאי שנזנח בעשורים שקדמו למלחמה זאת, וזה ידרוש מכולנו להקריב מרמת החיים שהתרגלנו אליה. נעשה יותר מילואים. משימה מרכזית היא לחלק את הנטל באופן צודק, כך שמאלה שאין להם יידרש פחות מאלה שיש להם. החברה הישראלית תצטרך לעבור שינויים משמעותיים שיכאבו לקבוצות מסוימות. יש להחליף את ההנהגה הצבאית ואת דרך החשיבה של צה"ל. יהיו שינויים בהנהגה הפוליטית. יש לנרמל את מצב החברה החרדית. ואם באמת נצליח להגיע לפשרות בנושאי הליבה המפרידים בינינו, מוסדות המדינה המרכזיים כולם יצטרכו לוותר על עמדות כוח ועל חלק ממטרותיהם וחלומותיהם.
כל זה לא יקרה אלא אם כן הרוב המכריע של הציבור הישראלי – מבחינה פרקטית אי אפשר לדרוש את זה מכולם, אבל הרוב המכריע – יהיה מוכן להיכנס תחת האלונקה הזאת. השינויים הנחוצים לא יכולים לקרות אלא אם כן הציבור ברובו תומך בהם, דורש אותם. ולזה נחוץ, בראש ובראשונה, את מה שהמסורת היהודית מכנה עבודה שבלב.
בכיפור, אהיה בבית הכנסת. ושם אשמע את שליח הציבור (בנוסח שלי) פונה אל א-להי ישראל בתחינה: "ויהי נא דגלנו עליך אהבה, ועל כל הפשעים תכסה האהבה".
יהי נא דגלנו זה על זה אהבה, ועל כל הפשעים תכסה האהבה. חתימה טובה לכולם.
ד"ר יצחק קליין הוא עמית בכיר בפורום קהלת. הדעות במאמר הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את עמדות פורום קהלת.
